הגלידה של רובי | יעל פרידסון
שנות הילדות שלי עברו במרכז העיר ירושלים. שבט משואות של הצופים הדתיים שכן בגן העצמאות, ואחרי הפעולה היינו ממשיכים למדרחוב בן יהודה, שם היה בית המקדש לגלידה הידוע בשמו - קצפת. אין מישהו שגדל בירושלים ולא ביקר שם פעם אחת. בצד ימין הייתה הוויטרינה הצבעונית של הגלידות, ובצד שמאל - הלהיט של שנות ה־90 - הפרוזן יוגורט, עם הפירות הקפואים, העוגיות והשוקולדים. אבל רגע השיא היה לקבל את הגביע וללכת לעמדת התוספות, שכללה רוטב שוקולד, קרמל וסוכריות. אין ספק שהתוספות האלו טיפחו את יכולות ההנדסה של ילדי ירושלים, שהצליחו לערום כמה שיותר סוכריות בלי שכל הקונסטורקציה תתמוטט.
מאז עברו כמה שנים וגם אני וגם עולם הגלידריות התפתחנו. אחת הסנוניות הראשונות למהפכת הגלידה בירושלים הייתה גלידה מוסלין. אורית ורדי עבדה בהיי־טק, ואחרי שילדה החליטה להגשים חלום וללכת ללמוד הכנת גלידה בפריז, בבית הספר הגבוה לגסטרונומיה ECOLE LENÔTRE. כשהיא חזרה לארץ היא ובעלה יוסי שורצפוקס פתחו חנות קטנה בשכונת קטמונים, אבל הפריצה הגיעה כאשר הם פתחו סניף בשוק מחנה יהודה, שהפך לתחנת חובה בכל ביקור. בהמשך השניים פתחו חנות נוספת מול בית הנשיא, שהפכה לבילוי החביב על נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ונכדיו. במוסלין מתגאים בהקפדה על חומרי גלם איכותיים כמו שוקולד בלגי אמיתי, מקלות וניל בורבון ממדגסקר, מחית אגוזי לוז וקפה ערביקה, לצד שימוש בפירות טריים היישר מהחקלאי. את ההשפעות של שוק מחנה יהודה אפשר לראות בטעמים היותר מתובלים, כמו צ'אי מסאלה, זעפרן, קינמון, מאצ'ה ובזיליקום. בזכות הקורונה מוסלין פתחו אפשרות להזמנות במשלוחים, כך שאפשר להתפנק עם הגלידה הירושלמית גם בלי לצאת מבית.
מוסלין, הערמונים 2, ירושלים
הקצפת של רמת־גן | ענת לב־אדלר
בענייני גלידה נחלקה ילדותי הרמתגנית לשלושה גביעים.
בתחילה הייתה הגלידה האיטלקית ברחוב ביאליק, מול כיכר אורדע. לשם הלכנו לפחות פעם בשבוע, לרוב ברביעי, היום שבו היו הבנקים סגורים אחר הצהריים (אם נולדתי ברמת־גן להורים עיראקים ברור שהם יעבדו בבנק, לא?). מיד ליטף אותנו הריח. מתקתק וחלבי שהזדחל אל הרחוב המיוזע של שנות ה־70 וה־80, ומשך פנימה אל סף הוויטרינה הרחבה שאהבתי להישען על קרירותה ושמאחוריה עמדו המוכרות המהודרות, בשיער אסוף ובחולצות אחידות. מתוך מכלי נירוסטה מבהיקים הן דלו את הטעמים שבחרנו, והמגוון היה ידוע מראש ובלי משחקים ‑ שוקולד, וניל, פונץ', בננה, פיסטוק, ואולי גם טעמים חמוצים, שפחות עניינו אותי. זו הייתה גלידה איטלקית אמיתית, שרק כעבור כמה עשורים אצליח לחזור אליה, בזכות הגלידריות המעולות שיש היום. אבל במחצית האייטיז נפל דבר ממול, בכיכר אורדע ‑ חנות קטנה של גלידה אמריקאית, ממש בצמוד לקולנוע. לשם כבר הגענו בלי ההורים, במוצאי שבת אחרי הסרט וחצי מנת הפלאפל מהצמוד המיתולוגי, ומעמיסים בכוס פלסטיק תחתית של אגוזים, צימוקים ופירות משומרים מקופסה, עם שליכטה של גלידת וניל מהברז וכתר קצפת אוורירי ודובדבן. אמריקה ברמת־גן. אבל המבינים באמת, ליחששו את שם הקוד "גלידה־מסטיק־גלידה־מסטיק" והיו חייבים לעשות את הטור שלהם במוצאי השבת, ולהגיע ברגל לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי עד לגלידת מסטיק התקווה ולהרגיש לרגע כמו בשוק באיסטנבול.
