באיזה סרט אתה חי?

בסוף השבוע שעבר עשיתי משהו מוזר: הלכתי לסרט.

לא פעילות מומלצת לחולי לב, לסובלים מלחץ דם או לכל מי שחוששים מענפי אקסטרים שעשויים לגבול בסכנת חיים בבידוד, ועדיין; קשה היה לי להתאפק ופשוט ויתרתי לעצמי והלכתי.

יומיים אחר כך הם כבר נסגרו, אבל לרגע קצר הסינמטקים הודיעו על חזרה לפעילות - אני מניח שזה נכנס תחת היתרי לאכול־להתפלל־לאהוב המצומצמים הקיימים - ומותחן איטלקי בשם 'העד הבלתי נראה' נשמע כמו קאמבק לא מאוד מפואר, אבל חיוני, לשגרת התרבות הראשונית והבסיסית ביותר: סרט. קולנוע. בקולנוע.

היה די חשוך בכניסה לסינמטק ת"א, וחרישי כמעט לחלוטין. הבניין עמד שם כמו רוח רפאים של משהו שהיה פעם חי, ואז ננטש למוות. נכנסנו פנימה בהתגנבות יחידים, תוך שהשומר בכניסה מודד לנו חום באמצעות מתקן מקצועי - וקולנועי לחלוטין - על חצובה.

בפנים היה שקט ומוחשך להוציא שלטי ענק מוארים שפירטו את תנאי הקבלה: הזמנת כרטיסים באתר או בטלפון, שמירת מרחק, מסכה לכל אורך השהייה, מרווח כיסאות באולם, חיטוי ידיים, כניסה ויציאה "בצורה מדורגת".

נעמוד גם בזה.

הקהל נכנס לאולם בטפטופים חשדניים. תיזמנתי לא יותר מ־40 איש. התיישבנו במקומותינו המסומנים רק כדי לגלות שלא נוח לנו גם במרחק שני כיסאות זה מזה; מאחוריי ישבו זרים גמורים ונשפו בעורפי את הקורונה הפוטנציאלית שלהם. התרחקתי מהם לקצה השורה. כולנו התרחקנו. דקות ארוכות לתוך הסרט הקהל המשיך לנדוד באולם כמו להקת דגלנים שמבקשת לאיית את המילה "ריחוק". בסוף הצלחנו להגיע למצב שבו כולנו היינו במרחק המקסימלי האפשרי מרובנו.

'העד הבלתי נראה' התברר כמותחן פילם־נוארי אפקטיבי, אהבתי במיוחד את הטוויסט האחרון בעלילה: מישהו כאן, אין לדעת מי, ייכנס עוד הלילה לבידוד בעקבות איכון שב"כ.

זו הייתה, בפער, ההקרנה הדוממת ביותר שנכחתי בה אי פעם. אחדים הסירו מסכות, אבל אף אחד, להערכתי, לא נשם יותר מדי. זה היה כמו לראות סרט בתוך מערת קבורה. בשלב מסוים, רק כדי להטריל את האולם ולוודא סימני חיים, כיחכחתי טיפה, אירוע הרתעתי ממדרגה ראשונה שהגדיל עוד יותר את מעגל הכיסאות הריקים סביבי.

לפני הסרט הוקרנו הזוכים בתחרות 'סינמאניה', שאיתגרה את משתתפיה ליצור סרטים קצרים - עד שתי דקות - בנושא תקופת הקורונה. אלה סרטונים חמודים, אבל אם הגענו לכאן בתקווה להזריק לעצמנו מנת אסקפיזם, לא היה לנו סיכוי; היינו אנשים עוטי מסכות שצופים בחשכה, על מסך, באנשים עוטי מסכות אחרים.

בסוף יצאנו אט ללובי הריק. פה ושם נשמעו התלחששויות על הסרט. התחושה הכללית הייתה של חבורת עולים לרגל שסיימה לשחזר טקס פגאני עתיק יומין ונשכח. הגחתי לרחוב כמי ששב משדה הקרב. זה היה סרט טוב, אבל מחירו המלא עוד צפוי להתברר.

תוצאות סיום: החיים חזרו לסינמטק. שמחת החיים לא. אולי אנסה שוב בגל השלישי.