הריחוף האחרון

כשווינס קרטר יצא ממערכת הכדורסל המפוארת של צפון־קרוליינה ב־1998 בתור הבחירה החמישית בדראפט, הוא קיווה – והמומחים האמינו – שהקריירה שלו תהיה עמוסה בהרבה רגעים מכוננים, ולא רק תמונה נצחית אחת.

אבל במבט לאחור – גם אם הוא לא זכה באליפות, גם אם בעונות האחרונות הוא היה שחקן שולי יותר, גם אם אולי יש טעם קל של פספוס עם הפרישה שלו בגיל 43 – כמעט 100 אחוז מכדורסלני העולם הצעירים היו חותמים ברגע על המקום שלו בהיסטוריה, ועל התמונה ההיא. הצילום בו הוא עף בזינוק בלתי אנושי מעל 2.18 המטרים של הסנטר הצרפתי פרדריק וייס במהלך משחק באולימפיאדת סידני ומטביע בעוצמה בזמן ששאר שחקני הדרים־טים מביטים בפה פעור ובעיניים המומות כלפי מעלה, סטייל הצנחנים בכותל.

טבעת שבורה

ואולי התמונה הזו גם עשתה לו מעט נזק. כי קרטר ייזכר בדברי ימי ה־NBA בזכות שני דברים: יכולת ההטבעה הפנומנלית שנולדה מאתלטיות יוצא דופן, והעובדה שהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה של הליגה שמופיע במשחקים בארבעה עשורים שונים. הנתון השני הוא יותר לחובבי טריוויה. הפרט הראשון הוא הסמל שילווה אותו, זה שיודע לתת שואו, אבל היה חסר לו הגרוש ללירה. וזה קצת מבאס, כי כמו במקרה של המאמן האגדי של יוטה, ג'רי סלואן, שהלך לעולמו לאחרונה, צריך להודות שה־NBA הפכה לליגה אכזרית בה רק סופרים לך תארים, ויכול להיות שהמורשת שלך תיראה אחרת בלי אחד כזה, גם אם היית שם משמעותי.

יש עוד כמה דברים שקרטר עשה לאורך הקריירה שלא נמצאים בקטגוריה הזו שנמדדת בטבעות. באותו דראפט ב־1998 גולדן סטייט הייתה בכלל זו שבחרה בו, אבל מיד העבירה אותו לטורונטו תמורת חברו לקולג' ומי שנבחר מקום אחד לפניו, אנטואן ג'יימיסון. זה היה מהלך היסטורי מבחינת קרטר והרפטורס: הקבוצה התחילה את דרכה שלוש עונות קודם לכן, ולא הצליחה לעורר עניין, ליצור התלהבות או להביא הצלחה. קרטר הדליק את הכדורסל בקנדה, בתהליך שהסתיים בשנה שעברה עם האליפות הראשונה בתולדות הקבוצה.

גופיות שרופות

"וינסניטי" – שילוב של וינס וטירוף – זכה בצדק לכינוי, כי הוא זה שהצית את הדמיון של הקהל בטורונטו – וזו גם הסיבה שכאשר דרש טרייד ב־2004 ועזב לניו־ג'רזי, הקהל הקנדי שרף גופיות שלו ודאג להבהיר לו בכל ביקור מה הוא חושב עליו. מזכיר לכם את סיפור לברון ג'יימס בקליבלנד? לא סתם, כי זה מה שקרטר היה עבור הקהל בטורונטו, תקווה לעתיד וסופרסטאר להתלכד סביבו. הרי טורונטו, הילדה החדשה בכיתה, פתאום הפכה לאטרקציה בזכות הקפיץ האנושי, מנהיג כריזמטי עם חיוך ענק שהיה כיף להעריץ. הוא קיבל את הכינוי "אייר קנדה" וסחף את הרפטורס לבכורה בפלייאוף ב־2000 ולניצחון ראשון בסדרה שנה לאחר מכן.

הקבוצה הייתה רחוקה מלאיים באמת על משהו, אבל כולם התחברו אליה רק כדי לראות מה וינס קרטר מתכנן. הוא הפך לחבר קבוע באולסטאר, ובמהלך שהכניס אותו ללב של אוהדים רבים, אפילו ויתר על המקום שלו בחמישייה ב־2003 כדי שמייקל ג'ורדן יוכל לפתוח במשחק הכוכבים בפעם האחרונה.

אבל גם כאן טמון איזשהו פגם בזיכרון ההיסטורי של קרטר, ושוב בגלל התמונה ההיא. אנשים כל הזמן ציפו ממנו להיילייטס, אבל שכחו באיזה שחקן מגוון מדובר. קרטר, גארד־פורוורד קלאסי, היה סקורר מעולה. הוא צלף 27.6 נקודות בעונתו השלישית בליגה, הישג שיא שלו, ובעונה הראשונה בניו־ג'רזי עמד על 42.5 אחוז מהשלוש. אלמלא העונות האחרונות, שסייעו לו למשוך את הקריירה ל־22 שנים מקצועניות ולעשור רביעי בליגה, אבל גם פגעו בממוצעים שלו, הוא גם היה פורש עם מספרים של כ־6 ריבאונדים ו־5 אסיסטים למשחק.

"מה היה קורה אם"

הנפילה העקבית התחילה ב־2009, אחרי המעבר לאורלנדו. הוא הפך לשחקן משלים, איבד מהנפיצות שלו. בפיניקס, דאלאס, ממפיס, סקרמנטו ואטלנטה הוא התגבש לאיטו לצורה החדשה, השחקן הוותיק שבא ללמד את הכוכבים הטריים ולעזור לחיבור על המגרש בזמן שהוא מלקט דקות.

פרשן ESPN ג'יי וויליאמס הכיר בחוסר ההגינות שיש באופן בו תיזכר דמותו של קרטר: "עכשיו כולנו נמצאים בהשפעת 'הריקוד האחרון', הסדרה על ג'ורדן, וכשאתה רואה את הכישרון של קרטר, אתה רואה את ג'ורדן. קרטר היה כישרוני באותה המידה, אפילו אתלטי יותר. אולי במכלול היכולות הוא לא הגיע לרמה של ג'ורדן, אבל היה יכול להשתוות אליו. במקרה של קרטר אתה תמיד תוהה 'מה היה קורה אם?', אבל זה לא מוריד דבר מהמורשת האדירה שלו, מהעובדה שייכנס להיכל התהילה".

קרטר, מצידו, אמר בהודעת הפרישה שהוא פשוט שמח שהזריקה האחרונה שלו נכנסה. לא כל אחד צריך להיות ג'ורדן כדי שיכירו בכך שהיה ענק.