ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יהודה נוריאל
    המוסף לשבת • 02.07.2020
    ברק וזעם
    מבחר מטוריו של לוחם צדק
    יהודה נוריאל

    את נוריאל הכרתי עשרות שנים ובעצם לא הכרתי. ספק אם מישהו הכיר אותו באופן מלא. כמו זרקור שמפיץ למרחקים אור מקצועי ומדלג על כל מה שקרוב ואישי. גם על מחלתו החיל דיסקרטיות, כמעט לא דיבר עליה. אבל על הנייר המשיך לשפוך מילים כאילו היא לא קיימת. במאמץ שהלך וגדל. בנחישות של מי שכל אות הכרחית בעיניו, כל מסר חובה שיישמע - לרוב זועם ובועט, לעיתים נדירות מלטף ומשעשע. שלל התגובות שקיבל תידלקו את מכל האנרגיה האוזל שלו.

     

    בשבועות האחרונים קרה שלא הצליח להקיש על המקלדת. נכנע זמנית. אבל בגיליון הבא כבר חזר לכתוב ולבעור. לפעמים השתמש בביטויים חריפים מדי. כאילו אומר, כבר אין לי פילטרים, קחו הכל, כי תכף לא יהיה.

     

    המילים המודפסות האחרונות של יהודה נוריאל ראו אור ב"מוסף לשבת". גם השבוע חיכה כאן עמוד עבור טורו. הוא הפך פתאום לשלושה עמודים לזכרו. המיטב של הלוחם הטוטאלי, ממש על קצה המזלג.

     

    אביב הברון, עורך "המוסף לשבת"

     

     

    16.8.19 // נו פאסאראן

     

    ברור שיש גם "כפייה חילונית". זה נקרא "חוק". זה נקרא "ערכים". זה נקרא, "חיים במדינה יהודית דמוקרטית מודרנית". אנחנו כופים אתכם לא לרצוח, לא למעול בכספים, ולא להכות את הנשים: כפייה! מכריחים לשלם מיסים וללכת לצבא, כי אין ברירה (חוץ מאלה שקיבלו פטור, חה): כפייה! כן, אנחנו מתערבים ב"אורח החיים" איפה שחייבים.

     

    כמו שבהודו כפו הבריטים את הנשים לא לקפוץ לאש אחרי מות הבעל, ככה בארץ אין ביגמיה או מילת נשים - גם אם האישה תישבע שממש בא לה על זה. ולמה דוגמאות קיצוניות? הנה, אותה אורתודוקסיה אשכנזית, הרב קוק בראשה, חשבה שלנשים האלה לא צריכה להיות זכות הצבעה. נו, כי "דעתן קלה". גם כאן, מזל גדול שהחילונים האלה כפו עליהם. כי זה לא עובר יותר, חברים. נו פאסאראן.

     

    וכאן חשוב לא להתפשר על העקרונות. כי אם ויתרת פעם אחת - הסרטן ימשיך לכל הגוף. למשל, תחנות הרדיו החרדיות, שהחליטו שנשים לא ידברו שם. לא יהיה! המדינה "כפתה" עליהם להפסיק את הטרלול. רגע לפני שזה יעבור לתחנות אחרות, לטלוויזיה, לטקסים צבאיים, לצבא בכלל, לאקדמיה, לשירות הציבורי, למגזר הפרטי, לחנויות, לשלטים, לאוטובוסים, למדרכות, לבתי ספר, לגני משחקים, עד לבית ממש. מדובר בסרטן. לכן יש לחסל מיד את הגרורה הראשונה.

     

    ולסיום פשוט תחשבו, על מה אתם בעצם נאבקים כשאתם צורחים "ליברליזם!" האם אתם רוצים לחיות במדינה שבה אסור לנשים להופיע? שבה נשים יושבות בנפרד מאחור? שבה אין מקום לשירות נשים בצבא? שבה אסור לנשים להיבחר לכנסת, או לשאת בתפקידים בכירים? שבה מותר לירוק על אמא שלכם, אחותכם, או הבת שלכם בשל עצם קיומה הנחות־מלידה? אם כן, מקומכם שם. ואם לא, מקומכם כאן. רציתם הפרדה? תקבלו הפרדה.

