שבוע לפני הטיפול הכימותרפי השני, מלכת היופי לשעבר מירית גרינברג נערכת לתופעת הלוואי המוכרת והבלתי נמנעת ברוב המקרים: נשירת השיער. דרך להרגיש קצת בשליטה בתוך הסיטואציה המאיימת. היא כבר הזמינה הביתה את הספר הקבוע שלה, כדי שיעשה לה קרחת, וכבר בחרה פאה שנמצאת בשלבי הכנה. אבל עוד לפני כל זה, ולפני שעשתה השבוע קרחת מושלמת שמבליטה את יופיה, גרינברג גילחה חלק מהשיער כדי להכין את הילדים למראה החדש של אמא. "דקה לפני שחיברו אותי לאינפוזיה בכימו הראשון, ראיתי ספרית שמגלחת למישהי חצי ראש. תמיד רציתי לעשות את זה, ואף פעם לא היה לי אומץ. אמרתי לעצמי 'עופי, זה הזמן שלך להשתגע'".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
איך הילדים הגיבו לתספורת החדשה?
"כשחזרתי הביתה עם חצי גלח אמה־לי שאלה, 'אמא, מי ייקח אותי מחר לאימון?' כשעניתי 'אני' היא אמרה, 'בתנאי שלא תצאי מהאוטו'. בלעתי את הרוק והבטחתי לה שכשתהיה לי קרחת אחבוש פאה".
גרינברג נחושה לצאת מזה חזקה. "המלחמה התחילה", היא אומרת. "יצאתי לדרך. רק ברגעים נדירים אני מתפרקת. רוב הזמן אני משכנעת את עצמי שיהיה בסדר. אני חייבת להיות ממוקדת מטרה, לא יכולה להכניס לראש שלי מחשבות שליליות".
טוב לראות אותך מחייכת.
"ברור", היא צוחקת. "יש לי סרטן שד מסוג נדיר, שתוקף רק שישה אחוזים מהנשים, הוא כבר הגיע לבלוטות הלימפה, אני בסטייג' 2, זה רציני, אבל רק אני יודעת מה המחלה האמיתית שלי".
ומהי?
"אופטימיות חשוכת מרפא. גם אם יבואו ימים רעים אני אשאר אופטימית נצחית".
× × ×
ארבעת הילדים של גרינברג ובעלה עורך הדין יניב מידן משתוללים בסלון בחברת כלב הפומרניאן מרטין, הצ'ינצ'ילות וניל ומוסקטו והדייר החדש בבית: דג זהב שקיבלה כסגולה לבריאות ואריכות ימים. "רק אתמול קיבלתי אותו מחברה", היא מתנצלת. "עוד לא הספקנו לבחור לו שם. בעצם, גם לסרטן עוד לא בחרנו שם. זה לא יפה, הוא ייעלב".
על הקירות בדירה עם ריח הבריזה מהים, בקומה השישית של בניין צפון תל־אביבי, אין זכר לעובדה שגרינברג הייתה מלכת היופי של ישראל והשתתפה בתחרות מיס עולם. במקום צילומים עם כתר, תלויים שם צילומי ענק שלה עם הילדים. "הפרק של הדוגמנות מאחוריי, אין לי טיפת געגוע למצלמות, למסלול ולכל מה שרק נראה זוהר", היא אומרת. ועדיין, כמו סלבס רבים, כשקיבלה את תוצאות הביופסיה, גרינברג שיתפה אותן באינסטגרם. לצד תמונה שלה בשורטס ומשקפי צלילה, כתבה: "מתה מפחד, אבל יודעת שאני חזקה. גם סרטן הוא סוג של 'חוויה' אם מסתכלים עליו בצורה הנכונה".
"לחברים הקרובים סימסתי 'גילו לי סרטן'", היא מספרת. "עשיתי את זה כמה שעות אחרי שקיבלתי את התשובה, כשלא הצלחתי להירדם, ובבוקר הם התעוררו להפתעה. אבל יש לי מיליוני ידידים ומכרים, גם מהתקופה ההיא וגם מעכשיו, והבנתי שאני לא יכולה להודיע לכולם".
