זאת הייתה הפגנת המחאה הגדולה ביותר מאז הקורונה: כיכר רבין הייתה מלאה אמש עד השוליים, וקצת מעבר לשוליים. המפגינים, כמעט ללא יוצא מהכלל, עטו מסיכות. ריחוק חברתי, כנדרש בהנחיות משרד הבריאות, לא היה, אבל גם דוחק לא היה. בעיקר היו וובוזלות – צפצפות הפלסטיק שהחרישו אוזניים במונדיאל בדרום־אפריקה, ב־2010, ומאז הן חוגגות.

כל ספקטרום המחאה היה שם, מבעלי עסקים קטנים שקרסו, דרך מובטלי תעשיות הפנאי, מוזיקאים, עובדי במה, אנשי תיירות, ועד לוותיקי כיכר גורן והפגנות בלפור ומאוכזבי השמאל ונערי חד"ש. זה מה שתל־אביב יכולה להציע: הפריפריה לא הייתה שם, החרדים לא היו שם, הערבים לא היו שם.

"זאת הפגנה לא פוליטית", חזרו והכריזו המארגנים, כאילו הפגנה נגד ממשלה, בכל מקום בעולם, יכולה להיות הפגנה לא פוליטית.

במהלך גל המחאה ב־2011 נתניהו היה משוכנע שדיירי האוהלים בשדרות רוטשילד רחוקים מלהיות צעירים תמימים שנמאס להם יוקר המחיה. הכל קנוניה, חשב. מפלגת העבודה שלחה אותם כדי לחסל אותי. העבודה הצטמקה מאז למעמד של קבצנית שמלקטת פירורים מתחת לשולחן הממשלה שלו. אפילו לחשוד בה אי־אפשר. בלית ברירה, החשד ייפול על הקרן החדשה לישראל, או על ג'ורג' סורוס, או על טייקונים אפלים שליבם בשמאל. נתניהו והסביבה שלו מאמינים בהפגנה אותנטית רק כשהיא באה מהמחנה שלהם.

אני לא בטוח שההפגנה אמש צריכה להדאיג אותם. המפגינים שנשאו שלטים כמו "מלחמה – תזרימו את הכסף", "הנשמה או מלחמה", יפסיקו להילחם כאשר הכסף יזרום.

והוא יזרום. מחאה שמהותה כסף אפשר להרגיע בכסף. ממשלות בכל העולם מזרימות עכשיו מיליארדים לתאגידים, לעסקים, לכיסי האזרחים. זאת החלטה קלה יחסית, פופולרית מאוד, ובעיתות משבר היא החלטה נכונה. קשה יותר לנהל מגפות, לנצח במלחמות, לקיים ביטחון, שלום, תעסוקה מלאה, יושר ציבורי, שוויון כלכלי, שיח דמוקרטי. כל הנושאים האלה מרתיחים את המפגינים האחרים שהגיעו לכיכר אמש, אבל אותם נתניהו לא סופר. הם האויב.

האם היה זעם בכיכר? אני חושב שכן: זעם עצור, שמתפרץ בכתובת על שלט, במסכה שחורה שעליה נכתב "מנותקים נמאסתם", בעצם ההחלטה להתייצב בכיכר, למרות האזהרות מפני התקהלות שסופה הידבקות. נזכרתי בשירו של שלמה ארצי "ירח": "הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם". הייתה תקופה כזאת שהעוני בא בזעם. "לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער", שר ארצי בהמשך. הרבה צער מלווה את הזעם הנוכחי. מהזעם הזה לא קמות מהפכות.