ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 06.07.2020
    למות בפעם השנייה
    גל נתן מדלגת בין שפיות לשיגעון בספר הביכורים המרשים 'הלטאות הסגולות בחוץ'
    אלי הירש

    הלטאות הסגולות בחוץ // גל נתן - פרדס - 110 עמ'

     

     

     

    "איך מגשרים על הפער בין שפיות ושיגעון?" שואלת גל נתן - עובדת סוציאלית ומשוררת - בפתח אחד משיריה, ומנסחת את האתגר הפואטי שהיא מתמודדת איתו בהצלחה כה מרשימה בספר הביכורים שלה: לתאר במינימום מילים ובמקסימום דיוק את מגוון הדינמיקות שמוליכות אנשים בין שני המרחבים או הקטבים הללו, שפיות ושיגעון, שבמבט שטחי נראים כל כך רחוקים ומנותקים זה מזה.

     

    דומה שבשירי השער הפותח אפשר לזהות שתי דינמיקות מובחנות כאלה, כמעט הפוכות זו מזו. הראשונה, דינמיקת ההשתגעות, דומה למערבולת: משהו מבהיל אותך עד כדי כך שאתה נמלט מפניו אל המחסה - המבהיל לא פחות - שמציע הטירוף. ובמילים אחרות: אתה בורח מפני הטירוף אל תוך הטירוף כמו בנוסחה התיאולוגית המפורסמת של אבן גבירול, "אברח ממך אליך, ואתכסה מחמתך בצילך". כבר בשיר הראשון יש ייצוג מתעתע במיוחד לתנועה המעגלית הזאת: מתוארת בו ילדונת שחופרת מחילה בארגז החול כדי להימלט מאימת גן הילדים שהיא כלואה בו, וכשראשה מגיח מהצד השני משקיפים עליה פניה של עוזרת הגננת - כלומר של הסוהרת.

     

    בדינמיקה ההפוכה, לעומת זאת - דינמיקת ההתיישרות? ההצטללות? החזרה לחיים? כל בחירה תהיה חד־צדדית מדי - כרוכה תמיד מידה של התמעטות, של השתקה, אפילו של שקר: מי שניסתה לחמוק מבעד למחילת הארנב של עליסה לומדת לא להימלט מפני הטירוף אלא להצניע אותו בתוכה. לומדת את הכלל המנוסח באחד השירים: "הצניעי את המופרעות כאילו הייתה פות". לומדת לא לנסות להסביר לפסיכולוג מה בדיוק קורה לה אלא לומר לו, "אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני חושבת על העתיד".

     

    אלא שמשירי השער השני והלאה הכל מתערבל שוב, מתמלא במשמעויות חדשות ונעשה אפילו יותר מורכב ומרתק, כי רק אז, תוך כדי קריאה, מתברר שרוב שירי הספר הם בעצם שירי אהבה או אי־אהבה - שירים על התאהבות, על פרידה, על כמיהה לפרידה ועל אימה מפני פרידה, על השתגעות יחד ועל השתגעות לחוד. משהו בשירים האלה כל כך עז וקונקרטי, שלא תמיד ברור מה המשל ומה הנמשל: אם המשוררת משתמשת בשיגעון כמשל לאהבה, או להפך.

     

    וככל שהיחסים בין הצירים נעשים סבוכים יותר, מתברר עוד משהו: שבסופו של דבר לשתי הדינמיקות ההפוכות לכאורה שפותחות את הספר, ההשתגעות וההתיישרות, יש היגיון משותף. בשני הכיוונים, פנימה והחוצה, אין ברירה אלא להתמודד עם השיגעון, כלומר לאבד שליטה. אין ברירה אלא להתאהב, לעזוב, להיעזב, להישאר, לקפוץ אל תוך התהום או לדלג מעליה, להתמוטט, להתחיל מחדש. וכך גם מתברר שלמרות הפער בין שפיות ושיגעון, הם הרבה פחות מנותקים זה מזה ממה שנדמה.

     

    לנתן יש כישרון מיוחד לשירים קצרצרים. היכולת שלה לכנס למילים ספורות מצבים דרמטיים של לידה, מוות, השתגעות, התאהבות, פרידה, היא מפליאה ממש. הנה שלושה קצרצרים כאלה. אחד על אהבה: "הוא לא רך/ אבל/ הקוצים שלו/ מתאימים בדיוק/ לחורים/ בלב שלי". אחד על כתיבה: "השירים לא שותים חלב הם שותים דם". ועוד אחד על אזור הדמדומים שבין חיים ומוות: "כולם ודאי חושבים/ שזאת הפעם הראשונה/ שאני מתה./ אל תדאגו./ אני כבר יודעת/ מה לעשות".

     

    שלושה נשרים

     

     

    שְׁלוֹשָׁה נְשָׁרִים חָגִים מֵעָלַי

     

    מֵהַיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי.

     

    אֶחָד מֵהֶם

     

    אוֹהֵב אוֹתִי בֶּאֱמֶת.

     

    הַשֵּׁנִי מַמְתִּין שֶׁאֶפֹּל.

     

    וְהַשְּׁלִישִׁי

     

    פָּשׁוּט נֶהֱנֶה

     

    לְהִסְתַּכֵּל עָלַי מִלְּמַעְלָה.

     


    פרסום ראשון: 06.07.20 , 21:24