והחלטת שעדיף שכולם יידעו.
"נכון. שמעתי על הרבה אנשים, לא רק נשים, ששומרים את הסרטן שלהם בסודי סודות או מדברים על 'המחלה', והחלטתי לצאת עם זה כדי לשבור את הסטיגמה של הבושה. מה יש להתבייש בזה שבשד השמאלי שלי יש גידול ממאיר? גנבתי אותו ממישהו? עשיתי משהו רע? גם פחד וחולשה הם לא בושה. גם לא רציתי שיתחילו לרכל עליי, הרי מספיק שאדם אחד יזהה אותי באיכילוב כשאני מחוברת לאינפוזיה ויתחיל בלגן".
חששת לפני שלחצת send?
"האמת? אני לא זוכרת. יש לי הרגשה שהכימו הראשון כבר מחק לי חצי מהמוח. אני לא שופטת אנשים שמעדיפים להתכנס בעצמם, שכל אחד יעשה מה שמתאים לו, אבל החשיפה היא חלק מהדרך שבה אני מתמודדת. אני אישה צעירה, בלי רקע משפחתי, ועובדה, חליתי בסרטן השד שכיום תוקף אחת משבע. כל החברות שלי, ששמעו את הבשורה ממני, ישר הרימו טלפון וקבעו תור לממוגרפיה ואולטרה־סאונד. אם אצליח לגרום לעוד אישה אחת לעשות את זה אני אהיה מאושרת. אמיתי. לא קלישאה".
התגובות שקיבלת הפתיעו אותך?
"לא חשבתי שהפוסט יעשה כזה רעש. אני לא אוהבת רחמים, אבל נהנית מאוד מהתמיכה. קיבלתי אלפי תגובות שחיממו לי את הלב. תודה. ברגע שהעליתי את הפוסט התחלתי לקבל תגובות מכל העולם, נשים זרות סיפרו לי איך ניצחו את סרטן השד וחיזקו אותי, והצטרפתי לקבוצת 'גם אני חליתי בסרטן השד', כדי לשאוב מידע. אפילו רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר־שבע, העיר שבה גדלתי, שלח לי איחולי החלמה".
ומלכות היופי גם?
"במשך שנים מלכות היופי שמרו על קשר בקבוצת הווטסאפ שז'קלין ליכטנשטיין ז"ל פתחה עבורנו, אבל כבר מזמן יצאתי ממנה. טלי לוונטל עדיין חברה טובה שלי, למרות שעברה לשווייץ, ואני בקשר עם נירית בקשי וילנה ראלף".
גרינברג החלה לחשוד שמשהו לא בסדר לפני כעשרה חודשים. לרגע היא לא חשבה שמדובר בסרטן שד. "באוקטובר, התחלתי לסבול מכאבים בידיים, תחושה של קשיון. כאב לי כשניסיתי לקפל את האצבעות, גם פתיחת פקק של בקבוק הפכה לסוג של מבצע. רופאת המשפחה שלחה אותי לסדרה של בדיקות, שיצאו תקינות, ובעקבותיהן היא הפנתה אותי לריאומטולוג שבדק אותי ושלל דלקת פרקים. הוא שלח אותי לאולטרה־סאונד שהצביע על דלקות בכל הגוף, אבל הוא סירב לרשום לי סטרואידים. המצב החמיר, היו לי בצקות ברגליים, כל הגוף כאב לי, לא ישנתי בלילות, חשבתי שאולי יש לי פיברומיאלגיה. פניתי לריאומטולוג אחר ואמרתי לו שאני נשברת. 'אם לא תתחיל לתת לי סטרואידים אני מאשפזת את עצמי'. כן, איימתי עליו".
