בשבת בבוקר התראיין שר האנרגיה יובל שטייניץ ברשת ב'. שלום קיטל, המראיין, שאל אותו על ההתקפות של נתניהו על מערכת המשפט. שטייניץ, שדעתו על מערכת המשפט שונה משל נתניהו, ביקש לגונן. "הוא מדבר מדם ליבו", אמר. דם ולב: שתי מילים טעונות. אפשר להבין פוליטיקאים שהדם שזורם בליבם גובר עליהם פעם אחת, אולי אפילו פעמיים. אבל כשהטקסטים יוצאים מפיהם ארבע וחמש ושש פעמים, ומגובים בדפי מסרים ובהתבטאויות של מקורבים, זאת מדיניות. לא דם ולא לב: הכל בראש. מנדלבליט, זה מה שמעסיק אותו בימים אלה; והמיליונים שהוא דורש לקבל מהמדינה ומהחבר המיליארדר שלו; ויחסי הסאדו־מאזו שלו עם בני גנץ; ושעשועי בחירות. כל דבר, רק לא הקורונה.

הגל השני מוצא את ישראל פחות מוכנה משהייתה בגל הראשון. בכך ‑ לא בכל התפארויות השווא שליוו את החודשים הראשונים לקורונה ‑ ישראל היא באמת מיוחדת, אלופת העולם. ההתמודדות עם הגל הראשון הצטיינה בכמה מאפיינים: אחד, קמפיין הסברה אפקטיבי, בכיכובם של נתניהו ומנכ"ל משרד הבריאות בר סימן טוב, שהצליח לנטוע פחד של ממש, אולי אפילו פחד מוגזם, בציבור; שניים, במעורבות עמוקה של צה"ל ושל המוסד; שלושה, באמצעים דרקוניים, ששיתקו לתקופה ארוכה את המשק.

המטרה המוצהרת הייתה להרוויח זמן כדי להתכונן כיאות לגל השני. המטרה הושגה. מה עשינו בה? שום דבר. לישראל יש בעניין הזה מסורת ארוכת שנים: מול כל איום, מדיני, צבאי, משפטי או אפידמיולוגי, ממשלותיה משקיעות מאמץ אדיר במטרה אחת - להרוויח זמן. כל כישרונן, כל האנרגיה, כל היצירתיות, מושקעים במאמץ הזה. ואז, כאשר הזמן ניתן, הן לא עושות בו דבר.

כל ממשלה ומחדל יום הכיפורים שלה.

הקמת הממשלה עם כחול לבן הייתה המבחן הראשון לרצינותם של הפוליטיקאים. גנץ הסביר את החלטתו להצטרף לממשלה בקורונה. אף על פי כן, הוא ויתר על משרד האוצר ועל משרד הבריאות ‑ שני המשרדים שממלאים תפקיד מכריע בטיפול במשבר. נתניהו הבין שציבור בוחריו יתקשה להשלים עם המשך כהונתו של ליצמן במשרד הבריאות. הוא יכול היה למנות לתפקיד שר עם ניסיון ביצועי ממפלגתו שלו. מועמדים לא חסרו: גלעד ארדן, יובל שטייניץ, יואב גלנט, צחי הנגבי (מינויו לתפקיד היה חוסך אולי מהנגבי אמירות אומללות כמו זו שהשמיע בליל שבת).

הוא בחר ביולי אדלשטיין. נכון שכחול לבן פסלה את אדלשטיין מלהמשיך לכהן כיו"ר הכנסת, לאחר הזובור שעשה לבית המשפט העליון; נכון שאדלשטיין איים באינתיפאדה בליכוד; האיש יכול היה להיות שר חוץ מצוין, שר לעניינים אסטרטגיים, שיתוף פעולה אזורי, השכלה גבוהה, קליטה. יש לו דעות משלו וניסיון פוליטי עשיר. אבל הוא לא ניהל מימיו מערכת ממשלתית, לא התמודד עם משבר לאומי, לא עמד בראש משרד שדורש ניעור מיידי. הוא לא מתאים.

לכן נבחר.

המבחן השני היה סדר העדיפויות. נתניהו בישר בנאום חגיגי לאומה "תעשו חיים", ופתח בשלושת הקמפיינים שהלהיבו אותו והרדימו את הציבור. האחד כסף לעצמו ולמשפחתו, השני מנדלבליט, השלישי סיפוח. כל זה כשמיליון מובטלים מתדפקים על שערי לשכות התעסוקה. הרבה נאמר על האטימות, היוהרה והעיוורון המוסרי שליוו את המהלכים האלה. לא פחות משמעותי היה הנזק המיידי: אנשים איבדו אמון. אובדן האמון התבטא בהתנהגותם האישית, ברחוב, במקום העבודה, באוטובוס. יש יחס ישר בין הצפצוף למעלה להדבקה למטה.

אין סיפוח, אין כסף, יש (בינתיים) מנדלבליט. צמרת משרד הבריאות בשלה: מעט מאוד יכולת, הרבה מאוד אגו ומלחמות טריטוריה. אף אחד לא מבין מדוע אחיות טיפת חלב צריכות לעבוד כמוקדניות טלפון 24/7, ולא חיילים וחיילות של פיקוד העורף. אף אחד לא מבין מדוע במדינה ברוכת מעבדות המעבדה של משרד הבריאות קורסת. זה מה שקורה כשהראש של צמרת הממשלה נמצא במקום אחר, מדחיקה, מכחישה, חיה בתוך בועה משלה.

התחזית הפסימית מדברת על ערי אוהלים שיקומו בתוך חודש־חודשיים בפרברי הערים, לא כמחאה מפונפנת אלא כביטוי מוחשי לכך שכספם של שוכרי דירות אזל, והם נזרקים מדירותיהם. יש תחזיות פחות פסימיות, אבל אין תחזית שפוטרת את הממשלה מהחלטות קשות. הפער בין הרטוריקה להתנהגות במציאות ייסגר מתישהו, וזה יכאב. מאוד יכאב. √