נוכח נפקד
ביום רביעי בצהריים, בהצבעה שמית על החוק למתן דמי אבטלה לעצמאים, קראה מזכירת הכנסת, ירדנה מלר־הורוביץ, בשמו של גנץ. בנימין גנץ, היא אמרה, ומיד הוסיפה: "אינו נוכח".
אלא שראש הממשלה החליפי היה נוכח גם נוכח. למעשה, הוא ישב ממש מולה, לצידו של ראש הממשלה, עוטה מסכה, או שאולי מסתתר מאחוריה. מלר־הורוביץ התנצלה. היא לא ראתה אותו.
אבל נדמה שמעולם לא הייתה הגדרה מדויקת כל כך לחוסר נוכחותו של מי שנוכח ובעצם נפקד, רואה ואינו נראה, שנדמה כאילו נגרר למליאה על ידי נתניהו כמי שכפאו שד. וזה כדי להצביע נגד ההצעה של יאיר לפיד ועודד פורר, שבאה להיטיב עם העצמאים, בעלי העסקים הקטנים, שמגפת הקורונה הרסה את חייהם ושבסיפוריהם שוברי הלב הם משוועים לעזרה.
גם מבעד למסכה, היה ברור שגנץ מעדיף להיות בכל מקום אחר. רק לא להיות שם, לצידו של נתניהו, יום אחרי שאושרו הטבות המס לראש הממשלה. העצמאים ובעלי העסקים הקטנים הם בדיוק המצביעים שגנץ מאבד לאחרונה בקצב מסחרר. הם מעמד הביניים הישראלי שהצביע לו בתקווה להפיל את נתניהו, ואינו יכול לשאת את העובדה שהוא הפך למה שלפיד כינה בטוויטר, "הצל החליפי".
אלא שנתניהו אוהב שאת הזובורים שלו גם רואים, לא רק מרגישים. אם כבר מכעיסים את העצמאים – אין לנתניהו שום כוונה לעשות את זה לבד. בטח לא כשתופי הטם־טם של הבחירות כבר נשמעים היטב ממעמקי הג'ונגל, אם משום שנתניהו באמת מכוון לשם, ואם כאיום סמוי על כחול לבן. בכל מקום שמעמדו עשוי להיפגע, נתניהו יגרור איתו את גנץ. מהר מאוד אנחנו נגלה את חלקה של כחול לבן במשבר הקורונה, על אף שמאז הקמת הממשלה ועד היום לא שמענו מחבריה מילה אחת שעשויה לתרום לפתרון המצב, שלא לדבר על נוכחותם הדלה בקבינט הקורונה. ומדובר במפלגה שהטיעון המרכזי שלה בעד כניסה לממשלה היה מצב החירום עקב התפרצות המגפה.
אבל זו הייתה רק הפעם הראשונה מתוך שתיים באותו יום, שבהן גנץ היה שותף להפלת הצעות שהוא עצמו חתום עליהן כהבטחת בחירות מרכזית. הצעת החוק הנוספת של יש עתיד־תל"ם להקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות – גם הופלה בקולות הקואליציה. אנשי כחול לבן, שבמשך חודשים הסבירו לציבור שמדובר ב"פרשת השחיתות החמורה בתולדות המדינה" (בני גנץ) ו"פגיעה בקודש הקודשים של ביטחון מדינת ישראל" (גבי אשכנזי) – נעדרו מההצבעה, כהרגלם לאחרונה.
כן, גנץ שוב נפקד, הפעם על אמת. כאמור, מעולם לא הייתה הגדרה מדויקת יותר למצבו.
