לפני שנה החליטה שירה נאור להתחיל פסיכואנליזה אחרי שהיה נדמה לה שהחרדות שלה משתלטות לה על המוח. "הגעתי למצב שנסעתי על האופניים והייתי כל כך שקועה במחשבות, שיכולתי לא לראות רכב שמגיע מולי, או לא לשים לב שיש רמזור לפניי. הבנתי שההתנתקויות האלה הן סכנה ושאני צריכה לטפל בזה. פסיכואנליזה זה הטיפול שהכי פחדתי ממנו בעולם. הפחד שפתאום יצוף זיכרון טראומטי. הייתי בעבר אצל פסיכולוגים. הייתי גורמת להם נורא לאהוב אותי, עסוקה בלהצחיק, לספר סיפורים כדי שיהיה כיף בטיפול, ואז גם לא היה קורה כלום. בסוף הייתי נשברת ועוזבת. בטיפול הראשון בפסיכואנליזה התחלתי לספר על עצמי, עד שהפסיכולוגית עצרה ואמרה: שירה, את לא באודישן. פשוט תספרי מה קרה. הרגשתי מושפלת. בפגישה הבאה סיפרתי לה איך פחדתי שלא תרצה להמשיך איתי, שאולי אני לא מספיק מעניינת ומורכבת לה, ואני זוכרת עד עכשיו את המבט של ההלם בפנים שלה".
טוב, זה באמת קצת מוזר.
"אפילו עכשיו, בראיון איתך, אני מרגישה ככה. לא מזמן הלכתי לסופר ומישהי אמרה לי, איך אני חולה עלייך ב'תאג"ד'. אין דברים כמוך. הלוואי שאת ככה במציאות כמו בסדרה. ובמקום לשמוח, הדבר היחיד שחשבתי ברגע הזה הוא שאני לא רוצה לאכזב אותה, כשהיא פתאום תבין שאני לא כזאת מגניבה, והרבה יותר פחדנית וסתומה ממה שהיא חושבת. הפחד לשבור למישהו את הפנטזיה לגביך, שהוא יגלה שאתה סתם מעפן, הוא גם הפחד לחשוף מי אתה באמת".
את הפסיכואנליזה נאור הפסיקה, אבל הדחף לעבור את האודישן של החיים הוא עדיין המנוע שלה, וזה ככל הנראה מה שהפך אותה לאחת השחקניות המבטיחות והמעניינות של התקופה. אחרי שנים שבעיקר שיחקה בסדרות ילדים ונוער, זו שנת המהפך שלה; תפקיד מרכזי כליה קרני בעונה השנייה של 'תאג"ד' (המשודרת ב־yes וב־STINGTV בימים ב'־ד') וחברות במועדון האקסקלוסיבי של 'היהודים באים' שמשודרת ב־'כאן 11'.
היא גדלה על הבמה. בגיל שמונה כבר דחפה את עצמה להיות ילדת פסטיגל, ואז בכל מקום שהיה מוכן לתת לה לשיר ולהופיע. מטקסי בית ספר ועד 'רחוב סומסום'. מ'החדר של חני' ועד הפאנל של ליאור שליין. היא שיחקה ככל הנראה בכל סדרת ילדים ששודרה. רשימה חלקית מאוד: 'גאליס', 'אליפים', 'מועדון החנונים' ו'צפוף'. לצד זה ניהלה קריירת דיבוב מרשימה, כולל 12 שנה שבהן נתנה את קולה לדמותה של דורה, הילדה הלטינית עם הראש הגדול.
נאור מתארת את התקופה הזאת כ"אקסייט של החיים שלה", אבל גם מבינה ששילמה מחיר. "הייתי מאוד צעירה, הגעתי למקומות בלי להבין ממש שזה סוג של אודישן לקלטת ילדים, מלמדים את כולנו שירים, ואחרי כמה דקות אומרים לי, תודה שירה, אנחנו לא נמשיך איתך. אלה היו שיברונות לב עצומים לילדה קטנה. אני זוכרת שאחרי שהתקבלתי ל'קטנטנות', בגיל שבע, ואז התברר שאני צעירה מדי ולכן לא יכולה לשחק, ישבתי עם אמא שלי במרכז שוסטר ברמת אביב, ואמרתי לה שאין לי טעם לחיות יותר. בתור ילד, מה שאתה שומע זה: אנחנו לא רוצים אותך. עד היום יש לי טראומה מלשיר. כשהייתי בת תשע הייתי חלק מקבוצת ילדים שמקליטה שירים לכל מיני מסגרות. היינו מגיעים לאולפן, לומדים את השיר ומקליטים. באחת הפעמים כנראה לא הייתי מדויקת והמפיק המוזיקלי פשוט צעק עליי, למה את מזייפת?! את לא שומעת? אחרי זה פשוט הפסקתי לשיר. לפני שלוש שנים הציעו לי תפקיד ראשי במחזמר ולא הסכמתי אפילו לבוא לפגישה. אם הייתי מתחילה בגיל מגובש יותר, הייתה בי פחות בהלה ואולי גם הייתי בנויה להתמודד עם ביקורת".
