רמת־גן | עד היום אני מכיר את רמת־גן, שבה גדלתי, דרך בתי קולנוע שכבר אינם: אורלי, סטודיו, נגה, הדר ורמה. הכל בטווח של שני קילומטרים מהבית ברחוב המתמיד. אמא שלי גילתה לי את הקולנוע. אני עדיין זוכר את הסרט הראשון שהיא לקחה אותי לראות. את התחושה של הרגליים שלי שלא נוגעות ברצפה. הסרט היה 'משחקי הפיג'מה' עם דוריס דיי. עם אמא הייתי רואה מחזות זמר וקומדיות, ועם אבא, מערבונים. אני זוכר איפה ראיתי כל סרט. זה כמו לזכור אהבות ראשונות. אני אח בכור לטלי, והיו לי שלושה חברים שהייתי מסתובב איתם. שי פלטי נהרג בחרמון, משה פרגמנט בסיני. בשבילי יום כיפור זה יום הזיכרון. החבר הנוסף, מאיר מונק, חי ביוסטון. מהרביעייה הזאת נותרתי בארץ רק אני, מוזר.
אמא ואבא | שני ההורים שלי שרדו את השואה. אבא אריה מרומניה, אמא לילי ממולדובה. כל המשפחה שלה נרצחה שם. בגלל הקורונה, ראיתי אותה לראשונה לפני חודש, דרך גדרות. דמיין לעצמך מה זה עבור מישהו ששרד את השואה לראות את המשפחה דרך גדרות.
אמא שלי דיברה על מה היה שם רק כשתום בתי עשתה עבודת שורשים. ואבא שלי לא דיבר מעולם. רק כשהוא נפטר הבנתי את החטא הקדמון הנוראי של הדור שלי: לא רצינו לדעת מה היה שם. הפעם הראשונה שנגעתי בשואה הייתה ב'פעם הייתי' מ־2010. זה במידה רבה סרט על ההורים שלי. ו'סוף העולם שמאלה' הוא סרט על אבי. האבא של נטע גרטי בסרט, אינטלקטואל מרוקאי שזרקו לחור במדבר, זה אבא שלי.
מונדיאל 70' | אבא שלי היה סוציולוג בהכשרתו, האיש הכי פחות ספורטיבי שאתה מכיר, אבל הבן שלו - אני - מילדות משחק כדורגל בקבוצות ילדים. דרך זה, הוא נהיה הפסיכולוג של נבחרת ישראל המיתולוגית, שהגיעה למונדיאל 70', עם שפיגל ושפיגלר האגדיים. הוא לימד אותם לפתח דינמיקה קבוצתית. אם תרצו, משהו שרודף את כל הסרטים שלי - איך האינדיבידואל יכול להיות הכי טוב בקבוצה. הייתי שם בשלושת המשחקים על הספסל. ילד בן 15 חי את החלום. האדם הראשון שהגיע לשבעה של ארי, לפני שנה וחצי, היה מוטל'ה שפיגלר שלא ראה אותי 50 שנה. הוא אמר שכשראה את התמונה בעיתון, זיהה את אותו ילד שהסתובב איתם במונדיאל.
סיירת מטכ"ל | כשהייתי בן 13 עברנו לניו־יורק. זה היה קצת כמו לנחות על הירח. ניו־יורק בסיקסטיז, מקום בשיא תסיסה תרבותית, ועם הרבה יותר פשע. לארץ חזרתי כחייל בודד. הייתי בסיירת מטכ"ל שנה, אני לא לוחם גדול, ושם היה בית הספר הכי טוב שלי לקולנוע. מתכננים מבצע כמו שמתכננים סרט - כל התפתחות אפשרית בעלילה מתוכננת לפרטי פרטים. אהוד ברק מפקד היחידה נתן לי - טוראי קטן ומושתן - אפשרות לצאת פעם בשבוע לראות סרט. הוא הבין שזה מה שאני חייב. זוכר שבשלב האחרון של הליכי הקבלה למטכ"ל, ברק שאל אותי, "מה תעשה אם לא תתקבל". עניתי מיד, "אני אלך ללהקה צבאית". הוא פרץ בצחוק גדול. נראה לי שמהשוק הוא קיבל אותי. יוני נתניהו היה המ"פ שלי, וגם הוא כיבד את אהבת הקולנוע שלי.
