כבר ארבעה חודשים אין עבודה. עד מתי? לא יודעים. אני רוצה לצעוק, אבל נראה שאף אחד לא מקשיב. למשך שבועיים קצרצרים נראה היה שחוזרים לשגרה. שהנה, זה מאחורינו, שהצלחנו להחזיק את הראש מעל המים ועברנו את זה. ועכשיו מה? המענקים לעצמאים? בדיחה טובה. חל”ת לשכירים? עד 55 אחוז מהמשכורת (כאילו משכורת מלאה הספיקה לנו עם יוקר המחיה הישראלי). דמי אבטלה? בהצלחה.

אני מניחה שרבים ממי שקוראים שורות אלה חולקים את אותן התחושות. חלקם מסתדרים בקושי, אבל לא מעיזים לפתוח את הפה, כי הרי יש מי שלא מסתדרים בכלל. ואני? מצבי עוד טוב יחסית. לפי הערכות, למעלה ממיליון אזרחים נותרו ללא הכנסות. אני רואה סביבי יותר ויותר אנשים חרוצים, שחרב עליהם עולמם. שרוצים לעבוד ולא יכולים, כי אסור, או פשוט כי אין לקוחות. אנשים שצועקים מדם ליבם ובצדק, כל סקטור דפוק ודחוק מחכה לפירור שתזרוק לו המדינה. מי שצועק חזק – מקבל. ומה עם מי שאין לו קול? בואו נעשה ניסוי קטן, ונחליף את המילה “קורונה” במילה “איראן”. הלא אם הייתה כאן כרגע מלחמה, חס וחלילה, כולנו היינו יושבים עכשיו במקלטים ולא יוצאים לעבודה. היה מוכרז כאן “מצב חירום בעורף”: אסור היה לפטר עובדים, אסור היה לבנקים להגביל חשבונות. בעקבות צוק איתן, עסקים המרוחקים עד 40 ק”מ מגבול עזה זכו לפיצוי מלא המחושב לפי הירידה בהכנסות. כך גם במלחמת לבנון השנייה בכל היישובים צפונית ליקנעם. בכל אחד מהמקרים הללו, המדינה הואילה בטובה להכניס את היד לכיס. אם המגפה הקשה ביותר, כך לפי מדינת ישראל, שפקדה אותה מאז הקמתה, אינה מצב חירום, אז מה כן?

למה זה לא קרה עדיין? מדינת ישראל בוחרת להוציא כסף על דברים אחרים. מדינת ישראל שולחת אותי, אתכם, את כולנו “להיכנס מתחת לאלונקה” ומשאירה אותנו שם לבד. זה לא מוכרח להיות ככה. בכל אחת ואחת מהמדינות שניצחו את הקורונה, ללא יוצא דופן, שלחו את כל התושבים לשבת בבית אבל דאגו לשלם להם משכורת כמעט מלאה. זה לא מדע בדיוני, זה פשוט סדר עדיפויות. אם אזרחי ישראל היו יכולים לשבת בדירה, בלי לדאוג איך הם הולכים לשלם את שכר הדירה, הם היו עושים זאת בשמחה.

מדברים על המשבר הכלכלי הנוכחי כעל גזירה משמיים. הוא אינו כזה. אבל כל עוד מדינת ישראל לא לוקחת עלינו אחריות, סיכוי אחד אחרון עוד יש לנו – להתחיל לצעוק יחד, לא כל אחד על מר גורלו, אלא כולנו יחד, על גורל כולנו. לא עוד הפרד ומשול – שכירים או עצמאים, תעשייה כזו או אחרת, לא חשוב. זה לא או־או. זה חייב להיות גם וגם וגם. כמו שזה נראה כרגע, המגפה הזו הולכת להרוג את כולנו, גם את מי שבריא. אם נוכל לגרום למדינת ישראל להציג לראשונה תוכנית מסודרת, שאשכרה דואגת לכל האזרחים, שלא זורקת אותם לכלבים, הכוללת פיצויים הגיוניים, אם מדינת ישראל תתעורר ותדאג להציג מדיניות ברורה, להסביר ולאכוף אותה – כל המגזרים ישתפו פעולה וסוף־סוף נוכל לנצח את המחלה הארורה הזאת. בניגוד למקובל לחשוב כאן, הערבות ההדדית עוד קיימת אצלנו, יהודים, ערבים, חילונים, דתיים – כולם. היחידים ששכחו הם המנהיגים שלנו. בוקר טוב. √