היום הגלידה שאני הכי אוהבת היא זו שלא נכנעתי לה, אבל כשאני כן מתפרעת על גלידה, אשתדל שהיא תהיה של אניטה (האחות הגדולה והמוצלחת של גולדה), ותמיד בוופל. ויש עוד שני כללים: לעולם לא טעמים חמוצים, ואלכוהול מנצח הכל, כן גם בגלידה.
גלידה אניטה, סניפים בשרונה, פלורנטין ונווה צדק בתל־אביב
אמא, אוטו גלידה! | אמיר שוורץ
קצת כמו בפרסומת ההיא שרצה לאורך האייטיז: גם אני רוצה גלידה עכשיו. היום קצת קשה לי לפעמים לבחור בגלל ריבוי הטעמים ותתי־הז'אנרים שנוצרו, אבל אז החיים היו הרבה יותר פשוטים, ולרוב הם הסתכמו בשתי מילים: פונץ' בננה. לא משנה אם נשלחתי (טוב, התנדבתי לשלוח את עצמי) לאוטו הגלידה בצבע התכלת דהוי שעבר ברחוב, למדף בסופר או שעצרנו בגלידריות שהיו אז במרכז הכרמל שבחיפה ‑ תמיד הצבעתי למפלגה הצהובה־ורודה. כנראה שהיום שלא הייתי נוגע בשילוב הזה גם תמורת תשלום, אך לפני 30 שנה וקצת זו הייתה הפסגה הקולינרית של חיי.
אכלתי גלידה בכל פעם שיכולתי ‑ כלומר, כשמצאתי את קופסת הקרטון במקרר. הטקס היה קבוע: שליפת החבילה מהמקפיא, הנחתה בזהירות על השיש, חיתוך פס ישר בסכין (ואז עוד אחד, עבה יותר), העברת השלל לקערה וריצה מהירה אל הספה בסלון כדי לפרק את המנה מול "רואים 6/6".
התבגרתי מאז והאהבה לגלידה רק התגברה. למרות שאף אחת לא נפרדה ממני כבר 18 שנה אני עדיין יכול לשבת עם מכל קטן מול המסך ולהשאיר ממנו בערך כלום. אבל כשאני ‑ או כשהילדים ‑ רוצים באמת ללקק אנחנו קופצים לאילוז'ן שבמרכז הוד־השרון. עשר דקות מהבית כשאין פקקים. לפעמים יש קצת תור, אבל ההמתנה תמיד משתלמת. עד לפני שנה וחצי פעל במקום סניף של רשת גולדה. מאז הבעלים החליט להיות עצמאי והוא מייצר את הכל בעצמו. הטראפיק לא ירד. גם לא בזמן הקורונה.
בכל פעם שאנחנו מגיעים עדיין קשה לי להכריע איזה מבין 34 הטעמים ייכנסו לכוס שלי (גביע זה לילדים), אבל זה תמיד יורכב משילוב בין נציגים מאגפי השמנת והפירות.
בשבוע שעבר קפצתי לשם עם האמצעי. הוא הלך על הרשיז' בגביע ואני על שוקולד לבן עם פיסטוק ואבטיח/נענע. היה טעים. מאוד. מפני שהגענו מוקדם מאוד המקום היה די ריק ‑ כך ששמרנו על כללי הריחוק החברתי, וגם היה לנו זמן להתלבט. המזגן המצוין שבפנים סייע לנו לסיים את המנות במצב מוצק יחסית. עכשיו רק נשאר לנו לשריין זמן לביקור נוסף. על הטעמים כבר נסגר כשנעמוד מול הוויטרינה הארוכה.
