כולם היו אנשים עובדים. רובם חיו והשתכרו בכבוד. אבל אז הגיעה מגפת הקורונה וטרפה את הקלפים. הממשלה סגרה את המדינה והותירה את בעלי העסקים לדמם. מספר תוכניות סיוע כבר הונחו על השולחן, אבל אף אחת מהן לא סיפקה אופק כלכלי ממשי למספר המובטלים העצום שרק הולך וגדל. המציאות העגומה הזו היא שהוציאה אמש יותר מעשרת אלפים מפגינים לכיכר רבין לזעוק: "העסקים קורסים, זו הכרזת מלחמה".

במחאה הגדולה ביותר שהייתה בישראל מאז התפרצות הנגיף, דרשו המפגינים מהממשלה להוציא לפועל באופן מיידי את התוכנית הכלכלית לשיקום העובדים – העצמאים והשכירים – שנפגעו קשות במשבר שנמשך כבר חודשים ארוכים.

המוחים נשאו שלטים בגנות הממשלה והעומד בראשה, בנימין נתניהו, עשו רעש במשרוקיות וזמבורות וצעקו קריאות כמו: "מנותקים, נמאסתם", "סגרתם, שילמתם" ו"רוצים את הכסף עכשיו".

גם הרחובות הסמוכים לכיכר התמלאו במפגינים זועמים, זאת לאחר שהמשטרה איפשרה להרחיב את שטח ההפגנה בשל סכנת ההדבקה. בתום המחאה ההמונים לא עזבו את המקום והחלו בצעדה על רחוב אבן גבירול לכיוון נתיבי איילון תוך שהם זועקים: "זו הכרזת מלחמה: הון, שלטון, עולם תחתון". בהמשך אף חסמו את צומת עזריאלי תוך שכוחות המשטרה מונעים מהם להתפשט לכבישים נוספים באזור.

בהפגנה, שמארגניה הכתירו אותה כא־פוליטית, נאמו על הבמה בעלי עסקים, שכירים, עצמאים, מובטלים ונפגעים נוספים שטרם קיבלו את הסיוע שהובטח להם מהממשלה.

"העסקים קורסים. אנחנו ארבעה חודשים בקורונה והמענקים לא מגיעים", אמר טמיר טרטמן ממארגני ההפגנה, "הסיוע לא עושה את דרכו למקום הנכון. תפסיקו להבטיח, תפסיקו לדבר. תעשו. אנחנו רוצים לראות את המענקים והסיוע מגיע עכשיו לעסקים, כי אין לנו יותר אמון".

שורה הראשונה מתחת לבמה עמדה הליצנית גילי גבל עם פרצוף עצוב. “אני בוכה כי לקחו לי את מה שאני הכי אוהבת – לשמח ילדים", הודתה בעצב, "אני בת 34 ונמצאת שמונה שנים במקצוע. משאירים אותי בבית בלי עבודה ואין לי שקל להתקיים”.

לילי בן שלום, בעלת מסעדה בדרום תל־אביב שנשאה דברים על הבמה, שיתפה את הקהל בכאב האישי שלה: “רציתי להגיד לכם שבוע טוב, אבל קשה לי להאמין שכך יהיה. כמפרנסת יחידה, אין יום אחד בחיי שלא עבדתי. לפעמים גם בכמה עבודות. אני לא בכיינית, הקושי אצלי הוא הזדמנות. אף אחד לא אשם בקורונה, אבל בניגוד לכל המכות – זו מכת מוות. כי אין אופק, אין תאריך פירעון, אנחנו כבר ארבעה חודשים בקורונה ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. מגיע לנו לישון לילה אחד בלי חרדת קיום”.

מוטי זורגר, בעל חברת הסעות, זעק בקול ניחר את שעל ליבו: "25 שנים עבדתי בהסעות. הקמתי חברה, רכשנו אוטובוסים שמפרנסים הרבה משפחות והיום הם עומדים כמו ערמות חלודה שמשלמים עליהם הלוואות וביטוחים. שקל אחד לא נכנס. למדינה הכסף שלנו זורם כרגיל. הבנקים לא שמעו על הקורונה. אנחנו דור חדש של עניים".

חיים הרשברג, בעל מועדון ה”מונדו”, הוסיף: “אני עומד כאן היום ומרגיש חסר אונים מול המדינה שבה בטחתי; מול הרשויות, מול הממשלה, ואני שואל אתכם היום מעל במה זו – איך אפשר להרגיש ככה? זו הכרזת מלחמה. ניצבים כאן היום עשרות אלפי מעסיקים, עובדים ואזרחים. כולנו תורמים, מקדמים ומייצרים כל חיינו במקומות העבודה, במוסדות התרבות ובקהילות. היום נגזר עלינו, ציבור העצמאים, לדומם מנוע. לא צריך להיות רופא או בכיר במשרד הבריאות כדי להבין שמשהו פה חולה מהיסוד”.