שלישי 27 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 13.07.2020
    "אין לנו כבר מה להפסיד"
    25 שנה כעובדת סוציאלית הותירו את אורית קלופשטוק עם גב שבור, זעם כלפי המדינה וספר שירים שמסתכל לקו העוני בעיניים
    חן ארצי סרור // צילום: יונתן בלום

    ביום רביעי בסוף חודש יולי, לפני שלוש שנים בדיוק, התעוררה אורית קלופשטוק עם כאבי גב איומים. את כל המטופלים שלה קיבלה בעמידה, עד שאמבולנס הבהיל אותה לבית החולים. "במה עובדת האישה הקטנה הזאת, שהגב שלה ככה שבור?" הרופא שאל את בעלה. "עובדת סוציאלית", הוא ענה. "קלאסי", סיכם הרופא ולא הוסיף.

     

    "שכבתי בחדר מיון 13 שעות ובכיתי את חיי. חשבתי שאני אמות מהכאבים. ואני ידעתי שזה זה. שהגוף קשור לנפש. שכבתי במיטה שלושה חודשים, לא יצאתי מפתח החדר והרגשתי שאני נמחקת. הייתי בהתמוטטות נפשית. שלושה חודשים אפלים כשסכנת השיתוק מרחפת מעליי. אבל אני אשת לוט - אמרו לי לא להסתכל אחורה ואני הסתכלתי והפכתי לנציב מלח. עזבתי את העבודה לפני שנתיים, כשהחלמתי, ומאז אני לא מצליחה לא להסתכל אחורה. אני לא מצליחה לא להביט על המערכת. זה ים המלח שלי. אני לא יכולה להתקדם עם חיי".

     

    התוצאה היא 'לא יכולתי לרשום את זה בתיק' (הוצאת פרדס), ספר השירים הראשון של קלופשטוק, שיצא לאחרונה בתזמון מושלם - רגע לפני מחאת העובדים הסוציאליים. כל שיר בספר חושף את הפנים הקשות והכעורות של העוני, את ההזנחה והאומללות של המטופלים במחלקות הרווחה. ולא פחות מזה - את הקושי הבלתי נתפס של המטפלות עצמן.

     

    הספר נולד מפתקים. קרעי דפים כתובים בכתב יד עגול לאורך למעלה מ־20 שנה. בין מטופל למטופל במשרד, בנסיעה באוטובוס הביתה, במיטה. "כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בספר זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט", מתנוסס בפתח הספר הנוסח הקבוע, אבל הדמויות וההתרחשויות בספר הן דווקא המציאות עצמה. גם אם את שמות המטופלים של קלופשטוק מחליפים בשירים שמות בדויים. שולה חסרת השיניים, דניאל שמשתין במיטה, סרגיי שדופק מכות לילדים, אמא של חנה שמוצצת לשכן כדי לשלם שכר דירה. 'לא יכולתי לרשום את זה בתיק' הוא סיכום של 25 שנות עבודה באגף הרווחה של נתניה, בשכונות הכי קשות של העיר שבה נולדה קלופשטוק לפני 50 שנה ושבה היא חיה עד היום עם בעלה וארבעת ילדיהם.

     

    "החלום שלי היה בכלל להוציא רומן שבו הגיבורה היא עובדת סוציאלית, אבל בתקופת ההחלמה איחיתי את הפתקים ודרכם את עצמי. עיבדתי את הטיוטות והבנתי שאני חייבת לפרסם אותן כספר. הייתי חייבת את זה למערכת. הייתי חייבת את זה ל־24 אלף עובדים סוציאליים בישראל. למטופלים שלי. וגם לעצמי. כדי שאוכל להחלים באמת ולפרסם את הספרים הבאים.

     

    "25 שנה לא ראיתי את המפלצת הזו שהייתה בי. של דיכאון, של תהליך של קריסה. הייתי עטופה בהגנות, ופתאום יום אחד זה פשוט התמוטט. העובדת הסוציאלית מתה. אני, שהחזקתי את כל העולם על הכתפיים, כבר לא מסוגלת לטפל. אבל אני יכולה לתרום משהו באסתטיקה של הכיעור. האמנות היא אחת הדרכים להתמודד עם חומרים קשים, להפוך אותם איכשהו למשהו נסבל. שואלים הרבה 'מי מטפל במטפל?' ואני באמת מאמינה שדרך הספר אני שולחת חיבוק לחברות שלי ועוזרת להן לעבד את חוויות היום־יום. מבחינתי זה מניפסט שנכתב בסימן קריאה".

