"קיבלנו את הכאפה של החיים והתעוררנו"
אחרי שנים של ניתוק ובריחה ממחאות, הצעירים יצאו השבוע לכבוש את הרחובות | בהפגנת האלפים מול בית ראש הממשלה כבר היה מאוד קשה לעצור אותם | "המשבר הזה הוציא אותי מהאדישות", אומר תלמי לבנה שהגיע עם החברים מהעמק | "צריכים לצעוק 'מה עשיתם לנו?!' אני אשכרה מרגיש שהמדינה בוערת", מצטרף עדין נר דוד וגיל ברדה, שחטף בבלפור זרנוקי מים, מבטיח: "עשינו אחלה אירוע, זו רק ההתחלה" | מההתארגנות ועד הבוקר שאחרי: יממה עם בני הֿ–20 ומשהו שהחליפו את החלומות בזעם
בצהריים על המדרכה בבן מימון בירושלים, מול הבית בבלפור, "הביביסטיליה" כפי שהודפס על חלק מהשלטים לקראת ההפגנה בערב, עוד החזיקו אצבעות שיגיעו המוני מפגינים צעירים. איפה שקבוצת המחאה crime minister מתחה שלט גדול הוצב שולחן פלסטיק ועליו כל הזמן נערם כיבוד קל. את מדרכת המחאה הזו שכל כולה מופנית כלפי ראש הממשלה נתניהו פינתה העירייה השבוע פעמיים. זה לא עזר כי אחרי כל פעם חזרו המוחים ותלו מחדש את השלטים והציבו שוב את השולחן והלכו וקנו בייגלה ועוגיות.
ביום־יום המיוזע, על המדרכה הזו הגיל הממוצע של החברים הוא מעל 60. אחד החברים זרק פעם את הסלוגן "מחאת החתיארים" ומאז זה תפס. אמיר השכל, 67, חי את המחאה נגד ראש הממשלה כבר ארבע שנים. בצהרי שלישי, שעות לפני שהרחובות באזור התפוצצו באנרגיה אדירה כמו מופע זיקוקים, הוא שיווע לדם צעיר, לרוח נעורים שתיתן עוצמה חדשה למחאה.
"מהרגע הראשון שיצאתי לרחובות שאלתי את עצמי איפה הצעירים", אמר, "איך זה שהם לא יוצאים להיאבק על העתיד שלהם. לפני שלוש שנים עמדתי בשתי הזדמנויות בכניסה לאוניברסיטת תל־אביב. ממש בכניסה, על המדרכה, ליד מעבר החציה. חלפו על פניי המוני צעירים. ניסיתי לחלק פליירים. בירכתי לבוקר טוב עם חיוך גדול. יותר מ־80 אחוז חלפו על פניי ולא הסתכלו עליי בכלל. לא רק שהם לא לקחו ממני פלייר הם גם לא שמעו שבירכתי אותם בבוקר טוב. היו להם אוזניות גדולות על הראש, נראו אטומים למתרחש סביבם".
גיל ברדה הקשיב לשיחה והבטיח: "אני על זה, הצעירים עליי". 35, יליד הרצליה, גר בפלורנטין בתל־אביב, מתווך נדל"ן. בן אדם של ברים ובתי קפה. מהטיפוסים האלה שמגיעים למקום ומכירים חצי מהאנשים. דברן שמלפף אותך בסיפורים שנשזרים זה בזה וכולם ממוקדים עכשיו במחאה. נדלק בתחילת משבר הקורונה כשאדלשטיין יו"ר הכנסת דאז סירב לכנס את המליאה גם לאחר שבג"ץ הורה לו. ברדה עלה לירושלים בשיירת הדגלים השחורים ומאז גם הגיע לבלפור כמה פעמים. במוצאי שבת בכיכר רבין בשבוע שעבר הוא כמעט נעצר.
עכשיו הוא בטלפונים. בטירוף של טלפונים, מנסה לחבר כל מי שהוא מכיר למחאה. השיג תרומה של כמה אלפי שקלים לאוטובוסים ומפוצץ את הקבוצות ברשת בהודעות. "יש אוטובוסים מרעננה, מנס־ציונה, מחיפה, מיניבוס מבאר־שבע וכמובן כמה אוטובוסים מתל־אביב", הוא אומר, "והצעירים יבואו. הם קיבלו את הכאפה של החיים והם התעוררו".