     

    8.11.19 // שחיתות בכיף

     

    רוח התקופה היא אוכל, והמילה הרותחת היא "מושחת". אם אתה לא מושחת, אתה לא קיים: המבורגר מושחת, קראק־פאי מושחת, ובראנצ' מושחת, אכול־עד־שתקיא. "מושחת", כי כולנו רוצים עוד, ובסך הכל מה מתלוננים פה, נורא טוב לכולם. אז תעמיס לי עוד שווארמה מושחתת, רק שומן, והרבה טחינה למעלה. אמרתי הרבה, אח־שלו!

     

    בזה אחר זה נמלאים התפריטים במנות מושחתות, שעוברות את גבול הטעם הטוב, וטעם בכלל. עוגת גבינה באסקית מושחתת במאצ'ה ירוק, קרמל מלוח, ופירורי וינטאג' מהגנרליסימו פראנקו. מגדלי פנקייק תאומים במפלי ניאגרה מייפל, גבינה כחולה מסריחה בשומן חזיר מפונק ומושחת. ואם כבר ברוח ישראל־סבא, ולרגל החג, סופגנייה מושחתת מתפקעת מכבד אווז שעונה למוות. שרק תרגיש מושחת, מלך.

     

    בפועל לא אוכלים את הדברים האלה. הכל מתעכל ונשפט דרך העיניים. שיהיה כמה שיותר צבעוני, גדוש, מתפקע, חמדני, ראוותני. עושר שלי יש ולכם אין. ושייצאו העיניים למי שמקנא! (רק לא לזרוק. מומלץ להקפיץ בחמאת תאו וקרם פרש).

     

    באבולוציה של 2020 התמזגו כבר אוכל ושחיתות פוליטית. עולם האוכל ומשפחת נתניהו צועדים שלובים יחד כחמגשית על גג פח לוהט. האיש מואשם לכאורה ב"שחיתות" - אבל מי שאומר את זה, פשוט לא מבין איפה הוא חי. זו המחמאה הכי גדולה שיש! מושחתים, נמאסתם? שחיתות בכיף - ותביא עוד אחת.

     

    12.10.18 // רישיון לאהוב

     

    לוסי אהריש וצחי הלוי נישאו השבוע. התקשורת הישראלית שמרה תקופה ארוכה, בדיסקרטיות מלאה תוך ציפוף שורות, את דבר הקשר הרומנטי ביניהם. וזה לגמרי לא עניין שכיח. מדובר כידוע בשני כוכבי מדיה בפרופיל מאוד גבוה. אהריש מגישה פופולרית, המהווה סמל (או פנטזיה נאיבית) לדו־קיום, שזכתה אפילו בכבוד להיות מדליקת משואה בטקס יום העצמאות. הלוי שחקן נפלא, בחור מגה־כריזמטי רב־כישרונות, המועמד האידיאלי לתפקיד "ג'יימס בונד הישראלי". אלא שבישראל, מסתבר, הרבה יותר קל להוציא רישיון להרוג, מרישיון לאהוב.

     

    שמירת סוד הקשר הזוגי לא נבעה בעיקרה משיקולים של עיתונות רצינית, חפה מרכילות חטטנית (הלוואי). לא, הסיבה היא פשוט פחד. חשש לשלומם של בני הזוג, במיוחד אהריש. "הפיצו עליי שמועות. סיפרו שאני בהיריון, ואני אלכוהוליסטית, ואני צורכת סמים", גילתה לי בראיון בינינו. "ואז הדודים שלי מקיימים פגישה, בפתח מסגד, ומנסים להגיע להחלטה: מה עושים עם הילדה הזו, שמביישת את המשפחה?" הדברים הסלימו מאוחר יותר. "הבן של אחד הדודים שלי, בחור בן ‭ ,16‬אומר ליד אבא שלו והדודים שלי: 'לוסי ביזתה את כבוד המשפחה שלנו. זה הכבוד שלנו וצריך להחזיר אותו'".

