בימים שבהם סבתא שלה הייתה המגדלור של מלאכת היד בישראל, אף אחד עוד לא חלם אפילו על פוטושופ. מה שהכינותי מראש זה מה שיצא בסוף. אולי לכן היום גם ליאל עוזיאל, הנכדה של בתיה עוזיאל והבעלים והמעצבת של מותג בגדי הים "לילי ביקיני", לא מאמינה בריטוש של המציאות.
שיטוט בעמוד האינסטגרם של המותג שלה מגלה שלצד נשים דקיקות בבגדי ים היא מצלמת גם נשים מלאות, ואפילו מלאות מאוד, שהיקפיהן לא הוצרו, שמידותיהן לא עוותו ושנושאות בגאווה גוף ג'וסי, פלוס צלוליט, פלוס ביקיני צבעוני — ומחייכות כל הדרך אל הסטורי.
"אני לא מאמינה בריטושים", מכריזה עוזיאל. "אני מעלה מאות תמונות לרשתות, וכמו שזה מצולם על הסט ככה זה מתפרסם. הקהל שלי הוא לא גברים אלא נשים, ואנחנו יודעות איך אנחנו נראות באמת. אנחנו לא מצפות לריטוש או לשלמות לא מציאותית, ולכן חשוב לי שהגוף ייראה כמו שהוא, שהצבעים יהיו נאמנים למקור ולא לאיזשהו פוסטר שיש למישהו בראש. אני רוצה שיראו ויבינו שזה בגד הים, ככה הוא יושב על הגוף, זו המציאות' ותאהבי את עצמך ואת מי שאת".
טוב, זה הכי נאיבי. אבל את בת 24. נדבר אחרי שלוש לידות.
"אני אמנם בת 24, אבל אני גם יודעת שללכת עם בגד ים זה רגע מאוד משמעותי שבו כל אחת נמצאת במצב הכי חשוף שלה. ועדיין, אני חושבת שצריך ללמוד לשחרר וליהנות מהגוף שלנו. כדי להבין את הצרכים של נשים אחרי לידות אני נעזרת גם בלקוחות שלי וגם באחותי, שממש הסבירה לי איזו גזרה היא רוצה שאעשה לה במיוחד כדי שהיא תרגיש נוח".
ואז הגיעה הקורונה
עוזיאל היא לא רק הנכדה של כוהנת מלאכת היד המפורסמת מהטלוויזיה בשחור־לבן, אלא גם בתם של עוזי ודינה עוזיאל, הזכיינים של המותג "ל'אוקסיטן" בישראל, שהקימו כאן רשת חנויות מצליחה ולמעשה גידלו אותה על קורנפלקס של דרייב ויזמות עסקית. מגיל 14 היא עובדת בחנויות הרשת, ולומדת איך להסתדר בשוק הקמעונאות התובעני וההפכפך, ואיך לשלב גם עסקים אונליין.
את עיצוב בגדי הים החלה כשהייתה בת 19, עדיין חיילת, ואת המותג שלה, "לילי ביקיני", הקימה ב־2016 כאשר חיפשה את בגד הים המושלם, ומשלא מצאה החליטה לעצב אותו בעצמה. זו העונה החמישית שבה היא משיקה קולקציה. אחרי שמכרה במשך זמן־מה רק אונליין וצברה עשרות אלפי לקוחות ועוקבות, פתחה חנות בדיזנגוף סנטר, אותה סגרה בסוף 2019. במארס האחרון, שבוע לפני פרוץ מגפת הקורונה, השיקה את בוטיק הדגל החדש שלה בתל־אביב.
צריך הרבה אומץ וגם מימון כדי לפתוח חנות.
"השקעתי בעסק את מענק השחרור, ולקחתי מסבתא את מכונת התפירה שלה".
זאת מהטלוויזיה? איך היא ויתרה עליה?
"היא כבר לא תפרה בשלב הזה", אומרת עוזיאל בעצב, "אבל היא לימדה אותי את היסודות, ואז הבנתי שבגדי ים זה עסק ספציפי מאוד ונישתי והלכתי גם למורה פרטית, שלימדה אותי באופן יותר מדויק את המתיחה של הבד, את הכיוונים, הגומי, ההשפעה של הגזרה על איך שהבגד יושב על הגוף, עבודה עם סוגי בדים. זה עולם ומלואו".
ההורים שלך באים מתחום הקמעונאות. הם לא השקיעו בעסק?
"בשלב מסוים נעזרתי בהורים, לקחתי הלוואה שבפועל היא קטנה, אבל בעיניים שלי הייתה נראית גדולה, והחזרתי הכל".
ואז הגיעה הקורונה.