     

     

    קו העוני הוא גיבור ראשי בשירים של קלופשטוק. מציץ בחיוך שבור שיניים, בחבילת מזון שמתנפצת אל הרצפה, בסימני החלודה על חיתול של תינוק מוזנח. "אני מתכופפת מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים", היא כותבת בספר, מהופנטת כמעט מכוח הטבע שנקרא מחסור.

     

    "אני מודה שעדיין יש לי פליאה מול הדבר הזה. לא הצלחתי להתרגל. כי אי־אפשר להתרגל לזה. אולי כי תמיד היה לי מובן מאליו שאני יכולתי להיות במקום המטופלים שלי. אבא שלי עלה מתימן וישן בחדר אחד עם שישה אחים בחיי עוני ודלות. הוא היה מספר לי איך הם היו מתחלקים כולם בביצה אחת. הוא ידע רעב אמיתי, והוא פרץ את המעגל הזה והציל אותנו מחיים אחרים שיכלו להיות לנו. בגיל שמונה אבא שלי לימד ילדים בשכונה לקרוא ולכתוב, ואת הכסף נתן לאמא שלו. הוא רק ביקש שתשאיר לו שמן בעששית כדי שיוכל להצליח בלימודים. והשקדנות שלו הצילה אותו. הוא הגיע לאוניברסיטה בזכות מלגה והיה חייב להמשיך להצטיין כדי שהיא תימשך. אחרי הלימודים הוא עבד באוניברסיטה בתור גנן, אבל החברים שלו לא זיהו אותו. מבחינתם הוא היה עוד פועל שחור.

     

    "מגיל אפס אבא אמר לנו, 'תלמדו, כי זה עושר שלעולם לא יוכלו לקחת מכם'. וברור לי שאם הוא לא היה יוצא בזמן, היינו בית שנידון לעוני. לא היו הרבה הזדמנויות לתימני צעיר בשנות ה־60. ההורים שלי בלטו בנוף המפד"לניקי שגדלתי בו. הרגשתי שאנחנו שונים. השחורים. בבניין היינו התימנים היחידים והילדים קראו לי 'כלבה ערבייה'. אז שיחקתי עם הנמלים וברחתי לספרים. אבא שלי לימד אותי שמילים הן כלי לשרוד איתו בעולם הזה. בזכות הספרים שרדתי בילדות, ובזכות המילים שרדתי את עולם הרווחה כמטפלת".

     

    והיה עוד מכשול בדרך. מגיל צעיר סבלה קלופשטוק ממה שאובחן מאוחר יותר כאילמות סלקטיבית. בבית הייתה מדברת, צוחקת, משתפת, אבל בחוץ - דממה. התלמידה המצטיינת לא הוציאה מילה. "זה בלי ספק הדבר הכי משמעותי שאני יכולה להגיד על עצמי: שהייתי ילדה אילמת ועכשיו אני משמיעה קול. ההורים שלי לא התרגשו כי בבית הייתי ממש בסדר, אבל בגן לא דיברתי, ובבית הספר זה החמיר. במבחנים הכל מאה, אבל לא אמרתי מילה. ידעתי שיש לי מה להגיד, אבל זה פשוט לא קרה. המורים אהבו אותי - מורים אוהבים ילדות שקטות - אבל מכיתה א' עד ח' השאלה ששמעתי כל הזמן הייתה: 'יש לה קול בכלל?' חשבתי שהייתי פשוט ילדה עצובה וביישנית. רק כשהפכתי לעובדת סוציאלית ועשיתי בדיקות לילדים בסיכון, פגשתי ילד שסבל מאותה בעיה וחטפתי בום לפנים".

     

    איך זה נגמר?

     

    "האילמות נפסקה באחת כשעזבתי לפנימייה. ההורים שלי לא הבינו למה אני רוצה לצאת מהבית, אבל אני דמיינתי את הפנימיות מהספרים שקראתי - 'אורי' ו'אליפים' - התעקשתי ללמוד באולפנא בכפר פינס, ואני כל כך שמחה על זה. פרחתי שם. אלו היו השנים שבנו בי חוסן חברתי וזהות. שם דיברתי סוף־סוף. החברות תלו לי שלט על הדלת: 'הפסיכולוג לשירותך'".