     

    אנשים יכולים לגחך לעצמם, "נו, המוסלמים הפרימיטיביים האלה וכבוד המשפחה שלהם", אלא שהפרימיטיביות הזאת היא עלינו, היהודים הסו־קולד־נאורים, וכבוד המשפחה הרחבה שלנו, בדיוק אותו דבר. החשש מטרור הוא גם מתגובת הרחוב היהודי, הטוקבקים וההתנכלויות והטינופת והאיומים, וארגונים שונים הפועלים בשם ה"יהדות" כמו "להבה", כדי לרדוף את הזוג הזה או כל זוג דומה.

     

    הרדיפה הזאת לא נולדה ככה סתם בחלל ריק. הרוח שמפיחה את הלהבה נושבת מחוקי המדינה המודרנית: מדינת ישראל, בכבודה ובעצמה, איננה מתירה קיום נישואים בין־דתיים על אדמתה. כדאי לחזור שוב על המשפט הזה, למרות שהוא מוכר בוודאי לרבים. כי אנחנו נוטים לעבור עליו מאז ומעולם לסדר היום. מדינת ישראל איננה מאפשרת לבני זוג, המחזיקים בדתות שונות, להינשא זה לזה. יהודים רשאים להינשא בארץ רק ליהודים.

     

    בכך מדינת ישראל מיישרת קו עם הצד הרע במיוחד של העולם, זה שעודנו שרוי בחשכת ימי הביניים. כי זהו מקרה המבחן המובהק ביותר של דמוקרטיה ושל שוויון. אם אתם מהאנשים שמאמינים בשוויון בין בני אדם, אתם חייבים להכיר באפשרות של כל אדם להינשא לאהוב ליבו.

     

    יש לכל הסיפור הזה גם ממד עגום ברמה האנושית. כי הוא בעצם סיפור כל כך יפה. על צחי הלוי, משפחה עם שורשים ירושלמיים, דור שמיני, נצר לר' פתחיה הלוי. צחי הילד, שהעבודה של אבא שלו בחו"ל מטעם המדינה פתחה את עיניו לתרבות אחרת ולאנשים אחרים.

     

    בגן חובה ברומא קראו לו "זאכי". בקהיר, העיר שבתרבותה ובשפתה התאהב, זה היה "ג'אקי". כשחזר ארצה, הפך שוב ל"צחי", "יצחק", אולי אפילו "איסחאק", ביחידה הצבאית הנועזת. משתמש בשפה הערבית כדי למנוע אסון, אולי גם להרוג את האויב. ואז, אחרי כל השנים, מוצא שערבית היא גם שפת האהבה, "האויב המר" יכול שיהיה הקרוב אליך ביותר, ודובדבן לפעמים הוא רק דובדבן. מתוק, יפה ואופטימי כל כך.

     

    אין לי מושג מה נאמר בטקס החתונה, בעת שהשניים הקימו ביניהם את ברית הנישואים. אולי אפשר להוסיף כמה דברים מפרשת השבוע, היא פרשת נח, וברית הנישואים, הקשת בענן, שכורת אלוהים עם כל ברואיו. "והייתה הקשת בענן וראיתיה, לזכור ברית עולם בין אלוהים, ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ". אמן. ומזל טוב!

     

    10.4.20 // הטרגדיה החרדית

     

    נתפלל יחד, מאמינים ופחות, להצלחה מהירה של המאבק בנגיף. אבל יש דברים מהותיים שחייבים לדבר עליהם כבר עכשיו. אמיתות כואבות שיצרבו בשמש שתזרח, ביום שאחרי הקורונה.

     

    המציאות של ‭ 2020‬מלמדת את הקהילה החרדית שיעור כואב, על בשרה. נגיד את זה הכי בוטה: תמשיך להכחיש מציאות - תמות. תסרב לקבל ביקורת - תמות. תקשיב על־עיוור לעסקני אלוהים - תמות. תזלזל בהשכלה ובמדעים - תמות. תפר את חוקי המדינה - תמות. "צדיק באמונתו יחיה" זה יופי, באמת - אלא שזה בלבד לא יספיק.