זה עבד. גרינברג קיבלה מרשם לסטרואידים לחצי שנה. "בכל פעם שניסיתי להפחית את המינון הכאבים חזרו, ואפילו התעצמו, אז חזרתי למינון הגבוה כדי להמשיך לתפקד. לא העליתי בדעתי שהסטרואידים רק השקיטו את הדלקת שנגרמה, בעצם, מהתאים הסרטניים שכבר קיננו בי".
עשית בדיקות שגרתיות? ממוגרפיה?
"לפני הקורונה סיימתי קורס שיווק דיגיטלי ותיכננתי לעבוד בתחום הזה. שקלתי גם ללמוד צילום, עוד תחביב שלי. החיים שלי תמיד היו מאוד מלאים, ובשלוש השנים האחרונות לא מצאתי זמן למעקב אולטרה־סאונד וממוגרפיה. החזה שלי מפתח גושים שפירים. הם לא הופכים לסרטניים, אבל צריך לעקוב אחריהם. פעם אחת, מיד אחרי החתונה, הוצאתי גוש גדול מהשד השמאלי. הרופאים אומרים ש'גוש גדול זה לא טוב, גם כשהוא שפיר'. כן, זו טעות שלי. יניב טוען שאני אלופה בהדחקות, אולי הוא צודק. הייתי בריאה לגמרי, עשיתי אימוני כוח שלוש פעמים בשבוע והייתי חזקה, אבל בתחילת הקורונה הרגשתי משהו מוזר בשד השמאלי. הגידול השפיר התחיל להציק לי".
בשיחה עם האונקולוג פרופ' משה ענבר, התברר שהדלקות והכאבים היו תסמונת פארא־נאופלסטית שמופיעה במקרים רבים לפני האבחון הסרטני. מדובר במצב שבו גידולים בגוף גורמים לתגובה באיברים אחרים. אבל אז היא לא ידעה את זה. גרינברג מיהרה להתייצב לבדיקות ברגע ששיחררו את הסגר ופתחו את המרפאות. "זה היה יום לפני שבועות", היא אומרת. "הטכנאית שאלה אותי כמה זמן אני מסתובבת עם הגוש הזה ומיששה את בלוטות בית השחי, שכבר היו נפוחות. קראתי את הבעות פניה, נבהלתי, אבל קיוויתי לטוב. אחרי יומיים עשיתי ביופסיה, וכשרופאת המשפחה הודיעה לי שזה סרטן, התפרקתי. למרות שבימי ההמתנה ראיתי מול העיניים את הפרצוף המודאג של הטכנאית, ובתוך תוכי ידעתי שהתשובה תהיה חיובית, זה נפל עליי בהפתעה. התפרקתי, אבל לא נשברתי".
יש הבדל?
"כן. להישבר זה לאבד תקווה, להישבר זה לשים את הרגליים על השולחן ולקטר 'החיים שלי בזבל ואין לי בשביל מה לחיות'. אני לא שם ואני לא כזאת. בכיתי, ניגבתי את הדמעות ויאללה, למלחמה".
בעלה, יניב מידן, שותף מלא למלחמה הזאת. "בימים הראשונים לגילוי הסרטן שיחקתי אותה בכל הכוח, יריתי 'הכל בסדר, יהיה בסדר', כי כולם אמרו לי, 'אתה חייב להיות חזק, במיוחד כשאתה לידה'. אבל מירית זיהתה", אומר מידן. "באחד הערבים היא תפסה אותי במטבח ואמרה לי, 'אתה לא צריך להיות הגיבור, תהיה מי שאתה, זה יעזור לי יותר'. ומאז אני יותר חזק וגיבור ממה שהייתי בהתחלה".