     

    אחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה, קליפשטוק לא התקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ופנתה לעבודה סוציאלית. "לא הכרתי את המקצוע אבל כשנכנסתי למחלקה בהשתלמות המעשית, נכבשתי. הבנתי שזה הדבר האמיתי. שככה נראים החיים ופה צריך מטפלים, לא במגדלי השן. כבר בשנה הראשונה קיבלתי תיקים של מטופלים הארדקור. אני זוכרת אישה מוכה שאמרה לי, 'טוב, אבל גם בעלך מכה אותך לפעמים', ואני לא יכולתי לקלוט. להבין שיש עולם שלם שמתרחש מעבר לכביש והחוקים שלו שונים לחלוטין. הבנתי איזה שכבת מגן נמצאת ביני לבינם, וברגע שפרצתי אותה, התאהבתי בהם.

     

    "אני חושבת לפעמים על הילדים שיצאו לאימוץ או על משפחות אומנה שטיפלתי בהן. מה יקרה אם הם יבואו אליי פתאום כמבוגרים. זה משהו שכל הזמן מופיע אצלי בחלומות. פעם באמת ניגשה אליי בבאולינג אמא עם נער בן 14 ואמרה לבן שלה: 'זאת העובדת הסוציאלית שהוציאה אותנו מהבית ובזכותה אתה כאן". זו אישה שהוצאתי למקלט כשהילד הזה היה בן ארבע".

     

    את מספרת באחד השירים על מטופל בשם ז'אק: "פעם אחת כנראה שמע על מה שקרה לי. הגיע בלי תור. אם מישהו מאיים עלייך, תדעי שיש לך את ז'אק, תני לי את השם שלו והוא גמור". מה הסיפור מאחורי השיר הזה?

     

    "ז'אק היה אסיר משוחרר שאהב לבקר אצלי. גם אני אהבתי אותו. בוקר אחד מצלצלת מנהלת האגף ואומרת לי לא לצאת מהבית כי נמצא למטה מטופל עם סכין יפנית. הוא מאיים וצועק, 'איפה אורית קלופשטוק, אני אשפוך לה את המעיים!' אסרו עליי להגיע באותו שבוע למשרד וביקשו שאלך להגיש תלונה. השמועה על האיומים הגיעה גם אל ז'אק. אז הוא בא אליי למשרד ואמר לי, "תני שם, אני אטפל בו". והייתה ברגע הזה הקלה גדולה. מה שאירוני זה שהמשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין, ומי שמצא בו עניין זה עבריין. אלו חוקי הג'ונגל. חושבים שעובדות סוציאליות יותר מזוהות עם המערכת מאשר עם המטופלים, והסיפור הזה מוכיח בדיוק את ההפך. אנחנו מזדהות עם המטופלים, משתקפות בהם, לוקחות אותם איתנו. אנחנו נציגות המדינה, אבל בתכל'ס אין מאחורינו אף אחד. חיילות אלמוניות. אין שום הכרה בעבודה שלנו. זו מערכת מתה. אנחנו רק עלה התאנה. אנחנו מכסות על מערומיה של המדינה".

     

    עותק של הספר הונח בשבוע שעבר על מפתן דלתו של שר האוצר בכפר אחים. שירים מתוכו מוקראים בהפגנות של העובדות הסוציאליות השובתות ומופצים בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות. "הרבה יותר קל לתמוך בחברות שלי מבחוץ. הייתי בהפגנות קודמות, במחאה הגדולה הקודמת כתבתי פתק לנערי האוצר בדם ליבי. אני זוכרת שאז הייתי חולה מזה. היום אני מוגנת. אני בכיסא נוח. אני מזדהה איתן במאה אחוז, אבל אני כבר לא שם, עמוק בתוך הג'יפה. מדינת ישראל נטשה את שירותי הרווחה. נשארנו לבד במערכה.

     

    "עבודה סוציאלית זו עבודה במעגל סגור. כשאת עובדת, את רואה רק את המטופלים שלך ואת מה שהם צריכים. את לא רואה את המנגנונים העצומים של המשק, את מי שעוצם עיניים, את מי שצוחק עלינו, את מי שמזלזל בנו; את המדינה. במובן הזה, אני כמו המטופל שלי, שצריך לעבור את מחר ולא יכול להסתכל מעבר לזה, על המערכת הגדולה. אנחנו לא אנשים פוליטיים, ואולי חבל שכך. לא הוכשרנו לזה. משאירים אותנו בבורות בתחומים כמו כלכלה וממשל. ואני באמת חושבת שאנחנו צריכות ללמוד לשחות בים הזה, כי אלה הגלים שמפעילים אותנו ומטביעים אותנו. אם היינו לומדות את חוקי המשחק, היינו אולי יכולות לשחק".