     

    לא ניתן לדמיין את העולם המודרני בלי התרומה העצומה של בני העם היהודי, מהגות עד כלכלה, מאמנות עד מדעים. איפה שלא תשימו אצבע: מנילס בוהר, ריצ'רד פיינמן או רוברט אופנהיימר, עד מעצבי העולם הטכנולוגי - לארי פייג' וסרגיי ברין (גוגל), יאן קום (ווטסאפ), או מרק צוקרברג (פייסבוק). מחתני פרס נובל ממוצא צפון אפריקאי - ברוך בנאסרף, קלוד כהן־טנוג'י וסרז' הרוש (שאילו היו עולים ארצה, אולי היו מסיימים כמובטלים בעיירת פיתוח) - ועד לכחול לבן, עדה יונת, אהרן צ'חנובר, אברהם הרשקו ודן שכטמן.

     

    רק שצריך היה בדרך לעבור דרך מערכות חינוך מעולות וחברה פלורליסטית, ולהפוך מטאפורית את "יעקב דרעי" גם ל"ז'אק דרידה". המכנה המשותף, כמעט של כולם, הוא יציאה ממשפחות אורתודוקסיות, גם חרדיות - ואדפטציה לעולם הפתוח והעגלה הגדושה להתפקע של ההשכלה והקדמה. "הגניוס היהודי" המפורסם איננו עניין גנטי אלא שילוב בין הישן והחדש, המסורתי והמודרני.

     

    בתרגיל ידוע, כדי להמחיש לעולם את שואת העם היהודי, נוהגים לציין שלושה בלבד: אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, קרל מרקס. "ועכשיו שוו בנפשכם כמה איינשטיין, פרויד ומרקס עלו בעשן המשרפות", מסתיים הטיעון. בקפיצה חדה, ויחי כל ההבדלים שבעולם: שוו בנפשכם מה מסתתר בלמעלה ממיליון חרדים ישראלים, רבים מהם עם מוח ענק ורצון להצטיין, שפשוט נמחקים מאיתנו ומהעולם כולו.

     

    אולי בהטלה אחרת של הקוביות ממציא החיסון נגד הקורונה, או מחלת הסרטן, היה בן למשפחה חרדית; במקום זה, הוא מופקר על ידי רבניו, מושלך לבורות, לעוני ולרחוב, לשחק מחבואים נגד כמה שוטרים מותשים, ונגד עצמו.

     

    12.6.20 // לא למחוק

     

    זוהר ארגוב הוא אחד הזמרים הגדולים שלנו, אולי הגדול מכולם. גיבור תרבות מזרחי ענק, רוקנרול מרדני אמיתי, היחיד שהיה כאן. באותה נשימה, הוא גם היה איש אלים ואנס מורשע. לצד רבים־רבים שמתענגים על הקלאסיקות, לבטח יש גם מי שעצם אזכורו של ארגוב, מעלה בהם קבס. האם זה אומר שנפסיק לשמוע אותו? שום סיכוי. אנחנו מספיק בוגרים כדי לבחור בעצמנו, למה ראוי להקשיב, ומה ראוי שלא יישכח.

     

    על אנס מורשע נוסף, הנשיא השמיני משה קצב, אין לי שום סופרלטיבים להרעיף. "האזרח מספר אחת" ביזה את יתר אזרחי המדינה, פגע מינית בנשים, ניצל את מעמדו כנשיא לצורך ביצוע העבירות המחרידות. בדיוק משום כך, יש להותיר את כל סממני הכבוד שניתנו לו בשעתו - פסל או תמונה - במשכן נשיאי ישראל. לא לסלק, לא למחוק, לא להעלים. לחיות עם הבושה ולהסביר אותה לדור הבא.

     

    בהמשך למאבק השחור בארה"ב עולה שוב שאלת ההנצחה והשימור של ההיסטוריה, בצדדיה היותר מכוערים: מה עושים עם פסלי גנרלים נערצים דאז וגזענים במבט של היום? מה עושים עם יצירות תרבות, "חלף עם הרוח" הקאנוני למשל, שיש בהן סצנות מחפירות? האמריקאים, אולי גם בגלל עוצמת הלהבות בעידן טראמפ, נלהבים לסלק. אפילו כריסטופר קולומבוס, הוא כריסטובל קולון, אבי ה"קולוניאליזם" - לא ניצל.