מידן לקח על עצמו את האדמיניסטרציה. "אנשים בריאים לא מעלים בדעתם כמה ביורוקרטיה כרוכה בסרטן", הוא אומר. "לקבוע תור כאן, לתאם בדיקה שם, זה בחופש, כאן חסר טופס, זה טרטור אינסופי, אבל המלחמה הזאת חייבת להתנהל בצורה הכי טובה מפני שזו מלחמה על חיי אדם. על חיי אשתי. יש לי קלסר כחול שהולך איתי לכל מקום, וכל מסמך שקשור במירית מתויק בסדר כרונולוגי. עכשיו אני שוקל לפתוח קלסר נוסף לענייני הבית. אני אבא שאף פעם לא הלך לאסיפת הורים, ועדיף שמירית לא תערוך לי בחינה של 'באיזו כיתה כל ילד לומד'. גם את התנור אני לא יודע לחמם. עכשיו אני מקבל ממנה הוראות הפעלה. והקלסר החדש יהיה ירוק, לאות הזדהות עם הקנאביס".
"כן, כבר התחלתי", גרינברג צוחקת. "פעם הוא הרדים אותי ופעם העיר אותי. עוד לא מצאתי את ההרכב שמתאים לי".
בינתיים היא מדליקה עוד סיגריה רגילה. "למה אני מעשנת? בגלל שהרופאים המליצו לי לעשות את כל מה שעושה לי טוב. חוץ מזה, מה עלול לקרות לי? הסרטן כבר כאן. דרך אגב, מאז שגילו לי סרטן אני כבר לא סובלת מכאבים ודלקות. יש מצב שהכל בראש?"
את מאשימה את עצמך בהזנחה בגלל שלוש שנים ללא מעקב?
"במידה מסוימת כן. אני תמיד דואגת לכולם לפני שאני דואגת לעצמי. אבל אין טעם בהאשמות, אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. גם לסרטן יש סיבה. אולי הוא בא להעיר אותי, לגרום לי להשתנות. אני חייבת ללמוד לשחרר קצת, להיות פחות שאננה, להשקיע יותר בשקט שלי, להבין שהחיים קצרים".
× × ×
גרינברג, 41, היא בתם הבכורה של עולים מברית־המועצות שנפגשו בארץ. אביה עבד בבנק ואמה בהנהלת חשבונות. הקריירה שלה בתחום היופי התחילה בגיל צעיר מאוד. "מכיתה ג' עד אמצע התיכון רקדתי בלהקת מחול, וכיוון שהייתי קצת חסרת ביטחון ביקשתי להירשם, בעקבות חברה מהכיתה, לקורס דוגמנות של אסתריקה נגיד. אצלה למדתי לצעוד על מסלול ולעמוד מול מצלמה. בסיום הקורס היא שלחה אותי לתצוגות בבתי מלון בים המלח, ובגיל 14 היא שלחה אותי לתחרות מלכת היופי של באר־שבע ‑ וזכיתי". שלוש וחצי שנים אחר כך רשמה אותה לתחרות הארצית. גרינברג נבחרה למלכת היופי של ישראל לשנת 1997.
חשבת שתזכי?
"ממש לא. היו בנות שעזבו את התיכון כדי להתרכז בתחרות וזה הפתיע אותי. בשביל זה לעזוב לימודים? לוותר על תעודת בגרות? לקחתי הכל ברוח ספורטיבית, זה האופי שלי. טלי לוונטל הכתירה אותי, ואחרי שנה הכתרתי את לינור אברג'יל".
הרבה מלכות יופי נפרדות מהחבר רגע אחרי הזכייה. גם לך זה קרה?
"היה לי חבר מגיל 16, נפרדנו לפני התחרות ואחריה חזרנו, עד שזה נגמר. כיום אני חברה של אשתו".
בבוקר שאחרי הכתר היא חזרה לתיכון שערך לה קבלת פנים חגיגית, "ולא שאפתי ליותר מזה", היא מספרת. "גם לא התרגשתי כשהודיעו לי שאני לא רשאית להתקבל לתחרות מיס תבל כי הייתי בת פחות מ־18. קיבלתי מהצבא דחיית שירות לשנה וטסתי לסיישל, לתחרות מיס עולם, לבד, בלי אף מלווה. בגלל כל מיני בעיות לא הכינו אותי בכלל".
מה זאת אומרת?