סוציאלי מצידו
ואם זה לא מספיק כדי להבין עד כמה מהירה ההתפוררות בקואליציה הגדולה בתולדות המדינה, הרי שבאותו זמן שמדברים על דמי אבטלה לעצמאים, שני השרים האחראים על הנושא ישירות – שר הכלכלה עמיר פרץ ושר הרווחה איציק שמולי – הקפידו להיות הרחק ממליאת הכנסת. פרץ היה חבוי אי שם במשרדו, ואיציק שמולי הגדיל לעשות והפגין במקום נוכחות בצעדת העובדים הסוציאליים נגד הממשלה, וזאת במסגרת הז'אנר המתפתח לאחרונה, שבו שרים נוהגים ללכת להפגין נגד עצמם.
מעניין מה שמולי מסביר לעובדים הסוציאליים, שביום ראשון החלו בצעדת מחאה רגלית מתל־אביב לירושלים במחאה על קריסת השירותים החברתיים בעקבות הקורונה, השכר הנמוך, העומסים הבלתי הגיוניים ומגפת האלימות. מה הוא אומר להם על כך, שיום קודם דנו בוועדת הכספים במשך שלוש שעות על החזרי מס בסך כמיליון שקל לנתניהו, בעוד כחול לבן מרחיקה את עצמה מהנושא כאילו הוא לא נוגע לה?
לא רוצים להיות חלק מהדבר הזה, אמר השבוע שמולי, כאילו הוא לא שותף בממשלה החזירית הזאת, שראשה עסוק יותר בהחזרי המס שלו מאשר בהחזר פרנסתם של כמיליון מובטלים. מעניין מה אומר שמולי לעובדת סוציאלית ברשות המקומית, שמטפלת לבדה בממוצע ב־300 משפחות, בגלל הקושי לאייש תקנים לאור תנאי העבודה והשכר הירודים. מה הוא אומר לעובדת סוציאלית שמטפלת בו זמנית ב־250 ילדים ונוער בסיכון גבוה, כשהיא מועסקת בשלושת רבעי משרה.
או לעובדת סוציאלית, שמטפלת ב־500 קשישים בו זמנית, כשהמשכורת של מי שעובדת בשלושת רבעי משרה היא 5,200 שקל ברוטו בחודש בממוצע. או על כך ששלושה מתוך ארבעה עובדים בתחום מקבלים השלמת הכנסה לשכר מינימום. ומה כבר הוא, שר הרווחה בממשלת נתניהו, יכול להגיד ל־24 אלף עובדים ועובדות סוציאליים, שכרבע מהם שוקלים בגלל כל הסיבות האלה לעזוב את המקצוע?
אולי במקום להפגין נגד המשרד שבראשו הוא עומד, צריך שר הרווחה לדפוק על השולחן ולהשיג להם תקציבים. ואם הוא לא יודע לעשות את זה – שיתפטר. אם העובדים הסוציאליים היו מחפשים מישהו שרק יזדהה איתם הם לא היו הולכים להפגנה. הם היו פונים לעובד סוציאלי.
מסים ונפלאות
מעניין מה עובר בימים אלה לאנשים כמו פרץ ושמולי, ואפילו גנץ ואשכנזי. איך הם חיים עם עצמם, כשהם רואים את אזרחי ישראל קורסים בתקופה הכלכלית הקשה ביותר שהייתה כאן ושסופה לא נצפה? מה הם אומרים לעצמם, כשערב־ערב אנחנו רואים עוד משפחות נואשות שנמצאות על סף רעב, אנשים שמתקשים לעצור את הדמעות, בעוד ראש הממשלה שלהם מצא לנכון לדאוג בעיתוי הזה לכיסו הפרטי? מה עוד אפשר להגיד על זה חוץ מאשר לדבר על אטימות מוחלטת שיש רק לאנשים שמרגישים שהכל מותר להם, שלא רואים אף אחד חוץ מעצמם ושממש, אבל ממש, לא אכפת להם מה חושבים עליהם.