"בדיוק. זה היה ממש כשסיימתי לשפץ, פתחתי למשך שבוע וחצי, והתחיל הסגר. נכנסתי לדיכאון, אבל היה לי מזל ענקי כי כל הלקוחות שלי, שהתחילו לקנות אצלי כשעוד מכרתי רק אונליין, חזרו לקנות ממני ברשת והביאו את החברות שלהן. בתקופת הסגר האתר שלי שבר שיאי מכירות והלקוחות הנאמנות שלי הצילו אותי. בכלל, האי־קומרס קיבל הכרה מהירה ופתאום כולם הבינו שאפשר לקנות מרחוק, וגם בגדי ים". ועדיין, היא אומרת, זו תקופה מאתגרת מאוד. "עצם העובדה שהמשכתי לשלם שכירות, שהוצאתי עובדות לחל"ת ולא מכרתי בחנות – זה משפיע".
חששת שתתרסקי?
"ברור שפחדתי. לא ידעתי מה יהיה, הקולקציה שלי התעכבה בהגעה מסין, והכל היה מתוח".
עוד סיבה לייצר בארץ, בטח עכשיו.
"זה נכון. התחלתי את הייצור בארץ. למדתי לתפור בעצמי, עבדתי עם תופרת וחיפשתי מתפרות אבל הבנתי שהאיכות שמציעים לי כאן לא מספיק גבוהה ושבסין מצליחים להגיע לאיכויות גבוהות יותר. הרי מבחינת זמינות והיכולת לחדש מלאים הרבה יותר קל לייצר בארץ, כי יש לי את היכולת להגיב מיידית. אבל יש בתפירת בגדי ים סוגים שונים של מכונות ותפרים, והתפר שהתקבל מחו"ל היה טוב יותר. ואני לא מתפשרת על מה שנכון למוצר שלי. אני הראשונה שאתחיל לייצר בארץ כאשר התוצאות שיתקבלו פה יהיו איכותיות מספיק, וזה לא קשור לכסף".
יוצאת מהקווים
האם יכול להיות שאת הנטייה הזו לשלמות קיבלה עוזיאל השאפתנית מסבתא בתיה, שאצלה על המסך הכל היה נראה תמיד כל כך מושלם, בעוד שכאשר אנחנו ניסינו להכין את עבודות היד שלה התוצאה לא הייתה כה משובבת נפש?
"בשבילי היא הייתה סבתא", אומרת עוזיאל הנכדה. "על היותה דמות מיתולוגית אני שומעת יותר מהורים של החברות שלי, אבל גם אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת איתה לצייר או לעשות עבודות יד, והיא מציירת מדהים על משי ומנסה ללמד אותי, ואני לעומתה יוצאת מהקווים. והיא לא ויתרה. היא לימדה אותי איך אפשר להשתפר וגם לימדה אותי את החשיבות הגדולה של 'הכינותי מראש'. בזכותה אני יודעת היום להתכונן לדברים, להתארגן ולא להשאיר עניינים לרגע האחרון. היא גם לימדה אותי לחשוב יצירתי, לעשות דברים מחוץ לקופסה כי זה הדבר הכי חשוב שיש, להביא משהו מעצמי שלא ראיתי במקומות אחרים, לפתח שפה משלי ולעשות דברים בדרך שלי".
וגם העובדה שההורים שלך אנשי עסקים עזרה.
"עזרה במאה אחוז. גדלתי בבית שדיברו בו כל הזמן על מושגים מתחום הקמעונאות, ויש לי את הזכות ללמוד באופן יומיומי מההורים שלי, שהם הכי טובים שיש. יש עם מי להתייעץ וזה עוזר בטירוף. בלי זה לא הייתי איפה שאני היום. הם למודי ניסיון שמראים לי לאן אפשר להשתפר ולגדול, וגם מבינים מה אני עוברת. הם למשל ידעו שאני חווה רגע קריטי במעבר לייצור בחו"ל, ואבא שלי ישב והסביר לי במה זה כרוך, על מה אני מוותרת ולתוך מה אני נכנסת, כדי שלא אחשוב שהכל פשוט וזוהר. היה חשוב לו להסביר לי שצריך לעבוד קשה. אני מעריצה את ההורים שלי, והם ההשראה הכי גדולה שלי. ראיתי אותם, והחלום שלי הוא להיות כמותם".
את בזוגיות?
"לא".
כי אין לך זמן לאהבה?
"לא יודעת אם זה עניין של זמן. כשזה יקרה זה יקרה. כשזה נכון אז מוצאים את הזמן, אבל אין ספק שאין לי חיים. עכשיו גם התחלתי תואר שני בבינתחומי ביזמות ומנהל עסקים".