     

    לא במקרה אין כמעט גברים במקצוע.

     

    "זה תחום עם 90 אחוז נשים, וחונכנו להכיל. למצוא פתרונות. לא להפוך שולחן. יש איזו אמונה תמימה שננצח את השיטה. נמציא יש מאין. בפועל, טבלת השכר שלנו לא עודכנה משנות ה־70. אחרי המחאה הקודמת נתנו לנו העלאה בפעימות שהתבטאו אצלי במשכורת ב־53 שקלים. זה היה כל כך מעליב. בשוק העבודה אנחנו בתחתית שרשרת המזון ואנחנו נותנות מענה לאנשים שנמצאים כלכלית וחברתית שם בעצמם.

     

    "בעלי עורך דין לענייני נזיקין. הוא עושה עבודה מדהימה בדיני ממונות, אבל אני מסתכלת על השכר שלו ושלי, על יום העבודה שלו ושלי, ואני מתמלאת זעם. אני באמת לא מבינה איך יכול להיות שהפערים כל כך גדולים. השכר שלי מממן את הפיצוחים שלנו בשבת. אנחנו יושבים יחד בערב מול הטלוויזיה ואני חושבת איך טסתי היום אל הנערה שנאנסה, או איך נסעתי לצלם תינוק שאבא שלו נשך אותו. זה מתח מטורף. אז בעלי אמנם מאוד מצליח ועושה עבודה משמעותית, אבל זה באמת לא דומה בכלום. אז למה אני מרוויחה ככה והוא ככה?!"

     

    באחד השירים בספר את לועגת למחאה החברתית של 2011. "בשדרות רוטשילד פיזרו אוהלים שקונים בקניון, אלה שטסים לדרום אמריקה", את כותבת, "חיילים משוחררים, סטודנטים, יפים ויפות... ברחבה שמול הלשכה, יחיעם שבת רעב שלושה שבועות בתוך אוהל מסדינים לפני שנזרק".

     

    "בסוף זו הייתה מחאה מפונקת, והתוצאות שלה מדברות בעד עצמן. אנחנו מכירות אוהלים אמיתיים, שגזורים משמיכות וטלאים של שמיכות - לא כאלה שקונים בריקושט. אוהלים של מי שאין לו בית לחזור אליו. כשהסתובבתי אז בשדרות רוטשילד התייחסתי לזה כחוויה אנתרופולוגית, יצאתי משם צינית. אני לא רוצה לזלזל ברגשות המוחים, כי הם באמת מחו על מה שכואב להם, אבל בשדרות רוטשילד לא באמת הכירו את פני העוני".

     

    צחי הנגבי הסביר לפני שבועיים שאין באמת רעבים בישראל, שזה חרטא.

     

    "החרטא שלו זה סטירה לפנים. זו אלימות. הוא פשוט אמר לנו: תסתמו את הפה. אני מזמינה אותו לבוא איתי לבתים עניים באמת - הייתי מבקרת לפעמים בשבעה כאלה ביום. שיגיע לפגוש את העוני, להתכופף קצת. אני התכופפתי יותר מדי עד שנשבר לי הגב. אבל בלי לעשות את המאמץ הפיזי הזה אי־אפשר לראות את המציאות המרה. אם יש להם כסף לבזבז על כל כך הרבה משרדים ולהחזיק שרים לענייני חרטא - אז הכל שאלה של סדר עדיפויות. לא של כסף. ה'אין תקציב' הקבוע זה החרטא! ועכשיו, בימי הקורונה, הלשכות מוצפות. זה מעצים הכל פי כמה. חברות מספרות לי על טירוף מערכות. ייאוש גמור. וגם כשהמשק יתאושש האנשים שהצטרפו למעגל הרווחה לא ייעלמו. הם צוברים נזקים שילוו אותם שנים".

     

    אז אולי זה לא הזמן לשבות?