"ארזו לי מזוודה עם שמלות שלא התאימו למידות שלי, לא היו לי עקבים, אז עליתי לבמה עם הנעליים של שותפתי לחדר, מיס אירלנד. בשלושת השבועות שקדמו לתחרות היינו כמו בובות. כל ערב הוציאו אותנו לארוחות ערב ולאירועים פרטיים מטעם התחרות, והכירו לנו כל מיני אנשים שלא עניינו אותי בכלל. לאיזה מקום הגעתי? לשומקום. רק התפללתי שהחודש הזה ייגמר".
שמרו עלייך? עם מי היית?
"התיידדתי במיוחד עם מיס קפריסין מפני שהיא הייתה כמוני, פשוטה, אבל לא שמרנו על קשר. מיס לבנון הגיעה לשם עם מלווה שנתן לה הוראה מפורשת לא להתקרב אליי. אני הגעתי לבד ואף אחד לא היה אחראי עליי. גם לא הייתה עליי שמירה מיוחדת. אפילו אם הייתי נעלמת אף אחד לא היה שם לב. ככה הרגשתי. כשחזרתי ארצה קיבלתי יותר מדי תשומת לב מבחור שכתב לי מאיזשהו בית חולים פסיכיאטרי, מכתבי אהבה מוזרים. נבהלתי, הגשתי תלונה במשטרה וזה נגמר".
אגב, השבוע הוכתרה מלכת יופי חדשה, תהילה לוי. איזה טיפ תיתני לה?
"לא נראה לי שאני יכולה לחלק עצות בגלל שהמציאות השתנתה. בזמני, מלכות היופי היו חייבות להגיע פיזית לאירועים, לחייך, לנהל סמול־טוק ולהיות נגישות וחביבות. כיום הכל מתנהל ברשתות החברתיות, ומלכות היופי יודעות מראש לאיזה כיוון הן רוצות למנף את עצמן. הייתי מייעצת לה את מה שאני מייעצת לכל אחת: תישארי את עצמך, אל תקפצי יותר מדי גבוה".
כשגרינברג התגייסה לצבא, היא בחרה שלא לשרת קרוב לבית. "(יעקב) טרנר רצה שאשרת אצלו, כמו לא מעט מלכות יופי ששובצו במוזיאון חיל האוויר שהוא הקים בחצרים, אבל העדפתי לעבור לתל־אביב. הציבו אותי בבקו"ם, כל החיילים התלהבו ובאו לראות את המלכה, ואחד המפקדים התעצבן והורה לסלק אותי. נכנסתי למפקד הבקו"ם וטענתי: אני לא מאמינה ששופטים אותי רק על סמך ההופעה החיצונית שלי. הרי כבר הודעתי שאני מסכימה לעשות שמירות וניקיונות מטבח. זאת אפליה!'"
עזר לך?
"ברור שלא. בואי, זה צבא. הועברתי לקריה, הייתי פקידה בשלישות. בשעות הערב עבדתי כברמנית וגם כדוגמנית, וככה פירנסתי את עצמי. הייתי עמוק בתוך הסצנה, אבל בימי שישי ברחתי לבאר־שבע בשמחה".
שמעון גרשון בא איתך?
"מאיפה הוצאת אותו? יום וחצי זה לא רומן".
גרינברג הייתה הפנים והגוף של ליוויי'ס, פירסמה בברית־המועצות את המשקה קבאס ויצאה לאינספור תצוגות, עד שמול עיניה החוקים התחילו להשתנות. "כבר אז הייתי מלכת יופי קצת אחרת, יותר טום־בייבי מליידי, רק שפתאום התחילו לשים דגש על הגובה ‑ והייתי רק 1.71 מ'. חלק מהדוגמניות התפתחו לכיוון של הגשה ומשחק, זה לא קרץ לי. ובאותה תקופה הכרתי את יניב. הסתובבנו באותה חבורה וערב אחד הוא ניגש אליי בבר, הסתכל לי בעיניים ואמר 'את תהיי אשתי'. עד היום אין לי מושג מה דחף אותו להגיד את זה".
