למה לנו אסור ולהם מותר?

ב־10 ביולי, יום שישי הקרוב, היינו אמורים לבוא בברית הנישואים ולהפוך לבעל ואישה באולם אירועים בקיסריה, לעיני 250 בני משפחה וחברים. החלום שלנו על חתונה גדולה כבר לא יתגשם, בגלל ההגבלות על ריחוק חברתי שהממשלה קבעה – אבל אם אנחנו צריכים לוותר על החלומות שלנו, למה חברי הממשלה לא מסוגלים לעמוד בהגבלות?

ידענו שה־10 ביולי יהיה תאריך החתונה שלנו שבוע לפני שהקורונה פרצה לחיינו, כאשר סגרנו עם האולם. אלא שאז הגיעו ההגבלות, והסגר, ואנחנו הפכנו מכלה וחתן נרגשים שמתכוננים לחגוג עם כל חבריהם את הזוגיות שמצאו לכל החיים – לזוג שכלל אינו יודע אם יוכל להינשא, ומקשיב כל יום בדריכות להתפתחויות ולהנחיות החדשות. מרגע לרגע משימת החתונה הפכה למורכבת יותר ויותר, ועננת אי־הוודאות לא נעלמה. בהתחלה בכלל לא היה ברור מתי יחזרו לפתוח את אולמות האירועים, ובהמשך לא היה ברור כמה אנשים מותר יהיה להזמין. מ־250 אורחים ירדנו ל־100, לאחר מכן ל־50, והשבוע נאלצנו ליישר קו ולהעביר את החתונה למסעדה בהשתתפות 30 אורחים בלבד.

אלו דרישות קשוחות, וזו טלטלה לא פשוטה, אבל אנחנו מבינים שהיא הכרחית כדי לשמור על הציבור מפני המגפה. אלא שאז אנחנו רואים שנציגי הממשלה, אותם אנשים שבאופן קבוע במהלך המשבר הזה מפנים אצבע מאשימה כלפי הציבור, אינם משמשים דוגמא אישית – ומשתתפים בטקסים לא הכרחיים כמו השקה של מחלף בהשתתפות 100 איש, בזמן שאנחנו צריכים לצמצם את רשימת המוזמנים שלנו ולהסתפק באירוע צנוע מאוד. מדוע הם מצפצפים על ההנחיות שהם עצמם קבעו? ולמה להם מותר ולנו אסור?

אנחנו מרגישים שאין מי שיגן עלינו כדי שנוכל להתחתן, לצאת למסעדות או ללכת למופע תרבות. הגיע הזמן שגם חברי הממשלה יפשילו שרוולים וייכנסו לבוץ, לפני שכולנו נשקע. כזה תסריט ותפנית בעלילה לא יכולנו לדמיין: אלו שמקבלים את ההנחיות מפירים אותן בעצמם. לראות ולא להאמין.

דבר אחד בטוח: אנחנו לא מבטלים את החתונה שלנו, שבה נתחיל את חיינו החדשים ביחד.