     

    זו טעות. פטאלית. לא משכתבים היסטוריה. לא מוחקים עבר. לא מייפים את הפרצוף האמיתי שלנו בפוטושופ של תקינות פוליטית. התחמקות והעלמה הן שקר, גם תחת דגל של "כוונות טובות". זה נכון לגבי דמותו הממשית של הנשיא קצב, או לגבי פיקשן כמו "מציצים". נכון, יש בו סצנות מיזוגיניות איומות ומבחילות. במקביל, הוא גם הפך לנכס צאן ברזל, גם בגלל הגועל הקיומי וניצול הנשים שהוא מעלה. אז לא, לא מסלקים את "לוליטה" ממדף הספרים, ולא מוחקים את "סאלח שבתי" מה־‭,VOD‬ למרות שבאופן אישי, יש בו סצנות שמעוררות בי זעם עד היום.

     

    אם לא נדע מה היה רע, איך נדע להתקדם לעבר הטוב?

     

    5.6.20 // לא נשכח, לא נסלח

     

    על הפשע הזה לעולם לא תהיה מחילה. להם, האליטה האשכנזית של הימין, שהפכה את המזרחים ליצורים אלימים, שפה מטונפת, וריד מתפקע במצח ואגרוף קפוץ מעצבים. חסרי השכלה, תקווה ועתיד. זבל, שנועד להבערה ולהסתה. לא נשכח, לא נסלח.

     

    המדינה הזאת צמחה עקום מאוד. הרבה נאמר, ובצדק עוד ייאמר, על המדיניות הגזענית של מקימי המדינה. ממסד שיצר מדינה חולה עם סוג א' ו־ב', ונזקים שייקחו דורות לרפא. והנה, מגיע הימין בראשות הליכוד, וב‭40־‬ פלוס השנים האחרונות מצליח לרדת נמוך יותר מתהומות שנות ה־‭.50‬ וכשזה עוד מגיע מהצד "שלנו", בני הדחויים והמופלים - הזעם גדול שבעתיים.

     

    עם השנים מתחוור לתדהמתך, שהאליטה האשכנזית של הימין, היא־היא אויבת המזרחים דהיום. אליטה עם אינטרס פוליטי מובהק להשאיר את המזרחי למטה. עבור עוד דור מצביעים מוסת, מושפל ושונא. סוג ז'. כן, האצבע האותנטית הזאת שלנו.

     

    מאיפה בכלל להתחיל? אולי מהכי קרוב. מראש הממשלה נתניהו, עלק "משיח המזרחים", ושני הקרובים לו מכל, שחושפים מה באמת הוא חושב. שרה נתניהו, עם האמירות המחפירות על אוכל ותרבות מזרחית, והיחס המחפיר עוד יותר לעובדות הבית שלה, רובן ככולן מזרחיות מהפריפריה. מה אתם יודעים, "מזל עם הספונג'ה" מהפיפטיז כלל לא נעלמה - עכשיו היא כבר צריכה להתגונן מול סוללת עורכי דין מאיימת.

     

    גברת נתניהו היא רק התפאורה. הקשיבו ושננו את דברי נתן אשל, "צלם החצאיות", איש סודו הקרוב ביותר של ביבי, אשכנזי־כיפה־סרוגה, תמצית הגזענות וניצול השחורים: "בציבור הזה, אני אפילו קורא לו, הלא־אשכנזי הזה - מה מחמם אותו?" אמר. "הם שונאים הכל... השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו". והוסיף: "מירי רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב... אבל היא עושה עבודה מצוינת. כי היא מלהיבה, כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל ככה עם הידיים. זה מה שהיא עושה. וזה מצליח... והעם לגמרי מתנתק מהדברים האחרים. להפך, עוד מרוויחים אותו יותר ויותר".