'הלהקה' | לקראת השחרור, השלמתי את התסריט על חוויותיי מסיירת מטכ"ל. שם היה הבסיס ל'הלהקה'. הדמויות של גידי גוב ומאיר סוויסה, החדשים שמגיעים למקום מאוד מגובש, זה בעצם אני ועוד בחור עירוני שהגענו למטכ"ל, שם כולם היו קיבוצניקים.
אבל התסריט יצא בוסרי ולא מעניין. באותה תקופה הכרתי את שרון הראל, מי שתהיה זוגתי ושותפתי ליצירה כמפיקה, ועלתה המחשבה להעביר את העלילה ללהקה צבאית. ראיינו המון בוגרי להקות צבאיות, ביניהם אסתר חיות, והתוודענו לסיפור המרד שהיה שם. מאז ועד היום, כמעט כל הסרטים שלי מבוססים על סיפור אמיתי, כי אלה הסיפורים הכי טובים. אף אחד לא חשב שהסרט יצליח, אבל היתרון בלהיות צעיר בן 23 הוא שאתה טיפש מדי מכדי לפחד.
אפרים קישון | כש'הלהקה' יצא, יצא במקביל גם 'השועל בלול התרנגולות' של אפרים קישון, שנכשל כישלון נוראי. ראיתי אותו באולם ריק, וממש כאב לי. ואז אני, ילד טיפש בן 26, מתקשר לנחם אותו ומוציא את המשפט הכי מטומטם שאדם אמר אי פעם: "מר קישון, ראיתי את הסרט שלך, וזה לא כזה נורא". ואז הוא אומר לי במבטא הונגרי: "מר נשר, ראיתי את הסרט שלך. גם לא כזה נורא". והוא אומר עוד משהו: "דבר אחד הבנתי מהסרט שלך שהצליח, שאני לא אעשה סרטים יותר". והוא עמד במילתו. עד היום אני מצטער על השיחה הזאת.
'דיזנגוף 99' | אחרי ה'הלהקה', רציתי להמשיך לעשות סרטים של חבורה על חבורה. גרתי בעבר עם שרון הראל ואיציק צחייק העורך בדירת שותפים, אבל ברחוב ז'בוטינסקי, לא דיזנגוף. היו בינינו יחסים מאוד קרובים, ורציתי לעשות סרט איתם ועם גידי וגלי וסוויסה, וענת עצמון שהצטרפה לחבורה. גם מפיק קולנוע צעיר בשם מילצ'ן הצטרף. 'דיזנגוף 99' הוא סרט על בדיקת גבולות, והסצנה של השלישייה היא חלק מזה. כל הזמן חיפשנו סיבות למה לא לעשות אותה. פעמיים ביטלנו את הצילומים, עד שהגענו למסקנה שאין סיבה לא לעשות אותה מלבד הפחד. על הסט היה שקט מטורף. אנשים לא נשמו. היינו אני והצלם והשחקנים. צילמנו 40 דקות, נכנסה דקה לסרט. את החומר הלא־ערוך רואים בדרך כלל רק הבמאי והצלם. את החומר לסצנה הזאת עשרות אנשי צוות ניסו לראות.