אילוז'ן, דרך מגדיאל 5, הוד־השרון
קודש הקודשים של כפר־סבא | נועה שניר
יש כמה אמיתות שאדם יודע בחיים האלה: בחורף קר, בקיץ חם, אי אפשר לאכול עגבניה שלמה בלי להשפריץ, וגלידה פינגווין היא הגלידה הטובה בעולם.
נכון, את האחרונה יודע רק מי שגדל בכפר־ סבא או מסתובב עם ילידים מהשרון, אבל תאמינו לי שמי שנולד פה יודע את זה עוד לפני שהוא יצא מבטן אימו. זה ידע קוסמי. לנו, תושבי העיר (כן, יש לנו גאוות יחידה, כולל הימנון ודגל!), יש שני דברים שאנחנו מאמינים בהם באופן אבסולוטי: המים בכפר־סבא הם הכי טובים בארץ (ויש שיוסיפו ויאמרו שבעולם כולו, אבל מדובר בחברי כת סהרוריים ממרכז העיר), והגלידריה הכי טובה בארץ נמצאת אף היא ממש כאן, ברחוב רוטשילד בצל עצי הפיקוס.
רבותיי - גלידה פינגווין אינה גלידה רגילה, והיא בכלל לא מנסה להיות כזו. הם לא בקטע של טעמים פלצניים – לא ולא! מדובר בסט של טעמים שכמעט ולא השתנו מאז שאני הייתי ילדה, וזה היה עוד באלף הקודם. פונץ', מסטיק, רום צימוקים – ולא בקטע רטרואי, פה זה הדבר האמיתי. יש להם טעם שנקרא "חמוץ". מה אפשר להוסיף אחרי כזה דבר? אז זהו, שיש: את הטעמים הם לא נותנים בכדורים, הם נותנים בשליכטות! מכירים את המקומות האלה שכל כדור גלידה עולה כמו שעת עבודה של חוקרת אפידמיולוגית, ואם אתה רוצה שני טעמים מפצלים לך את הכדור ומוסיפים כך וכך בתשלום? אז תשכחו מזה. בגלידה פינגווין שמים לך את הגלידה עם שפכטל, ולא סופרים את הטעמים – כמה שאתה רוצה, תעמיס.
אבל גם בכפר־סבא הזמנים השתנו, פרויקטי תא"מ 38 קמים עלינו לכלותנו מכל עבר והתנועה עולה על גדותיה, אבל יש מקום אחד שנשאר בדיוק כמו שהיה כשהייתי ילדה: עם אותו הריח המתוק והאוויר הקר שנזרק עליך כשאתה הולך ברחוב החם, עם הברז הקטן בצד לנטילת ידיים וניגוב הטיפטופים, ועם השילוש הקדוש שעליו עבדתי לאורך כל ילדותי עד שהצלחתי להרכיב את הקומבינציה המושלמת: טעם ראשון שוקולד – הכי מתאים לגביע, אחריו מגיעים הפצפוצים – שיוצרים הרמוניה מושלמת עם השוקולד שמתחת והטעם שמעל – חמוץ, כמובן.
גלידה פינגווין, רוטשילד 43, כפר־סבא
עונג מתוק־מלוח | שיר־לי גולן
בעולם מושלם יכולתי לחיות מגלידה. סוג של חלום ילדות שנולד כנראה לצליליו המפתים של ה"אוטו גלידה" שהיה מגיע לשיכון ויצמן בהרצליה, שבו התגוררה סבתא פולה, וסימל בלי שום תחרות חופש גדול וקיץ ועונג. היא הייתה אצה־רצה אליו, ממלאת קרטון קלקר בטעמי שוקולד־וניל־תות (סינתטיים לגמרי, כפי שהבנתי שנים רבות מאוחר יותר) וחוזרת הביתה כדי להעמיס לי בגביע מקופסה שניים מהם. את השוקולד לא אהבתי. טוב, לא היו אז, או לפחות לא הגיעו לפי, גלידות שוקולד מריר שמנמנות ומשובחות. אבל סבתא פולה זכרה לברכה ידעה לפנק, וגביעי הוופל הפשוטים הפכו תחת ידיה לעולם שלם של אהבה ושמחה.