חלאס, נשבר מהמשחק
יום קודם לכן, בבית קפה פינתי קטן בפלורנטין, ברדה התקשה להשלים משפט בלי שהטלפון שלו יטרטר. בקושי יומיים עברו מאז ההפגנה ברבין. 18 מפגינים נעצרו בהפגנה ההיא, כולם צעירים, את חלק מהמעצרים תיעד ברדה בזמן אמת ושידר אותם בלייב בפייסבוק. "במוצאי שבת נפל דבר בישראל", הוא אומר. "הצעירים יצאו רשמית לרחובות, הפסיקו לשבת בניחותא בבית. אנשים הבינו שכל השנים המדינה לכדה אותם במלכודת דבש. ניתן לכם לחיות את החיים שלכם בטוב, לעבוד ולהביא יומית סבבה, לתכנן טיולים לחו"ל, מסיבות, לצאת בערב לדרינק בבר, לקבוע דייטים, ליהנות מהים, ומתחת לרדאר נזמבר אתכם. לא ניתן לכם זכויות סוציאליות, שום רשת ביטחון ואת הדמוקרטיה נכפיף לצרכים שלנו. שלנו הכוונה לשלטון, לא לצרכים של העם.
"חייתי את החיים סבבה. מה זה סבבה, פצצה! אני רווק, ואם אתה רווק בתל־אביב אז כל העיר פרוסה לרגליך. רק תחיה את הרגע. חבורה של 'משוגעים' מפגינים בפתח־תקווה כל מוצאי שבת?! מי התעמק בזה, מי רצה לדעת פרטים. רק תן לחיות, תן לצאת, לבלות. ופתאום הקורונה הזו. ואני יורד לסופר ושומע צעירים - זה סגר את המסעדה שהוא עבד בה, את זה הוציאו לחל"ת, ופתאום מגיע היום הזה בחודש שצריך לתת את הצ'ק של השכירות אבל אין כסף.
"התרסקתי כלכלית. מי עושה נדל"ן בתקופות כאלה? נהייתי גרושניק, אחד שאוסף שקלים למכולת. מזמין פיצה ומשלם עליה בתשלומים. ופתאום אתה מגלה שהמדינה לא שם בשבילך. לא משנה מה עשית עבורה, מה נתת בצבא, את מי זה מעניין בכלל. את זה תקבל מאיתנו", הוא מרים אצבע משולשת, "שקל וחצי ותגיד תודה. ואני אומר לך אנשים בפאניקה. חבר'ה צעירים בשנות ה־20 שלהם מסתובבים המומים. העיר התרוקנה מ־60 אחוז מהצעירים שחיו בה. הרוב חזרו להורים, אחרים שכרו במקומות יותר זולים. אז כבר לקראת מוצאי שבת הייתה תכונה ערה מאוד ברשת על ההפגנה. בקבוצות ווטסאפ, באינסטה, דיברו המון על ההפגנה. ובאו כמה אלפי צעירים. כשעל הבמה דיברו על האוצר ועל הקורונה ועל זה שאין כסף, אלפים עמדו בקהל וצעקו, 'ביבי הביתה'".
היה רצון של המארגנים להתרחק מזיהוי פוליטי בהפגנה הזו.
"חלאס, נשבר מהמשחק הזה. המחאה חייבת להיות פוליטית, ביבי חייב ללכת הביתה, בן אדם שעסוק כל היום בבעיות של עצמו לא יכול לנהל משבר כזה עמוק".
"אתם מדברים על ההפגנה מחר בבלפור?" שאלה בחורה שישבה מולנו. "אנשים מדברים על זה, ממה שאני יודעת יגיעו הרבה צעירים לירושלים".
דניאל קנטור, 26, לשעבר עובדת פיצרייה בדרום תל־אביב, לא יכלה להתאפק. "בזמן הקורונה, בגל הראשון, הקמנו קבוצת סולידריות שדאגה לאוכל לנזקקים. לחד־הוריות, לקשישים, למבקשי מקלט, תשושי נפש, מי שנזקק לעזרה היינו שם עבורו. מהקבוצה שהקמנו כאן בפלורנטין קמו עוד עשרות קבוצות בכל רחבי הארץ. 54 קבוצות עם כמעט 2,000 מתנדבים. האכלנו עשרות אלפי אזרחים בזמן שהממשלה לא עשתה את זה. ראינו את המצוקה בעיניים והיא לא הייתה חרטא. לאנשים באמת לא היה מה לאכול והמצוקה הזו רק הולכת ומתגברת ככל שהמשבר הכלכלי מחריף.