איריס | ב'זעם ותהילה', הסרט שעשיתי על הלח"י, אנחנו מפוצצים את בניין המשטרה הבריטית. מצאנו בית ספר שהיה אמור להיות מופצץ ממילא בטונה דינמיט, אבל מה? יום לפני, השחקן הראשי ג'וליאנו מר, נפצע. ג'ול עמד ליד אקדח שירה, לא אקדח אמיתי, אבל הרשף, כן. אני והצלם דוד גורפינקל היינו איתו בליל שימורים בתל השומר, ובעוד הרופאים מוציאים רסיסי פחם מהלחיים שלו אנחנו מבינים שהוא לא יוכל להצטלם ושמפוצצים את הבניין איתנו או בלעדינו. דוד אמר לי, "מאחורנית, אתה נראה כמו ג'ול". למחרת, אני גילמתי את ג'וליאנו מר. בסצנה אני זוחל על חוטי התיל ונחתך והדם שלי מתערבב עם הדם המזויף של ההפקה. ביד שלי היה כפתור ההפעלה בשביל לפוצץ את הבניין, וכל הצוות רואה אותי סובל וצועק, "תפוצץ, תפוצץ", ואני מחכה, כי אני לא רוצה שיהיה חסר לי חומר לערוך. בין אלה שהתחננו "תפוצץ" הייתה גם איריס הראל, לימים אשתי. איריס הגיעה לסט להיות מחליפה, אז הסיפור בינינו היה בעצם סיפור אהבה בין שני מחליפים בלונג־שוטים. אני זוכר אותה מגיעה לסט במכונית ספורט צרפתית מלאת סטייל, ואנחנו כולנו דלפוני קולנוע. שנים אחרי זה נפגשנו בתערוכה מדהימה שהיא הציגה בניו־יורק, ושם הדברים בינינו התחילו להיות רציניים.
אמריקה | 'זעם ותהילה' לא מאוד הצליח קופתית, אבל מגיעות הצעות מהוליווד. לא חיפשתי קריירה אמריקאית, מבחינתי הגעתי לשם כתרמילאי לעשות סרט מד"ב, ואז פגשתי את דרו ברימור, וחשבתי שאשאר ואעשה עוד סרט כזה, והנה רפאלה דה לורנטיס, שהפיקה את 'קטיפה כחולה', אומרת לי "אבי, למה אתה חי בדירה כל כך קטנה? אנחנו משלמים לך יפה, אני אמצא לך בית". מפה לשם, אני עם בית בווסט הוליווד. אבל הבנתי שבמד"ב, זה בדיוק כמו הגיטריסט והכדורסלן הבינוניים שהייתי - ג'יימס קמרון וספילברג עושים את זה טוב ממני.
הארווי וויינשטיין | אחרי 'חוקר המס', סרט שאני ממש גאה בו, עם ג'ו פנטוליאנו מ'מטריקס', הארווי וויינשטיין, אז המפיק הגדול של הקולנוע העצמאי האמריקאי, מרים לי טלפון. "מר נשר, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות". "תן לי את הרעות קודם, אני ישראלי". אז הוא אומר, "לא נפיץ את הסרט שלך". והטובות? "הו, זה סרט נפלא". 'חוקר המס' הצליח לי כי התעקשתי על השחקן, גם אם הוא לא מוכר. הציעו לי את ריצ'רד גיר, קווין קוסטנר, ואם הייתי מסכים, יכולתי לקבל יותר תקציב, אבל סירבתי. כשהציעו לי לעשות סרט במירמאקס - חברת ההפקה של ווינשטיין - עבדתי על תסריט שעסק בשואה, וראש מערך ההפקה הבהיר לי שמייעדים את התפקיד הראשי לבן אפלק - כיהודי בשואה! "אתה לא יכול לנצח במאבק הזה", הוא אמר לי, והבנתי שלא ככה אני רוצה לעשות סרטים. אז לא ידעתי כלום על המעשים הנוראיים שוויינשטיין עשה בנשים, אבל כל הוליווד כן ידעה מה וויינשטיין עושה לבמאים. זוועה.
תום | בלילה שתום נולדה, גידי בדיוק הזמין ל'לילה גוב' את כל הצוות של 'הלהקה'. הם התקשרו אליי להוליווד - ואני צועק לו בשידור, "גדעון, יש לי בת!" כולם בעלי משפחות, ואני הכי מאוחר, כבר בן 44. תמיד פחדתי שאהיה קלישאה של האבא שלא מגיע לאסיפת הורים של הילדה. אבל היה בדיוק להפך: אני זוכר כל שם של ילד שהיה בכיתה של תום.