     

    "זה בדיוק הזמן! ואני מבקשת מכל הנשים המדהימות שעוד שם, שעדיין מסוגלות למשוך את העגלה הזאת - אל תישברו. המחיר אמנם כבד מנשוא, אבל זה מאבק שצריך להימשך בכל מחיר. אין אלטרנטיבה. אין לנו מה להפסיד, וגם לא למטופלים שלנו. קרסנו כבר. אנחנו מתחת לקו האדום. אז תלכו עד הסוף ואל תפסיקו לרגע". •

     

    עובדים סוציאליים

    הָיִינוּ מְעַטִּים מוּל רַבִּים.

     

    לֹא כְּמוֹ בְּמִלְחָמָה,

     

    אֶלָּא כְּמוֹ נְמָלָה פְּרוּקַת רַגְלַיִם הַנּוֹשֵׂאת

     

    קְלִפַּת אֱגוֹז.

     

    נְמָלִים הָיִינוּ, פְּרוּקוֹת רַגְלַיִם,

     

    פְּרוּקוֹת גַּב,

     

    פְּרוּקוֹת כָּתֵף.

     

    אֲנָשִׁים חָלְפוּ עַל פָּנֵינוּ.

     

    דָּרְסוּ אוֹתָנוּ מִבְּלִי מֵשִׂים

     

    וּבְמֵשִׂים מְאֹד.

     

    אָסַפְנוּ מִשּׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ זֵרְעוֹנִים אֶל הַמַּחֲסֶה.

     

    הָיָה עָלֵינוּ לְהַסְפִּיק

     

    לִפְנֵי הַגֶּשֶׁם הַבָּא.

     

    הָיִינוּ חַסְרֵי סִכּוּי, תָּמִיד הֶחְמַצְנוּ דְּבַר־מָה.

     

    טָבַעְנוּ. הָיִינוּ חַסְרֵי תִּגְבֹּרֶת,

     

    חַסְרֵי פֶּה,

     

    חַסְרֵי חֻלְיוֹת. הָיִינוּ

     

    חַסְרֵי מָנוֹעַ, חַסְרֵי יִחוּס.

     

    הָיִינוּ בְּתַחְתִּית שַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן.

     

    כָּל חֹרֶף

     

    גָּרַרְנוּ עֲלֵי תְּאֵנָה

     

    לְכַסּוֹת בָּהֶם אֶת קִנֵּי הַמַּחֲסֶה.

     

    חיים

    חַיִּים פָּרַשׂ אֶת הַתְּלוּשׁ שֶׁלּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

     

    אֶצְבְּעוֹתָיו רָעֲדוּ כְּשֶׁהוּא הֶחְלִיק אֶת הַדַּף הַמְקֻמָּט.

     

    כַּמָּה זֶה מֵבִיךְ לְגֶבֶר לְהַרְאוֹת אֶת

     

    הַתְּלוּשׁ הַקָּטָן שֶׁלּוֹ

     

    לְעוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית.

     

     

    גַּם לִי הָיָה דַּף מְקֻמָּט בַּתִיק.

     

     

    כַּמָּה זֶה מֵבִיךְ לְעוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית

     

    לְהַרְאוֹת אֶת הַתְּלוּשׁ הַקָּטָן שֶׁלָּהּ

     

    לְחַיִּים.

     

     

    מתחת לקו העוני

    עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.

     

    מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,

     

    נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.

     

    טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

     

     

    כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,

     

    אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.

     

    הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,

     

    אוֹכֶלֶת חִנָּם.

     

     

    אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,

     

    רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,

     

    אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,

     

    חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

     

    מסיכון לסיכוי

     

    בַּסּוֹף רַק כִּבִּינוּ שְׂרֵפוֹת,

     

    נִלְחַמְנוּ נֶגֶד הָרוּחַ.

     

    בַּסּוֹף אָחַזְנוּ בְּמִקְרֵי הַקָּצֶה,

     

    הָאֶמְצַע חָמַק, יָדֵינוּ קָצְרוּ.

     

    בַּסּוֹף רַק שָׁאַלְנוּ בְּגָרוֹן נִחָר —

     

    יֵשׁ שָׁם יְלָדִים בְּסִכּוּן?

     

    גִּשַּׁשְׁנוּ בַּחֲשֵׁכָה, נִתְקַלְנוּ

     

    בְּבוֹדְדִים, בִּרְעֵבִים, בִּקְשִׁישִׁים.

     

    עֲדַיִן מְהַדְהֵד בִּי —

     

    אִם הוּא לֹא אָבְדָנִי, אַל תִּתְעַסְּקִי בְּזֶה.

     

     


    פרסום ראשון: 13.07.20 , 23:06