ביום שישי טבע למוות מיכאל בן־זיקרי בן ה־45, כאשר חילץ משפחה מהיישוב הבדואי חורה בנגב שנקלעה למצוקה באגם זיקים. אתמול, בבית העלמין באשקלון, הפכה הלווייתו למפגן מרגש של דו־קיום בין החברה הישראלית לבדואית.

לבית העלמין הגיעו ג'מיל אכרם, אביהם של הילדים בני ה־6, 9 ו־14 שחולצו מהמים עם דודתם על ידי מיכאל. להלוויה הגיעו גם עשרות בני נוער מחורה כדי להביע צער על מותו של מיכאל — ששילם בחייו כדי להציל את בני המשפחה. בני הנוער צעדו בשקט כשהם נושאים שלטים. באחד מהם נכתב: "מודים ומעריכים את אומץ הלב". תושבי חורה שהגיעו ללוויה סיפרו שביום שאחרי הפך בן־זיקרי להיות גיבור ביישוב.

בתו של מיכאל, מיתר, ספדה לאביה בקול שבור: "היה לנו קשר עם הרבה עליות ומורדות, אבל תמיד ידענו שיש לך השפעה אדירה עליי. אני אוהבת אותך ואני מבקשת סליחה גם אם עשיתי לך חיים לא קלים. עשית מעשה טהור, ואנחנו גאים בך".

שר הדתות, הרב יעקב אביטן, שהיה חבר ילדות של מיכאל, סיפר: "בסוף השבוע נפלה עלינו בשורת איוב כשנודע לנו שמיכאל טבע. גדלנו יחד באשקלון, הוא היה ילד מלא שמחת חיים. בכל צומת ובכל משעול נפגשנו והיו לנו הרבה שיחות. מיכאל היה לב גדול, לב ענק בכל נקודה. בכל רגע שאדם היה בצרה הוא היה הראשון להושיט עזרה. מה שהוא עשה ביום שישי לא היה מעשה גבורה מבחינתו אלא זה היה אצלו אורח חיים. הוא שירת ונתן מעצמו כל חייו, וגם הפעם היה הראשון לקפוץ למים".

מיכאל בן־זיקרי ז"ל

חבר הכנסת לשעבר טלב א־סאנע אמר בטקס ההלוויה: "מיכאל, הפכת להיות הסמל של היישוב שלנו. יכולת לחלץ ילד אחד ואז לעצור, אבל המשכת לחלץ את כולם ושילמת את המחיר היקר ביותר. אצלנו באיסלאם השם מיכאל משמעותו 'מלאך'. אתה היית המלאך של המשפחה. בעתיד נחנוך ביישוב שלנו רחוב על שמך".

ללוויה הגיעה גם חווה בן־שבת, שחוותה אסון דומה: בנה, מוטי בן־שבת ז"ל, טבע כשניסה להציל בני משפחה בשיטפון הגדול שאירע בנהריה בתחילת השנה. "הכל חוזר אלינו בעקבות האסון הכבד שקרה למשפחת בן־זיקרי", אמרה האם השכולה בדמעות.

"במותו של מוטי לפני מספר חודשים החיים שלנו נעצרו, נקודה. מותו של מוטי שבר אותנו. החיים נמשכים, אבל בלי מוטי אין ממש חיים. אני בקושי מצליחה לתפקד. מוטי נספה כמו גיבור שלא חשב על חייו אלא רק איך להציל אנשים. גם מיכאל ראה אנשים טובעים, קפץ למים, לא חשב על כלום וכמו בני מצא את מותו הטרגי. אמרתי לבני המשפחה שלו שהם איבדו גיבור. חיבקתי אותם ואמרתי להם שיש להם במה להתגאות".