ארי | ב־2001, אבא שלי נפטר בניו־יורק, שם הוא חי בערוב ימיו. בתוך שבועיים קרה 11 בספטמבר ובני ארי נולד בלוס־אנג'לס. רגע אחרי שארי נולד, הייתי על הטיסה הראשונה מאל־איי לניו־יורק, לבד. אמא שלי פחדה שלא יגיעו מספיק אנשים להלוויה, ובמירמאקס אמרו שאפשר לארגן סטטיסטים. דחיתי את זה כמובן. החלטנו שברגע שאפשר לטוס עם ארי, חוזרים ארצה.
כשארי היה קטן, הייתי לוקח אותו לסיורי שדאות בדיונות ליד הבית. היינו עוקבים אחרי עקבות של כל מיני מכרסמים וחוגלות. אבל אני לא מטייל גדול, אז התחלתי להמציא דברים. "כאן יש עקבות של זאבים", אמרתי לו בפעם אחת, "וכאן של דובים" באחרת. דובים בדיונה, והיו דברים מופרכים יותר. באחת הפעמים אני ומוגלי הקטן שלי ארי מסתובבים שם ונפלט לי, "אתה יודע שאני ממציא הכל". והוא בן השש עונה לי, "בטח, אבא, כל ההנאה זה בלהאמין". ומשם דיברנו על כל הקטע של להשהות את אי־האמון ולהאמין במשהו מומצא, וזה משהו שהוא לקח איתו עד סוף ימיו. גם כשראינו יחד סרטים, גם בכדורסל, כשהוא היה לא מציית לחוקים ואומר לי, "אני פשוט מפעיל את הדמיון".
אגב, בגיל 13, כשביים את הסרט הקצר הראשון שלו 'קקטוס', שהתבסס על חברותו עם ילד על הספקטרום, הוא שאל אותי, "אבא, ומה אם עכשיו יחשבו שאני ממציא, ולא יידעו שזה אמיתי?" מאז לכתו, כל פעם שאני מדבר על דמיון בקולנוע, אני נזכר בילד שידע שזה לא אמיתי אבל בחר להאמין.
מערכת היחסים עם ארי השאירה אותי נדהם מעוצמת הנעורים שלו: אדם שלא חי עם עבר או עתיד, רק בהווה מתמיד. בלילה לפני התאונה, הוא ראה את 'סיפור אחר' איתנו בבכורה בפסטיבל חיפה. אני זוכר את החיוך מאוזן לאוזן שלו כשכל הקהל סביבו עומד ומוחא כפיים. אני אזכור את המראה הזה תמיד. ומאז? האובדן הוא אובדן, החדר הריק הוא החדר הריק.
תמונת הניצחון | עכשיו, בשיא תקופת הקורונה, אנחנו מנסים לעשות סרט חדש 'תמונת הניצחון'. יש כבר תאריך צילום, התחילו החזרות, וזה כמו לטוס לתוך סערה. בקולנוע הישראלי עכשיו אין כמעט משקיעים פרטיים, והממשלה לא מתגייסת לעזרה ולא מבינה לאיזו קטסטרופה התעשייה פה הולכת. הסרט הוא על מירה בן ארי, דמות מציאותית, שירדה לניצנה במלחמת העצמאות ונפגשה שם עם כוח מצרי, ושני הצדדים צריכים להכיר בנראטיב של האחר. את מירה מגלמת ג'וי ריגר - סרט שלישי שלנו יחד - שחקנית שארי גילה והמליץ עליה לסרט של תום! וכמו כמעט כל הסרטים שלי, זה סרט על צעירים, שעושים משהו כנגד כל הסיכויים. אנשים חסרי פחד, כמו תום וארי, הילדים שלי.