"התחושה עכשיו שהממשלה לא עשתה ולא עושה עבורנו דבר חוץ מלזרוק אחריות על הציבור. אז ישנה התעוררות אדירה. אנחנו לא יוצאים לבלות כי אין עכשיו כסף, אז יושבים בבתים ומדברים על המצב. הייתי עם חברים בהפגנה במוצאי שבת ונשארנו עד חמש בבוקר כי אנחנו כועסים. אנחנו לקחנו אחריות על הקשישים בתקופת הסגר, איפה האחריות של המדינה איפה?"
בינתיים המחאות מתערבבות ומתנגשות זו בזו. מתנגדי נתניהו הגיעו להפגנת העצמאים במוצאי שבת שביקשו לא להיות פוליטיים. דפני ליף, אחת ממובילות המחאה החברתית ב־2011, אירגנה הפגנה לציון תשע שנים למחאה ההיא בפארק צ'רלס קלור על חוף הים בתל־אביב - בדיוק באותה השעה של ההפגנה מול בלפור ביום שלישי השבוע.
ליף פירסמה בפייסבוק מניפסט מבולבל שקרא לציבור לבוא להפגין בלי להסביר בעד או נגד מה. בדבריה היא לא כיוונה חץ לשום גורם פוליטי. כדי שההפגנה תרד טוב בגרון הביאו אמנים כמו טונה, רביד פלוטניק, טיפקס, שי צברי וקרולינה. בטלפון אמרה לנו חברה של ליף שהיא עצמה תגיע לבלפור. "לא בא לי לשמוע אמנים שרים", אמרה, "עברנו את הפאזה הזו. זמרים ששרים בהפגנה היה אולי נכון לעידן אחר. עכשיו אנחנו בעידן הארדקור". בסוף הגיעו כאלף איש שאמרו שהיו אחלה הופעות.
רצינו לקבוע עם קוסטה בלאק בהפגנה בבלפור. בלאק, 30, נעצר בשבועיים האחרונים פעמיים בהפגנות. הפעם האחרונה הייתה במוצאי שבת כשצעד באמצע הכביש בדרך קפלן לכיוון צומת עזריאלי. תמונה שלו עם הראש מעוך על הכביש כשעליו רוכן שוטר רצה בתחילת השבוע ברשת וקיבלה אלפי תגובות. בלאק הפתיע. "אני דווקא הולך לצ'רלס קלור להפגנה של דפני", אמר בטלפון, "ואחר כך אני אעשה מאמץ לעלות לבלפור. אני גדלתי במחאה של 2011 ואני לא יכול להפנות לה גב. מבחינתי זה אקט של כבוד".
מה ההבדל בין אז להיום?
"עד לפני ארבעה חודשים ניהלתי מסעדה באילת. התפרנסתי מזה נחמד. מאז הסגר אני מובטל. כמוני יש מיליון איש, ורובם צעירים, וזה ההבדל. יש פה חבר'ה בגילי 22־25 שהולכים להיות דור אבוד בגלל שהמדינה לא סופרת אותם. ב־2011 הייתי בגילם. אז יצאתי להפגין על יוקר המחיה. הצעירים של היום יצאו למחאה כדי לשרוד. אני רואה את זה קורה, מרגיש את האנרגיה. בכל מקום מדברים רק על זה. אנחנו כמה שעות לפני ההפגנות בתל־אביב ובירושלים ואני אומר לכם שבירושלים צעירים ישטפו את הרחובות. תהיה שם מחאה אותנטית עם הרבה כעס וזעם".
אתה מקבל את הגישה שאומרת שהמחאה שמתפתחת עכשיו בעקבות המשבר הכלכלי לא צריכה להיות פוליטית?
"אין דבר כזה מחאה לא פוליטית. מחיר הלחם הוא עניין פוליטי. אנשים מפחדים כי התבסס פה משטר טוטליטרי שמשליט פחד על האנשים. ישנה הוקעה של מחאה. תיוג של מפגינים כשמאלנים ותיוג של שמאלנים כבוגדים. אנחנו צריכים להפסיק לפחד, למקד את המחאה ברודנות של נתניהו".
