יהודה לא היה מגיש כתבות, אלא יצירות אמנות. מילה אחר מילה ניתן היה לראות אדם סוער, מבריק, ידען וכל כך סקרן. זה כבר לא היה משנה במיוחד על מה הוא כתב הפעם; העיקר שזה לא ייגמר. לא סתם יהודה תיעב את מגבלות הנייר (ולפעמים, יש לומר, גם את העורכים שהיו חייבים לחתוך): האופקים הרחבים האלה שאפו לפרוץ את החומות, לצאת החוצה ולתפוס את הקוראים בגרון. עד היום, לא הכרתי אף אחד שהצליח כמוהו במשימה הזאת.
במשך עשרות שנים של כתיבה מופתית ומעמיקה, שכללו ראיונות מטלטלים ופובליציסטיקה חדה, יהודה עיצב סדר יום תרבותי ופוליטי שהקדים את זמנו. הוא כתב באהבה ובתשוקה על המוזיקה המזרחית, עוד לפני שכבשה סופית את המיינסטרים התקשורתי, ומתח את הקו בין ההתנשאות עליה ובין הגזענות כלפי מזרחים, זאת שעדיין איתנו, למרבה הצער. בזמן שהפוליטיקה של הזהויות עשתה את צעדיה הראשונים בישראל, יהודה היה זה שאיבחן אותה כהזדמנות אבל גם ידע להזהיר מפני האיום שטמון בגרסה הקיצונית שלה. הוא התנגד לכיבוש בכל מאודו ושאף ליהדות חומלת וצודקת. במקביל היה מוכן לדבר עם כל יריב, לשמוע כל דעה, לראיין כל אחד.
הקול הבהיר וחסר הפשרות של יהודה היה תוצר של אישיות חד־פעמית, לפעמים גם קשה לעיכול, אבל תמיד מרתקת. הוא שילב בטבעיות מעוררת קנאה בין ספרות, פילוסופיה והחידושים האחרונים במוזיקה האלקטרונית. בין הגל הצרפתי החדש בקולנוע ועד הפגמים במערכת המשפט. והכל בתחושה שזה באמת לא ביג דיל וכל אחד יכול.
היו מרואיינים שלא הסכימו לזוז מילימטר אלא אם המראיין יהיה יהודה. הם ידעו: זאת לא תהיה חוויה קלה בכלל, הוא לא יוותר להם על כלום. אבל ההכנה תהיה מושלמת (יהודה היה מהבודדים שפשוט לא היה טעם לתדרך לפני כתבה), השיחה תיגע בשמיים מרוב איכות והכתיבה תייצג את האמת, ואך ורק אותה.
הרגש היה שם תמיד, בכתיבה של יהודה. בראיון מכונן עם אהובה עוזרי על האלבום "היכן החייל", למשל, או בטורים נוקבים במיוחד, הלב שלו זינק מתוך הדף. אבל הוא סלד מרגשנות וקיטש, ובוודאי היה מסתייג מהצורך של חבריו ועמיתיו להיפרד ממנו וגם להודות לו. הדבר היחיד שניתן להתנחם בו: ללא ספק, יהודה נוריאל היה כותב את זה טוב יותר.