לא פוקחים עיניים
ההשראות שלה, היא אומרת, מגיעות מהטבע ומהטיולים שהיא עושה בעולם, או יותר נכון עשתה לפני פרוץ הקורונה. "בטבע יש את כל היופי שצריך, פרחים זה הדבר הכי יפה בעולם והם על כל ההדפסים שלי, וגם כל מה שקשור לאלמנטים מהים הם ההשראה שלי".
ולאה גוטליב?
"תסלחי לי שאני לא מקשרת?"
המייסדת של גוטקס, מותג בגדי הים הישראלי שכבש את העולם.
"אני וגוטקס זה סגנון מאוד שונה. אני לא שואבת מהם השראה כי זה לא אני. הסגנון הזה לא מחזיק היום. העולם השתנה וצריך לדעת להשתנות איתו".
אבל אני לא שואלת על הסגנון אלא על הדרך.
"אני לא מספיק מכירה את הדרך שלהם. עשיתי את זה בדרך שלי שנכונה עבורי, כי מה שהיה נכון ללפני כמעט מאה שנה לא בהכרח עובד היום. כמו שהתמונות המרוטשות כבר לא עובדות בעיניי טוב ומפספסות את המטרה, למרות שהן בנורמה. חבל שאנשים עדיין לא פקחו עיניים ולא הבינו שהריטושים מיותרים. אנחנו לא צריכות לייפות את המציאות אלא ליהנות ממנה".
הלוואי שהייתי יכולה להאמין לך. אני רואה מציאות אחרת, שבה נשים מרטשות ומרוטשות עד כאב.
"אצלי לא תמצאי ריטוש. אני מעולם לא ריטשתי וזה אפילו לא עבר לי בראש. אולי בגלל שכאשר התחלתי צילמתי את הדגמים בעצמי בטלפון, ולא היה מי שירטש לי וככה זה נשאר עד היום. אישה צריכה לבחור בגד ים שיושב עליה נוח וטוב, שהיא יכולה גם לשחק מטקות כשהיא לובשת אותו וגם לגלוש וגם לשכב להשתזף ושום דבר לא יזוז מהמקום. ואם הוא יושב עליה טוב אז מה הבעיה, שתעוף על עצמה. למה לא?".
ככל שהראיון מתקדם, אני הולכת ומתאהבת בעוזיאל, שבגיל 24 מציגה פילוסופיית חיים שהייתה יכולה לפתור כל כך הרבה תסביכים לנשים שהן כפול מגילה. ויחד עם זאת, הלוואי שהעניינים היו פשוטים כפי שהיא מציגה. והלוואי שלא היינו חפ"שיות בצבא המה־יגידו, והמבקרות הכי גדולות של עצמנו.
אבל היא מתעקשת: "רוב הלקוחות אצלי בחנות הן לא דוגמניות, הן נשים רגילות בכל גיל, בכל מידה, מכל מגזר, ואני רואה הכל מהכל. אני רואה הרבה מאוד נשים שמרגישות טוב בבגד ים ועפות על עצמן, ומי שלא עפה על עצמה אני אומרת לה מכאן: תאהבי את עצמך. חיים פעם אחת, ולים לא אכפת איך שאנחנו נראות. ללכת בבגד ים זה אחד המצבים הכי מהנים שיש. נכון, אולי קל לי לדבר כי אני צעירה ורזה, אבל באמת שכבר חמש עונות אני רואה בחנות בנות ונשים בכל מבנה גוף אפשרי. המטרה שלי היא שכל אחת שנכנסת אליי תצא כשהיא מרגישה נוח עם עצמה".
הסוד בבחירת בגד ים, היא אומרת, הוא קודם כל הגזרה שצריכה להחמיא לגוף ולגרום לך לחייך. רק אז תבחני האם את אוהבת את ההדפס ואת הצבעוניות. את כל הגזרות שלה היא מתכננת כאן בארץ, והן נבנות מראש על פי מבנה גוף של לקוחות מקומיות שמלוות אותה שנים, כאשר בכל שנה היא מגדילה עוד יותר את מנעד המידות והגיעה כבר לאקסטרה־אקסטרה לארג'.
מה החלום?
להישאר בוטיקית, אבל גם לגדול ולכבוש את העולם. עם לילי זכיתי פה באמת למלא לקוחות ומלא דברים שנותנים לי מוטיבציה, אז להמשיך עם זה כל יום לאט ובטוח. דברים טובים קורים כשפועלים מהלב".
ומה סבתא הייתה אומרת לך היום?
"עברו שנתיים מאז שהיא נפטרה וקשה לי עדיין לדבר עליה. אני מעריצה של סבתא שלי ואני חושבת שכילדה היא פתחה לי את הראש וחינכה אותי ליצירתיות. הייתה לה השפעה מאוד גדולה עליי. אני כל כך מתגעגעת אליה, והלוואי שהיא הייתה פה היום לראות איך אני ממשיכה בדרך". •
