"שמותו של אילון יוביל לשינוי"

נלחמים למען זכרו של אילון: בעוד יומיים יתייצבו בבית המשפט דקלה וקובי אמסלם, כדי לשאת דברים בשלב הטיעונים לעונש של אלי בר־זכאי, שדרס את בנם והורשע בעבירה החמורה של המתה בקלות דעת. במכתב שכתבו לשופט לקראת הדיון, הם משחזרים את רגע קבלתה של בשורת האיוב וההתמודדת עם הכאב האינסופי, ופונים לבית המשפט במסר תקיף ומנומק.

***

ט"ו באב תשע"ח , 27 ביולי 2018

9:35 שעון תאילנד. 5:35 בבוקר שעון ישראל.

שיחת טלפון ממספר חסום.

"שלום, אני מדברת עם קובי, אבא של אילון?".

"כן" אני עונה.

"זו אתי, אני קונסולית ישראל בבנגקוק. זה בקשר לאילון".

אילון שלו אמסלם ז"ל

"מה קרה לו?", אני שואל.

"אני מצטערת", היא אומרת בקול חנוק, "הוא נהרג".

אני צווח בקול "מההה?"

"מכונית פגעה בו" היא עונה.

דקלה והבנות לידי. בשעה שקדמה לשיחה חיפשנו את אילון. הטלפון שלו לא היה זמין. שאלנו חברים שלו בווטסאפ אם הם יודעים היכן הוא. הסימנים הכחולים על ההודעות לימדו שהם לא רוצים לענות.

שיחת הטלפון מהמספר החסום מייצרת דממה מתוחה. כולנו דרוכים. זעקות השבר של דקלה והבנות הן הדבר הבא שאני שומע. "הוא מת" אני שומע מהן. הוא מת.

גם אני נשבר. כאב פיזי תוקף אותי. הכאב הנפשי יבוא אחר כך. ייסורי הגוף והנפש מהצער ומהגעגוע לא ירפו גם בחלוף שנתיים.

בדקות שלאחר מכן אני לחוות שהוא מת. שלא יישארו ספקות. טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים.

אנחנו נכנסים לחדר. ראשו וכתפיו גלויים. הוא שוכב על הגב. עיניו עצומות. הוא שלם. נקי. שערו סתור. אנו מתקרבים ומיד פורצים בבכי בלתי נשלט. מבע פניו שלו, גופו קפוא וקשה.

הוא מחייך כאילו הוא ישן, אבל חסר משהו. רואים את ההבדל הדק בין השינה לבין היעדר החיים.

אני מנשק אותו על המצח. הזמן עומד מלכת אבל מציעים לנו לסיים. התמונה מאבו-כביר לא משה ממני. אי אפשר לגרש אותה.

חלפו שנתיים פחות שלושה שבועות. הכאב גדל, הגעגוע מתגבר. אנחנו עדיין מתקשים להבין שאתה אינך, מתקשים לחיות את מותך. אבל החיים ממשיכים. טוענים שעוצמת החיים חזקה, אך אתה הדוגמה המתה לכך שעוצמת החיים שברירית. דבר לא יכול להחזירך אלינו. אנחנו רוצים להאמין שלא נהרגת לשווא. נכון הוא לא נהרג במלחמה על המדינה, אלא במלחמה המתחוללת בכביש.

תאונות דרכים אינן גזירת גורל. הן מעשים שנעשים מתוך אדישות נוראית לתוצאות הקשות, מתוך חוסר אכפתיות מצמררת לאסון שנגרם.

הדבר היחיד שאנו יכולים לבקש הוא שמותו של בננו יוביל לשינוי - שינוי במגמת הענישה שתוביל לשינוי התנהגותי. שידע כל מי שבוחר במודע לעלות על ההגה שיכור והופך במו ידיו את כלי הרכב לכלי ירי נוטל חיים והורס משפחות, כי הוא יישא במלוא חומרת הדין. אולי כך, יימנע המוות הבא, אולי כך נצליח לחסוך הררי סבל וים של כאב, מאנשים נוספים, אובדן סבל וכאב כה מיותרים.