מערבבים אתכם

הקליפ של 'קוקוריקו', השיר החדש של עומר אדם ועדן בן־זקן, נמשך שתי דקות ו־59 שניות. כלומר חסרה לו שנייה אחת כדי להגיע לשלוש דקות, מה שפעם נחשב כאורך אידיאלי עבור סינגל. מעניין מה אפשר היה לדחוף בשנייה הזאת. אולי איזה משפט ברוסית, שיצטרף לעברית, ערבית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית שנשמעות בשיר? או שמא עוד סט תלבושות, משהו שיצליח להיות לא פחות מגוחך ומעצבן מהכאפייה והחיג'אב בתמונה שעשתה בלגן ברשתות? ואולי מה שחסר כאן זה עוד מהלך מוזיקלי. הרי יש רק 3,264 כאלה. מי יודע אם איזה ביט נוסף לא היה גורף עוד כמה קליקים.

אבל גם בלי לעצור את השעון על שלוש דקות, 'קוקוריקו' מותח למקסימום את טרנד הפיתה של הפופ, כלומר מעמיס כמה שיותר אירועים בתוך יצירה שנמשכת כמו אייטם ממוצע במהדורת חדשות. אחד החידושים ב'קוקוריקו', אם ניתן לכנות את זה ככה, הוא הזלזול המוחלט בכל מה שקשור לחיבור בין האגפים השונים של השיר. זה נשמע כאילו מי שהינדסו את יצור הכלאיים הזה קראו את 'פרנקנשטיין' בשביל לקבל השראה.

אופציה אחרת היא ש'קוקוריקו' הוא בעצם התחליף לשוברי קופות הוליוודיים שאין להם איפה להיות מוקרנים כרגע. אתם יודעים, מהאלה שמחברים מגה־סטאר מפה ומגה־סטארית משם וכל התקציב הולך על השכר שלהם וכמובן על סדרת פיצוצים מפוארת, עד שלא נשאר שקל בשביל תסריט סביר. כל שידוך בין שני זמרים פופולריים, כל שכן בליגה של אדם ובן־זקן, מעלה את התהייה עד כמה הוא אותנטי. ב'קוקוריקו' הבעיה נראית הפוכה: אדם ובן־זקן משדרים כריזמה וחמידות יחד, אבל מוזיקלית הם מסוגלים גם לשמן ומים להישמע כמו הדודאים.

מצד שני, הם לא באמת נתנו לעצמם הזדמנות: 'קוקוריקו' כל כך היפראקטיבי עד שאין לו מרחב להתפתח לשומקום. יש בו הכל - שפות, ז'אנרים, הרמות, הורדות - ואין בו כלום מלבד רסיסים. כמו רצף של סטורי שרק מפצח האניגמה היה מסוגל לפענח מה הם רוצים להגיד. זה אפילו לא מתכתב עם להיטים אחרים בעידן הטיק טוק, כאלה שמתחילים על אלף קמ"ש ולא מורידים את הרגל מהגז.

ייתכן שדווקא בגלל זה, 'קוקוריקו' די הולם את התקופה: רק שיר שקשה לקרוא לו שיר יכול להיות הלהיט של הקיץ כשאין קיץ.