מי שהסתכל ביום שלישי בדיון בוועדת הכספים, יכול היה רק להתפלץ מתסכול וגועל נפש. נראה שאפילו יו"ר הוועדה, משה גפני, לא ידע את נפשו מרוב בושה לנוכח הדברים שנאמרו שם. לרגע היה נדמה שכשיו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, מדבר על מישהו שהוא "נכה כלכלית", הוא מתייחס לאדם שאיבד את ביתו ופרנסתו, ולא לראש ממשלה שהונו מוערך ב־50 מיליון שקל, ושהוא בעליהם של בית בקיסריה ועוד שתי דירות בירושלים.
ומול התותחים שנשלחו לוועדת הכספים כדי לדאוג לצרכיה של המשפחה הנזקקת מבלפור, ראינו מופע ליצנות – אין מילים אחרות להגדיר את זה – של גיא גולדמן, נציג רשות המסים, שלמורת רוחו של יו"ר הוועדה התייצב במקום מנהל הרשות, וגילה חוסר בקיאות מביך בחומרים הכי טריוויאליים שהוא אמור היה להשיב עליהם.
אם אפשר לדבר על ראש הממשלה במונחים של נכות, הרי שזו רק נכות רגשית, שבעטיה הוא לא עוצר אנשים כמו ח"כ זוהר מלדון בוועדת הכספים של הכנסת בענייניו הכספיים, כשבחוץ מפגינים אלפים שאינם יכולים לגמור את החודש.
וזה בכלל לא חשוב אם נתניהו צודק, אם מגיעים לו החזרי מס על הוצאות, ואם ראשי ממשלה קודמים קיבלו החזרים כאלה. בעת הזאת, היה מצופה מנתניהו שידחה כל דיון שעוסק בכספו הפרטי, שכמוהו כסדין אדום למאות אלפי אנשים. אבל נתניהו לא עשה את זה מסיבה פשוטה: כי הוא יכול, וכי פשוט לא מזיז לו מה חושבים עליו.
מדובר בפופוליזם זול, אומר בתגובה שר המקורב לנתניהו. אלה שמבקרים אותו בחיים לא היו מוכנים לוותר על מיליון שקל שמגיעים להם כחוק. זה החוק, וזה מצלם את המצב שהיה גם לראשי ממשלות קודמים, טוען המקורב. נו, נניח.
אבל העיתוי, אמרתי לו, אתה לא רואה בעיה בעיתוי?
נתניהו לא קבע מתי גובים ממנו את המס, אמר, ואף אחד לא יחזיר לו את מה ששלו אחרי שיגבו את המסים ממנו. מגיע לראשי ממשלה עזרה באחזקה של המעון הפרטי שלהם. אז נכון שלא כולם החזיקו בית בקיסריה. אבל זה שהוא עשיר, לא אומר שהוא צריך לוותר על מה שמגיע לו. אין שום סיבה שיתרום את מיליון השקל שמגיעים לו כהחזר מס.
אחרים בליכוד שותקים. כמו תמיד. אף אחד לא פוצה פה על חוסר האמפתיה המשווע כלפי ציבור גדול, רבים מהם מצביעי ליכוד. אבל מה שיותר מקומם, זו שתיקתם של חברי סיעת כחול לבן. כל חברי ועדת הכספים מטעמה נעדרו מהדיון בוועדה. מצד אחד אפשר להבין אותם: אם היו נוכחים, הם היו צריכים כחברי הקואליציה לתמוך בבקשות נתניהו, ואיך הם יכולים לתמוך בבקשות שנוגדות לגמרי את מה שיצאו נגדו בכל תקופת הבחירות. מצד שני – איזו הצדקה יש לכניסתם לממשלה, אם בכל מה שהבטיחו הם נמנעים מהבעת עמדה או מצביעים עם הקואליציה? האם לא המלחמה בשחיתות הייתה הדגל שהם נשאו כשהקימו את מפלגתם? מאז נראה שההידרדרות המוסרית שלהם מהירה יותר ממפולת שלג. לא רק שהם הצטרפו לממשלה שראשה מואשם בשלושה כתבי אישום חמורים – הנוכחות הכנועה שלהם בממשלתו מאפשרת לנתניהו לספק את כל מאווייו, מנאומים חוצבי להבות נגד מערכת המשפט ועד החזרי מס של נכסיו הפרטיים על חשבון הציבור.