אחרי ארבעה חודשים בלבד הוא הציע לה נישואים, ושנה אחרי הדייט הראשון הם עמדו מתחת לחופה. 15 שנה חלפו מאז. בהיריון הראשון גרינברג דיגמנה בגדי היריון, ובמקביל למדה הוראת אמנות בבית ברל. "תמיד אהבתי לצייר. חשבתי שאעסוק בחינוך, אבל בסוף השנה השלישית ילדתי ולא סיימתי את התואר". בנם הבכור, ליאם ("ליאם ניסן היה אז מפורסם") חגג בר־מצווה דקה לפני הקורונה. אחיו אדם בן 11, אחותם אמה־לי בת תשע וחצי, ואחיהם הקטן עיטם בן ארבע. "אמה־לי מתאמנת בליגה האולימפית של התעמלות מכשירים ברמת־השרון. היא ירשה ממני את הכוח הפיזי. יש לה אימונים סיזיפיים מדי יום ביומו, ורק זה יכול להיות פול טיים ג'וב. אדם התאמן בהתעמלות קרקע ואקרובטיקה במכבי דן ופרש בקורונה. חבל, הוא מאוד מוכשר".
מה תגידי אם אחד מילדייך ירצה לדגמן?
"לפני שלוש שנים הצטלמתי עם אמה־לי לסודה סטרים. היא נהנתה, אבל זה לא עשה לה את זה. היא בקטע שלה, בספורט. אם היא תרצה לדגמן ‑ בבקשה".
מתי בעצם פרשת מדוגמנות?
"אחרי שליאם נולד עוד המשכתי להצטלם. לא מזמן מצאתי ברשת את הפרסומת לחיתולי האגיס שצילמנו יחד לטלוויזיה הטורקית. הכרזה על פרישה היא צעד דרמטי שלא עשיתי, אבל ככל שהמשפחה גדלה, התחלתי להתרחק מהתעשייה.
"בנוסף לבעיית הגובה, שפגעה בי בתצוגות, אף פעם לא הייתי מהרזות. אני אוהבת לאכול ולא יודעת לעשות דיאטה. אפילו ביום כיפור קשה לי לצום, כשאומרים לי שאסור לאכול אני עוד יותר רעבה. לא אהבתי את התחושה שכל הזמן מסתכלים עליי בשבע עיניים, גם כשאני מעלה במשקל בעקבות הריונות, והרגשתי שזה מוריד לי את הביטחון בעצמי.
"לפני שנתיים צילצלו והזמינו אותי לפרסומת לדרכון הביומטרי. הופתעתי מאוד לגלות את עצמי על שלטי חוצות. כשנסעתי עם הילדים הם צעקו 'אמא, הנה את!' גם אם בעוד שנה יציעו לי להצטלם, אגיב בשמחה. כשזה קורה פעם ב־, זו חוויה שלא סותרת את ההחלטה שקיבלתי ‑ להיות אמא במשרה מלאה".
מאחורי ההחלטה מתחבאים זיכרונות ילדות. "אמא שלי תמיד עבדה. הייתי ילדת מפתח, בדרך חזרה מבית הספר אספתי מהגן את אחי מורן, שצעיר ממני בשנה, ויחד צעדנו הביתה, דרך די ארוכה, וחיכינו להורים. הכנתי לו אוכל ועשיתי את כל מה שצריך. לכן, כשהפכתי לאמא, החלטתי להשקיע את עצמי בילדים. זו ההשקעה הכי טובה".
היא חשבה שתסתפק בשלושה ילדים, אבל לחיים היו תוכניות אחרות. "למרות שאני מאוד אוהבת ילדים, כשגיליתי שאני בהיריון רביעי לא כל כך שמחתי, כבר הייתי עייפה. יניב עובד מסביב לשעון, הוריי גרים בבאר־שבע ולא יכולים לעזור הרבה, ועד שהתרגלתי לרעיון, ההיריון נפל. דווקא אז הרגשתי דחף לילד רביעי ויניב הסכים. רק בשנה האחרונה, כשעיטם יצא לגן, התחלתי לחשוב יותר על עצמי".