את גלידת הפיסטוק אהובתי, הסינתטית גם היא, הכרתי בדוכן גלידה מיתולוגי ברחוב דיזנגוף התל־אביבי, שהיה שייך לקרוב משפחה רחוק, שאליו הגענו מירושלים כשההורים החליטו לפנק ביום כיף בעיר הגדולה. בימים שלפני קרטוני ההאגן דאז והבן אנד ג'ריס במקררי הסופרמרקטים ובוודאי לפני גלידות הבוטיק ברחובות ‑ הגלידה הייתה פשוטה, וזה ממש לא הפריע לה להיות נשגבת.
השנים עברו, קילוגרמים עלו וירדו, בין השאר בזכות (או בגלל) טעמי הגלידה הנפלאים של אייסברג ווניליה וגלידריות מזדמנות או מתוכננות היטב בעולם, עד שהתבקשתי לכתוב על גלידת בוזה הצפונית (שמאז, לאושרנו, הגיעה גם לתל־אביב). אחרי שראיינתי לפני כשלוש שנים את שני האנשים הטובים שהפכו את החלום הפרטי למציאות מעוררת אופטימיות ‑ עלאא סויטאת ואדם זיו ‑ השתנה לתמיד עולם המושגים שלי בכל הקשור לתענוגות קפואים. את גלידה בוזה, שזכתה בפרס קירוב לבבות, לא מציגים במקררים, כדי לשמור על טריותה ועל איכותה. טעמיה מגוונים ומשתנים, לכן כל ביקור בסניף בוזה (בוזה: גלידה בערבית) ברחוב החשמונאים בתל־אביב הוא הבטחה להפתעה, וברור שתהיה טובה. קשיופאה, למשל, עונג מתוק־מלוח מושלם, או טעם עוגיות החמאה שכולו התערסלות מתוקה, וכמובן טעם הקראק פאי הממכר.
היא טובה כל כך, שבנות הבית ואנוכי מסוגלות לנסוע באוטו מירושלים לתל־אביב רק כדי ללקק קצת בוזה ולשכוח לרגע מהיומיום. מי שאומר שגלידה לא מצדיקה נסיעה בין־עירונית מיוחדת כנראה לא טעם את הגלידה הנכונה.
גלידה בוזה, תל־אביב, תרשיחא, צומת הגומא וקיבוץ סאסא
מניצה לוונציה | אמיר קמינר
חופשות הקיץ, במושב אביחיל, עמק חפר, שלהי שנות ה־60 וה־70, היו חפות מנהנתנות אבל הן היו מאושרות. הדברים הכי פעוטים הסבו לי אושר והנאה: טובלרון שהביאה הקוזינה מאמריקה, מיץ אשכוליות של טמפו, מנגו צונן שקטפתי בחצר של סבא, הקינוחים של אמא רמה.
גם אגף הארטיקים והגלידות עזר לשרוד אז את הקיץ הישראלי נטול המזגנים והפך אותו להרבה יותר נסבל: הקרטיבים שקנינו בצרכנייה ובמזנון חוף הים במכמורת ואוטו הגלידה, שברגע ששמעתי את צלילי המנגינה המוכרים, אצתי לקראתו כדי להתענג על קסטה סנקור. אבל עם כל הכבוד לאלה, הכי אהבנו את גלידה "ניצה", שבכיכר ציון, למרגלות קולנוע שרון בנתניה.
גלידה "ניצה" נוסדה ב־1955 על ידי פנינה (פרלה) ואהרון (ארק) אבוש, בשותפות עם שלמה לזר, אח של פנינה. הם קראו לעסק שלהם "ניצה" על שם ניס שבריביירה הצרפתית, שכמו נתניה היא עיר של ים ונופש. גלידה "ניצה" הייתה ידועה גם בסופגניות שלה (אבל זה כבר סיפור אחר), הפכה למוסד והיוותה נקודת מפגש פופולרית.
וכשהלכנו לסרט בנתניה, הצטיידנו בדרך כלל בסנדוויצ'ים המפוארים של אמי. בנסיבות מיוחדות קיבלנו דמי כיס שאיפשרו לנו להשתולל עם חצי מנה פלאפל או תירס חם או גלידה ב"ניצה", ואז החדווה והגיל הגיעו לשחקים.