מוטב מאוחר
הכדור האחרון שנותר באקדח של גנץ הוא התקציב. נתניהו נחוש בדעתו להעביר את התקציב החד־שנתי, והאוצר כבר מכין את התקציב על פי הפורמט הזה מבלי לחכות להסכמתו של גנץ. עמדת האוצר שתקציב דו־שנתי בעת הזאת הוא אסון – מתיישבת היטב עם עמדת נתניהו, ששומר לעצמו אופציית יציאה לבחירות כבר בחודש מארס, בהצבעה על התקציב הבא.
הכדור הזה שנותר לגנץ הוא לא כדור סרק. נתניהו לא יכול להעביר תקציב בלעדיו. הוא גם לא יכול ללכת לבחירות בלי להעביר תקציב בגלל עמדת החרדים, שדורשים לפני הכל העברת תקציב ואישור הכספים הקואליציוניים שלהם. בהתחשב שגנץ הוא גנץ, הוא כנראה יעשה בסוף את מה שהוא עושה תמיד – יתקפל. כלומר יוותר על דרישתו לתקציב רב־שנתי שנקבע בהסכם הקואליציוני.
בדילמה אם לתת לנתניהו נקודת יציאה בעוד כמה חודשים שתאפשר לו ללכת לבחירות, או להתעמת איתו וללכת לבחירות כבר עכשיו – נדמה לי שגנץ יעדיף לבלוע את הגלולה ולהתפלל שעד מארס משהו יקרה. המשבר הכלכלי יעמיק, הסקרים יראו קריסה אלקטורלית של הליכוד, נתניהו יהיה זקוק לגנץ מול נשיא אמריקאי דמוקרטי. במילים אחרות: למה לעשות עכשיו את מה שאפשר לדחות, ולהרוויח עוד כמה חודשים.
בסוף זה תלוי בהחלטה של גנץ, אומר בכיר בליכוד. אם ידרוש להקפיד על קוצו של יוד וידרוש את מה שנחתם בהסכם הקואליציוני – יש מצב שהבחירות יהיו קרובות.
או במילים אחרות, אם גנץ לא ימשיך בוויתורים על מה שמגיע לו על פי ההסכם הקואליציוני, עומדות בפניו שתי אפשרויות: ללכת לבחירות, להתרסק ולחזור במקרה הטוב כשר תחבורה בממשלת נתניהו, או להישאר שר ביטחון ולהתפלל שנתניהו יקיים בבוא הזמן את ההסכם.
במצב הפופולריות של גנץ היום, אומרים גורמים בליכוד, אין לו שום מנוף להבטיח את קיום ההסכם. אין בפוליטיקה אפשרות לקבל כוח שיהיה שונה באופן קיצוני מהכוח שיש לך בציבור. אלא אם יש לך מנדטים שעומדים מאחוריך. ולגנץ יש 14 מנדטים בכנסת – אבל הרבה פחות פופולריות בציבור. בכניסתו לממשלת נתניהו הוא ויתר על הבייס שלו. ומי שגרם לקריסתו הציבורית הם שותפיו לשעבר במפלגה והתקשורת שהלכה לו הראש.
הפרדוקס הוא, שהביקורת הקטלנית מצד אנשים שהם אנטי־ביבי, חיזקה בסופו של דבר את נתניהו.
הנשיא החליפי
הסיטואציה שאליה נקלע גנץ, שבה כולם מבינים שאם מצבו בסקרים יהיה כפי שהוא עכשיו, הרי שהסיכוי שלו להגיע לראשות ממשלה הוא נמוך עד בלתי אפשרי – מולידה רעיונות יצירתיים.