לא היה מסביבך מבוגר אחראי שיגיד לך, את קטנה. חכי קצת?
"הייתי כל כך מוטרפת על הדבר הזה, שאם הם היו מונעים ממני את זה, הייתי צורחת שהם הורסים לי את החיים".
היא נולדה לפני 26 שנה בלוס־אנג'לס בזמן שאביה השלים את התואר באדריכלות. קצת לאחר מכן המשפחה חזרה לישראל. כשהייתה בת 13, אביה חזר לעבוד בארה"ב, אבל נאור נשארה בתל־אביב יחד עם אמה, גם היא אדריכלית, ואחיה הבכור. בשנים שהיה האב על הקו, היא ביקרה אותו לא מעט באל־איי, וגם היום, על אף הדרכון האמריקאי והאנגלית המשופשפת, היא לא רואה את עצמה חוזרת לגור שם או מנסה את מזלה בהוליווד. אם כבר, מהתקופה ההיא נשארו לה בעיקר חרדות נטישה. "היה לי קשה לדעת שלא אראה את אבא שלי חודש וחצי. הייתי עדיין ילדה קטנה, בכל פרידה הייתי בוכה נורא, עד שבשלב מסוים לימדתי את עצמי לא לבכות. עד היום יש לי תסביך עם פרידות. חבר טוב שלי הסב את תשומת ליבי לזה שכשאני צריכה ללכת, אני פשוט נעלמת בלי להגיד שלום".
הפגיעות של נאור הכתה בה הרבה לפני שאנשים התחילו לזהות אותה ברחוב. בשנת התיכון האחרונה, שקעה בדיכאון עמוק בעקבות פרידה. לב מרוסק שהביא למצב שבו כמעט לא תיפקדה וסירבה לאכול. "זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי שיברון לב מטלטל מגבר שעוזב אותי, ואני מניחה שעשיתי גם הקשר מעוות לפרידות מאבא שלי באותן שנים. הכל התערבב לי. הייתי תלושה. הכל היה מוגזם. היום, בדיעבד, אני חושבת שהיא הייתה טריגר לעצב נוראי שהתפרץ אצלי. התחלתי ללכת לטיפול, ופשוט הפסקתי לאכול. לא כי חשבתי שאני שמנה, אלא בגלל שלא הייתי רעבה. היו סביבי חברים שעשו עליי משמרות יומיות. הייתי ממש על הקצה. לא תיקשרתי, הייתי מאוד עצובה".
בשיא הדיכאון הגיעה למשקל 42 קילו. שישה קילו פחות מהמשקל שלה כיום. "לא הבנתי כמה זה קיצוני, ורק מהתגובות של אנשים הבנתי את חומרת המצב. כל מי שהיה סביבי הכריח אותי להכניס משהו לפה, באיזשהו שלב ממש הרגשתי שהם גורמים לזה שיהיו לי הפרעות אכילה. רציתי להעניש אותם על זה שהם לא מבינים שאין לי תיאבון, אז פעם אחת קמתי באמצע הארוחה ותיכננתי להקיא. אמרתי, אני אעשה להם דווקא. ניסיתי להקיא, ולא הצלחתי. אנורקסיה היא מחלה נוראית. אבל במקרה שלי באמת הרגשתי שאני לא מסוגלת לאכול מדיכאון".
איך זה נפתר?
"הזמינו אותי לאודישן לסדרה חדשה. הייתי בחרדה קשה. הייתי אז מאוד רזה והייתי עסוקה שעתיים במה ללבוש כדי שלא יעירו לי על איך שאני נראית. הייתי כל כך עצובה, שאמרתי לעצמי, הדבר היחיד שיעשה לי טוב זה אם אני אקבל את התפקיד. האמנתי שזו תהיה הישועה שלי. נכנסתי לאודישן, המלהקת הסתכלה עליי במבט מזועזע. היא שאלה, מה קרה לך? אמרתי, לא קרה לי כלום. מה זה כלום? ליהקתי אותך לפני שלושה חודשים, מה קרה לך? למה את כל כך רזה? התחיל לדפוק לי הלב. הרגשתי שהיא עלתה עליי. נשבעתי לה שהכל בסדר, אבל היא אמרה שהיא מתכוונת לדבר עם אמא שלי. התחלתי לומר את הטקסט, והיא עצרה אותי, שירה, זה טקסט מצחיק. אולי אם היית אוכלת, היית מצחיקה. הרגשתי חץ בלב. חנק בגרון. המשכתי והיא עצרה אותי שוב, 'אין לך אנרגיה! לא אתן לך לעבוד אם תמשיכי ככה'. יצאתי מהאודישן והתמוטטתי על הרצפה בבכי. הרגשתי שהרסתי לעצמי את הסיכוי לחזור להיות שמחה. באותו הערב כבר חזרתי לאכול".