למרות שעברו 50 שנה, הזיכרונות מ"ניצה" כל כך חדים, עולצים ובהירים: הוופל של הגביע, הטעמים המרעננים, הצבעוניות של הגלידה. דילמת הבחירה הייתה גדולה. לא אהבתי כלל את טעמי השוקולד והפיסטוק, כך שההתלבטות נעה בין הרום־צימוקים, לווניל, לתות ולחמוץ־מתוק. לפעמים, אמא הפתיעה אותנו, כשחזרה מקניות בעיר עם קופסה לבנה, ובתוכה הגלידה האהובה, ולא היינו צריכים יותר כלום.
אני כבר לא איש של גלידה, ומעדיף קינוחים אחרים, כמו מוס שוקולד ועוגות. גם בשל טעמי דיאטה. לפעמים אני חוטא, בעיקר כשאני מבלה בלידו של ונציה בפסטיבל הקולנוע השנתי. דוכני גלידה באתר הנופש הזה מציעים טעמי גן עדן צבעונים ועשירים, שחלקם לא מוכרים בישראל, כמו זופה אינגלזה (המסתמך על קינוח איטלקי המורכב מבישקוטים והרבה חלמונים), ומאחר כשבגרתי למדתי לחבב את טעמי השוקולד, אני בוחר מהמגוון באגף הזה, ובעודי מלקק וכמובן מתלכלך, אני עוצם עיניים וחוזר לרגע לגלידת "ניצה", והחיים נראים יפים ומתוקים.
טפטופים על הדשא | תהל בלומנפלד
במשך לא מעט שנים, חוף ים היה עבורי מילה נרדפת לגלידה. ואם להיות ספציפיים, לגלידות אריה – גלידריה מיתולוגית ששכנה בירידה לחוף השרון בהרצליה. עם כל הכבוד ל"אני הולך", איש השוקו־שוקו שמעולם לא מימש את איומו, הגלידות של אריה היו הגביע הקדוש של התענוגות הקולינריים. בתנאי, כמובן, שבאמת הזמנתם בגביע.
חוץ מיום כיפור, תמיד היה שם תור. תמיד. זה קרה בעיקר בגלל המתלבטים הסדרתיים שהרכיבו מנה שלמה מסשן הטעימות של לפני הקנייה, אבל גם בגלל שפשוט היה שם טעים. מי שרצה רוטב שוקולד על הגלידה שלו, קיבל זילוף של רוטב תעשייתי מבקבוק, שאין הרבה קשר בינו לבין שוקולד, ואפילו זה היה טעים. והייתה שם גלידה בטעם מקופלת. עד היום אני חושבת עליה בחיבה שלא נופלת מזו שהפגנתי כלפי הגלידות ב־Grom בפירנצה, שנחשבת לאחת הגלידריות הטובות באיטליה.
על שלט הנאון, לצד דמות מצוירת של אריה עם גלידה ביד, נכתבו המילים "תוצרת עצמית" וגם "גלידה בטעם של פעם" – צירופים שהילכו קסם על עם ישראל בשנות ה־80. החזית לא הייתה מרשימה במיוחד: לבני קרמיקה בצבע לבן וצהוב, בערבובייה שהזכירה קצת משחק טטריס, עוד לפני שמישהו חלם להמציא אותו. בצד היו זרוקים כמה כיסאות כתר פלסטיק, שצבעם הלבן לשעבר ספג באהבה טפטופים של כל צבעי המאכל האפשריים. מי שהבין לא ישב עליהם אלא הלך עם הגלידה לדשא ליד. גם אני ישבתי שם כילדה עם המשפחה שלי, בזמנים ש"לקנות גלידה בחוץ" נחשב לשיא הבילוי. לא היינו צריכים קורונה שתזכיר לנו שיש בחיים הנאות פשוטות, ולא הכל צריך להיות הכי־הכי.
היום קשה למצוא גלידריות שהן לא רשת, ו"טעם של פעם" עלול להישמע כמו מילת גנאי. אז כשבא לי משהו קר ושמנתי, אני הולכת לווניליה. היא לא מתנשאת עם טעמים לא מובנים, זורמת עם הגרגרנות שלך, ומפרגנת. כל שילובי הטעמים מחליקים טוב בגרון, ובתצוגה הכל נראה מפתה, ועושה חשק להרדם עם שמיכת פוך בתוך המקפיא. ואם היינו שואלים את פרויד, כנראה שגם יש שם איזה טעם שמזכיר לי את גלידת המקופלת של אריה.
וניליה, סניפים ברחבי הארץ