     

    הנה לכם, המזרחי כזבל לשריפה. הנה לכם, המנהיגה המזרחית הבכירה של הימין. בהמה שתכליתה לטנף נשמות תמימות. בתמונת ההנהגה המפורסמת של הליכוד מצאנו את נתניהו, ארדן, ברקת, סער, כץ, גלנט ואדלשטיין. כולם גברים אשכנזים, אליטה, אפילו מאיון עליון. מירי רגב נזרקה החוצה. היא, כמו ביטן, אמסלם, זוהר, אוחנה, גמליאל ושות'. שלא במקרה - ויש גבול לצירופי מקרים - כולם מזרחים, שנדרשים להישכב על הגדר עבור הקיסר מקיסריה. אשכנזים בפרונט הייצוגי, מזרחים בחדר מכונות.

     

    3.11.17 // הרוצח מנצח

     

    אחרי ‭ 22‬שנה, ראוי להכיר בכך שיגאל עמיר הוא גיבור התרבות הגדול שלנו, שמאחוריו תנועה שלמה. כמו כל תרבות־נגד היא הציעה מהפכה, ובמידה עצומה - קיימה. ככל תנועה אמנותית משמעותית, היו לה מקורות פסבדו־רוחניים (הרבנים ופסקי ההלכה), ריטואלים מסעירים (ארון קבורה, טקסי פולסא דנורא, לפידי "בדם ואש את רבין נגרש"), וגישת אצבע בעין.

     

    תנועת המונים שיש לה מנהיג, צעיר־דתי־מזרחי־מלמטה, שמכריע קשיש חילוני־אשכנזי־מהאליטה. עם אייקון סקסי שעיר לעזאזל - הצמה של מרגלית, אמת נסתרת - תיאוריית הקונספירציה, בוגד - שמפניה, נבלים - פושעי אוסלו, וקורבן־תמיד - עם ישראל.

     

    תרבות המציעה מציאות אלטרנטיבית, מסעירה, סוחפת, שמחה. תרבות של מנצחים.

     

    את הביטוי המזוקק והישר ביותר שלה תמצאו על הטריבונה בטדי למנגינת "כבר עברו השנים": "יגאל עמיר, תודה רבה! יישב בתא, בלי חרטה! יצחק רבין, בגיהינום! בו השטן מכה כל יום!" או בעברית של פעם: אל תביטו לאחור. הניחו להולכים.

     

    10.8.18 // אחרי הכל את קיר

     

    אל: חיילי צה"ל, כאן

     

    מאת: מפקדת קצין חינוך ראשי

     

    בס"ד,

     

    בהמשך לתוכנית מבצע "אחרי הכל את קיר: מחזירים את הצניעות לשירה העברית". מהשבוע יש לבצע את השיר המצ"ב באופן הבא. בפקודה:

     

    "השמלה הסגולה"

     

    אל תלבשי את השמלה הסגולה:

     

    היא לא צנועה, סגול זה צבע שטן.

     

    אל תשלחי חיוך אל כל עובר ושב:

     

    גם לא אביך, שלא ייצא מחורמן.

     

    אל תזמרי לך שיר, כי את אישה אילמת.

     

    אל תצחקי פתאום, כי לא תדעי מדוע -

     

    תחטפי - מאיתנו - כאפה!

     

     

    24.4.20 // סליחה שניצחנו

     

    אמא בכלל רצתה לקרוא לי שחר. למזלי נחתה הוראה החלטית משכונת מחנה יהודה: "הלו! נכד ראשון עם שם המשפחה נוריאל!" וכך נקראתי יהודה, על שם סבי, יהודה נוריאל. כאלה אנחנו, הפרסים. נותנים כבוד לסבא בעודו בחיים, ואומרים מאז תודה, על רגע חסד של הפטריארכיה המדכאת, לפני שהיא ידעה שהיא כזו.