ההבנה אילו תפקידים עושים לה טוב ואילו גורמים לגוף שלה להתעוות מסבל, הביאו אותה לבחור ביתר קפידה את הפרויקטים שהיא רוצה לקחת בהם חלק. היא מספרת שוויתרה לאחרונה על תפקיד ראשי מהסיבה הזאת. "כשאני נמצאת במקומות שלא טובים לי, אני נכנסת למצוקה אמיתית. היו פעמים שוויתרתי על תפקיד וקיוויתי שיגיע משהו אחר במקום, ולא הגיע בסוף. אז לקחתי סדרה שלא רציתי לעשות כי הייתי צריכה להרוויח כסף. התפקיד הראשון שנתן לי הזדמנות להביא משהו אמיתי, מושקע, ומעניין היה ב'תאג"ד'.
איך התמודדת עם ההצלחה כשהסדרה יצאה?
"אחרי שהעונה הראשונה של 'תאג"ד' התפוצצה, הלכתי ברחוב והרגשתי כמו כוכבת ריאליטי. זיהו אותי בכזאת כמות ולא הבנתי מה קורה, עד שהתחלתי להסתגר בבית ולא לצאת. הייתי מבוהלת ונבוכה. הרגשתי חשופה ופגיעה. הרבה זמן לא יצאתי מהבית".
הגל השני של הקורונה לא מפחיד אותה. גם החרדה שתיגמר לה העבודה והיא תיאלץ להישאר בבית. היא חסכה כסף בשביל שיהיו לה רזרבות וכך או כך, היא בטוחה, תמצא ממה להתפרנס. מה שמדאיג אותה הוא היחס של המדינה לתרבות. לא רק האטימות הממשלתית, אלא האדישות כלפי אמנים ושאר העוסקים במלאכה. "כשאומרים עלינו במשך שנים שאנחנו מפונקים, עצלנים, שמאלנים וכל שאר הטייטלים המקסימים, אז מה מפתיע שככה גם מתייחסים אלינו".
אולי הקהל שראה במשך שנים סטוריז נהנתניים, מפורסמים שמשוויצים בחינמים ובכסף שלהם, מעניש אותם.
"אני לא חושבת שיש הרבה אמנים כאלה. ובכלל, אני מציעה לכל מי שחושב את זה להקשיב לסיפורים קשים שוברי לב על שחקנים עם שלושה ילדים שאין להם כסף לשכר דירה או שחקן שהתקשר לשחקנית מאוד ידועה ומוערכת וביקש ממנה הלוואה כי אין לו מה לשים במקרר. אני נזהרת מלהביע את דעותיי כי כמעט לא משנה מה אני אגיד, זה יעורר שנאה".
כבר שנתיים וחצי היא עם עידו קציר, סטנדאפיסט שכותב גם לתום יער ואסי כהן. הם הכירו דרך חברה משותפת, השחקנית גאיה שליטא כץ. "הייתי אחרי פרידה, באתי לראות אותו מופיע באיזה מקום. ואמרתי לגאיה, או־מיי־גד, תסדרי לי את החתיך הזה. בקטע של סתם להיפגש איתו. הייתי עצובה. דיברנו פעם אחת וזאת הייתה התאהבות מהשיחה הראשונה. מהרגע הראשון היה לי ברור שאני מאוהבת בו. והוא בי".
היא טיפוס של מערכות יחסים ארוכות, מרגישה שהיא יודעת להיות לבד אבל איכשהו תמיד מוצאת את עצמה עם בן זוג. בעבר הייתה בזוגיות עם רועי ניק ('הקיבוצניקים'), ולמרות שנפרדו בטוב, שני שחקנים בבית זה לא פורמט מומלץ לדבריה. "בסוף מערכת היחסים שלנו כבר התחלתי להרגיש את המקום הזה שאני לא אוהבת שהעיסוק בזה נמצא בתוך הבית שלי. לא אוהבת את השיחות עם הסוכנת בתוך הבית. שאני יודעת שהוא הולך לעשות אודישן למשהו שאני לא זומנתי אליו, ולהפך".
את אדם מאוד זוגי. מאמינה שיש אחד שתהיי מסוגלת להיות איתו לתמיד?
"אני לא יודעת מה יהיה איתי עוד 15 שנה. ומה יהיה עם עידו. אם בעוד כמה שנים יתחיל לשעמם לנו, מכל בחינה, אני לא פוסלת לחלוטין שיש כל מיני פורמטים לנהל את הדבר הזה כל עוד נדע לנהל אותו. אני יודעת שזוגיות פתוחה יכולה להיות מתכון לאסון. אבל אני מכירה זוגות של חברים שמנהלים את זה בצורה פנומנלית. לא אגיד לך שלא היו סיטואציות של עצבים וקנאה, אבל הכל בסוף שאלה של איך אתה מנהל את החיים הזוגיים שלך מבלי להרגיש כבול".