× × ×
בשנים האחרונות היא מתנדבת במעגלי נשים, מארגנת יחד עם חברותיה למסגרת מסיבות חגים במחלקות של ילדים חולי סרטן, "ואני מנצלת את כל הקשרים שיש לי כדי לשמח אותם". עכשיו החברות שלה מתארגנות גם לשמח אותה. "אני חולה על חריף. זה נשאר בי מהילדות, כשהשכנות ראו שאחי ואני לבד בבית והביאו לנו מטבוחה. הכיף שלי הוא לבלות יום שלם במטבח, אבל כבר איבדתי את התיאבון וריחות של בישול עושים לי בחילה. מזל שיש לי הרבה חברות שמפנקות אותנו בסירים".
פרוטוקול הטיפולים שלה מורכב. "אצלי, בגלל גודל הגידול ובגלל סוג הסרטן, התחילו בכימו", היא מספרת. "ד"ר אמיר זוננבליק, מנהל יחידת סרטן השד באיכילוב, אמר לי, 'אני הופך את הגוף שלך למעבדה שבה ננסה שני סוגים של כימותרפיה כדי לראות מה הכי אפקטיבי לגידול שלך. אם נוציא אותו לא נדע מה עובד עליו, ולא נדע איך לחסל אותו אם הוא יחזור'. מדובר בשמונה טיפולים, וכשאסיים אותם אכנס לניתוח".
החלטת כבר אם תעברי כריתה ושחזור במכה אחת?
"קודם צריך לוודא שהגידול אכן הצטמצם. ד"ר תהילה מנס, שאמורה לנתח אותי, עוד לא דיברה איתי על שחזור. כל דבר בעיתו".
מה השינויים החיצוניים עלולים לעשות לדימוי העצמי של מלכת יופי לשעבר?
"הם ישפיעו עליי, אני בטוחה, אבל זה לא בגלל התואר שהיה לי, אלא מפני שהמראה החיצוני חשוב לי, כמו לכל אישה. נשירת השיער לא מפחידה אותי כי השיער יגדל. בינתיים הזמנתי אצל הפאנית איטה פישר פאה יפה. אני יותר מוטרדת מהסטרואידים שעלולים לגרום לי להשמין. עבדתי קשה מאוד כדי לחזור לגזרה של טרום ההריונות. אבל יהיה בסדר, גם עם זה נתמודד".
ויש משהו בכל התמודדות הזאת שמפחיד אותך במיוחד?
"הכל מפחיד ולא מפחיד, אין יותר או פחות. אני פוחדת לאבד שליטה, פוחדת מהשינויים הפיזיים והנפשיים, פוחדת שלא אהיה אני. אם צריך לדרג את סולם הפחדים אז אני הכי פוחדת מהפחד שאראה בעיני הילדים. הם כבר ראו אותי בכמה מצבים פחות טובים ונלחצו. לכן, בימים שבהם אני מרגישה בסדר, אני מפצה אותם. קניתי אוהל גדול שנקים במרפסת והם יוכלו לישון בו. גם הבטחתי לאמה־לי שהיא תבוא איתי לקעקוע".
בינתיים גרינברג מתגאה ב־13 קעקועים. "את הראשון עשיתי בגיל 16, בזרוע. פתגם באנגלית, 'את תהיי מה שתרצי'. הידיים מלאות בשמות הילדים ובסמל האינסוף, וגם פיטר פן אצלי. זה כיף, רק הדרקון בגב הכאיב לי נורא. כשהרופאים ירשו לי לעשות את הקעקוע ה־14, בלי חשש מזיהומים וממערכת חיסונית חלשה, אדע שהחלמתי. ברגעים הפחות טובים שיש לי אני חושבת על הציור של הקעקוע ומתעודדת. הוא יהיה תמונת ניצחון".