     

    סבא יהודה ז"ל היה אדם מיוחד במינו. כמו מה שיגיד כל אחד מאיתנו על דור הנפילים הזה, וכולכם צודקים. ספוג תורה, תרבות ושפה נפלאה. ממנו אימצתי את הקללה הנהדרת, "פרא לימוד מדבר!" שהיה מטיח בי כשהפרעתי לשלוות הקריאה. יותר פעמים ישבנו יחד, על ספסל בית הכנסת, או מתחת לסככת הגפן, סבא עם הקסקט הנצחי מציג בפניי את שפע צנצנות הכבושים, המרקחות, ושאר קעריות סגפניות של ירקות, זרעים, אגוזים ועשבי תיבול שהכין לעצמו; הוא היה בערך הטבעוני הראשון, לפני שהמציאו גם את המוסד הזה. שמעתי ממנו הרבה חוכמת חיים וטיפה על חייו, אבל ממש טיפה. נו, הפרסים אנשים קשוחים.

     

    על קרב אל־עלמיין לא שמעתי ממנו מילה. סבא היה ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי. החלטה לא פשוטה על רקע המאבק הלאומי בבריטים; בטח לא בירושלים מהצד שלנו, של האצ"ל והלח"י, בטח לא עם שישה ילדים בבית, לקראת השביעי. הוא היה גאה מאוד בחליפת הצבא הבריטי שהייתה תלויה בקדמת הארון, תמיד מגוהצת. אחת לשנה, סיפרו, היה מקבל מהבריטים חבילת שי, אולי כמה סבוני יארדלי וקופסת סיגריות, קרייבן אדום. מעיזבונו התגלגלו לידיי כמה מדליות מרשימות שקיבל, "מדליית ההגנה" ו"כוכב אפריקה", שבאופן רכושני ומיליטריסטי בעליל, אני דווקא גאה בהן מאוד. רק לא שמעתי ממנו כלום - ובגיל מאוחר, אחרי שהבנתי בערך במה מדובר, כבר לא היה עם מי לדבר.

     

    סבא פשוט נואש מחוסר העניין מסביב, שנים ארוכות קודם. הסיפור שלו לא עניין את המוסדות הרשמיים, לא הושמע כלל, לא נלמד, לא הוצג, לא דובר, מה שהוביל גם לחוסר עניין של הקרובים אליו. לכל היותר ראו בזה משהו עתיק וטרחני מפעם, ויאללה סבא, בוא נתקדם. כל חטאו היה שעלה מוקדם מדי, ‭ ,1906‬בן שמונה בלי הורים, בלי להיתקע בשל תנאים נוחים או בעצת רבנים נואלת, ובלי להיות חייב משהו למישהו - רק מחיבת ציון.

     

    רגע לאחר שהתאבלנו על ששת המיליונים, מותר לתקן בזהירות שהשם המלא הינו, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". אלא שמזו האחרונה אין הרבה. בישראל עדיין שולט שיח שואה אחד, נורא, קדוש, פוליטי, קורבני. תוך דגש על פולין: גטו ורשה, אושוויץ, רכבות, מסעות בתי ספר. מה שמוביל למשל לדחיקת קורות השואה בברה"מ, בקרב היסטוריוני מכוער, שלא לדבר על הגבורה המדהימה של מאות אלפי חיילים יהודים שם.

     

    ובשוליים ממש, גם לסיפור הישראלי־מזרחי עוד לא נמצא מקום ראוי, אפילו לא בפינה, עבור כל הסבא יהודה הלא־מוכרים של רבים מאיתנו. ובגלל שייתכן גם סוף טוב ומלא אור, לפשע הנורא הזה.

     

     

    19.6.20 // המילים האחרונות

     

    האתוס ההיסטורי של העם היהודי הוא היותנו בני עבדים, שהביאו לעולם את בשורת החופש והשוויון בפני החוק. הטראומה המודרנית של העם היהודי, וסיבה עיקרית לקיום המדינה, היא הזוועות המחרידות ביותר שחוללה הגזענות, עד השמדתנו. איך זה מסתדר עם ישראל ‭ ?2020 ‬ כנראה כולנו שכחנו מה זה להיות יהודים.

     

    1.11.19 // מחשבה לסופשבוע

     

    יום אחד, גם ליאו מסי יפרוש. ‭

     


    פרסום ראשון: 02.07.20 , 18:19