הרי לא הגיוני, אומרים בליכוד, שכשיגיעו לנקודת ההחלפה ולגנץ יהיה מספר מנדטים חד־ספרתי, זה יסתיים בכך שהוא יהיה ראש הממשלה. לא סביר שמישהו עם כל כך הרבה כוח יעביר ראשות ממשלה למי שאין לו שום כוח פוליטי. גנץ יצטרך להפנים שזה מצבו, ולהחליט אם ללכת לבחירות עכשיו או בעוד שנה, שאז יש סיכוי שהוא יהיה כמו שאול מופז, שפרש מהממשלה וסיים עם שני מנדטים.
בחירות זה לא אופציה בשביל גנץ, אומר שר בליכוד. זה יהיה סיום דרכו הפוליטית. מה שיקרה במצב כזה הוא שנתניהו יתמודד, המרכז־שמאל יחפש מועמד וגנץ ייתקע באמצע.
הפלונטר הזה ייצר את הבאזז שהיה השבוע בכנסת, שבו דובר על "הסדר" עם גנץ, שמצד אחד ייתן לנתניהו את המשך הקדנציה כראש ממשלה בלי הרוטציה, ומצד שני יבטיח לגנץ מסלול יציאה בכבוד מהסיטואציה שנוצרה. על פי ההצעה, גנץ יתמודד לנשיאות מטעם הקואליציה ויעביר לאשכנזי את תיק הביטחון. הליכוד יתמוך במועמדות של גנץ לתפקיד נשיא המדינה כי זה יבטיח את המשך הכהונה של נתניהו וימנע בחירות מיותרות, וגנץ יסכים – כי מה יש לו יותר טוב מזה.
אלא אם כן, אומר לי שר בליכוד, גנץ יבחר למות מות גיבורים.
זה כבר קורה
אם יש מי שחושב שההסתה המתמשכת כלפי מערכות האכיפה והמשפט לא מחלחלת, ושהשתיקה שבה היא מתקבלת בקואליציה לא נותנת לגיטימיות לאלימות – כדאי שיצפה שוב באירוע שבו חולץ אמנון אברמוביץ' מהפגנת הימין ביום שלישי בערב.
זה כבר לא משהו שיכול לקרות. זה כבר קורה: עיתונאי מגיע לסקר הפגנה ויוצא ממנה בשלום רק בעזרת שוטרי יס"מ, שמחלצים אותו מקבוצת פורעים אלימה. אגב, את ההפגנה הנחתה אורלי לב, מי שכינתה את נשיאת בית המשפט העליון "כלבה", ושנחקרה באזהרה בגלל הודעות מאיימות שנשלחו ליועץ המשפטי לממשלה. לא מחאה לגיטימית הייתה שם, אלא סכנה מוחשית ומיידית. המרחק בין נאצות להרמת יד על מי שנתפס כאויבו של השליט הגדול – קצר לאין שיעור מהדרך שעשה נתניהו עד הפיכתו לאחראי הראשי להסתה נגד מערכת אכיפת החוק והתקשורת.
אז תמשיכו לסובב את הראש ולהגיד שזה לא היה קורה. שאף אחד לא היה פוגע באברמוביץ'. שהכל במסגרת חופש הביטוי. להשוות את האלימות נגד אברמוביץ' למקרים אחרים שאין ביניהם שום דמיון. ואתם, מנהיגי כל המפלגות, תמשיכו לשתוק, או לצייץ כמה זה לא מנומס ולא ראוי לתקוף עיתונאי. בפעם הבאה כבר לא בטוח שהמשטרה תגיע במהירות הנדרשת. ואולי הפעם הבאה בכלל תהיה לא בהפגנה ולעיני רבים, אלא ברחוב צדדי שבה ילך העיתונאי לתומו.
לא, זה לא משהו שיכול לקרות. זה כבר קורה. אנחנו כבר שם.