שמאל כמילה מגונה
קוסטה נוגע בנקודה כואבת של כל מי שרוצה לצאת להפגין היום. הפחד מלהיות מתויג כשמאל. ליאת קוטנר, 46, פעילת מחאה ותיקה, אומרת שזה הפחד של הצעירים. "שנים ניסינו להביא צעירים ולא הצלחנו. בכל הפגנה פניתי למעט הצעירים שהגיעו והתחלתי לדבר. הבנתי מהם שהם מפחדים להצטייר כשמאלנים, מפחדים לאבד את מקום העבודה שלהם, מפחדים שהביביסטים ייכנסו להם לפייסבוק ולאינסטגרם ויקללו אותם. אנשים מפחדים כי הפכו את המחאה נגד ביבי למחאה של שמאל, ושמאל נתפס כמילה מגונה.
"הם היו בני שמונה כשביבי עלה לשלטון ולא מכירים שום דבר אחר. עכשיו הם מתעוררים כי המשבר הזה פגע להם בכיס. הוא ניפץ להם חלומות וצעירים עם חלומות מנופצים הם אנשים כועסים. אנחנו חייבים אותם, בלי הצעירים לא יהיה שינוי".
עד מחאת העצמאים הראשונה לפני כמה חודשים, מורל לוי לא הלכה להפגנות וניהלה חיים שקטים: בת 37, מתל־אביב, אם לשלושה מתבגרים ובעלת עסק לשיווק קהילות באינטרנט. ואז הגיעה מחאת העצמאים בירושלים, ולוי נשאבה. ביום שלישי האחרון נאמה בצ'רלס קלור בהפגנה שאירגנה ליף, ואז עלתה לירושלים, לבלפור, שם סגרה את יומה, לא לפני שהשעון הראה ארבע לפנות בוקר.
"בצ'רלס קלור היה נוער, משפחות עם ילדים, בירושלים היו חבר'ה מעל גיל 22. הנוער", היא מנסה להסביר, "עדיין מנותק, לא מבין מה קורה. הוא לא מספיק בוגר להכיל את כל מה שקורה כרגע. הם באו לאירוע עם הופעות, להכיר את דפני המפורסמת, לשבת על הדשא ולהראות נוכחות. שגם זו מחאה. אבל זה לא הבוגרים שעלו לבלפור.
"הצעירים של היום לא יודעים פוליטיקה, אבל הם מבינים שלא טוב להם, והכתובת היא ראש הממשלה שלהם. מה כן? יש להם הורים, יש להם חברים, הם שכירים במסעדות, הם בעבודות אחרי צבא, הם סטודנטים, והם קולטים את כל החיצים מסביב: מאבא, אמא, מהחברים. אני מניחה שעכשיו הם יוצאים לרחובות, כי גם אצלם הגיעו מים עד נפש. אחרי ארבעה חודשים שפתאום הם לא מרוויחים כסף, חזרו לגור עם ההורים ולחלוק שירותים עם האחים שלהם, עכשיו זה מתפרץ".
הטענה היא שזו הפגנה פוליטית. אותם מתנגדי ביבי שמצאו תירוץ חדש.
"מה, להילחם על החיים, צריך שיהיה בזה משהו פוליטי? אנשים שאין להם מה לאכול רוצים תשובות וזה לא משנה מה הם הצביעו. ימין, שמאל, מרכז, כולנו מבקשים מראש הממשלה את מה שמצופה ממנו: לקבל החלטות או ללכת הביתה. הצעירים האלה בכלל הם אפוליטיים. הם לא הספיקו לעבור את החוויה של בחירה באיזה צד הם. הם לא עברו עשור של תשלומי מסים, ביורוקרטיות או להבין מה אני רוצה מהמדינה. אנחנו בני 40 ועדיין לא יודעים מה אנחנו, אז הם יידעו?"
רייג' אגיינסט דה משין
בשש בערב התחיל הגרעין הקשה של קבוצת "קריים מיניסטר" שאירגנה את ההפגנה בבלפור, בקריאות קצובות "שוחד, מרמה, הפרת אמונים". המשטרה הציבה מחסומי ברזל לאורך שדרות בן מימון, כמה עשרות מטרים מהמחסום מול בית ראש הממשלה. ליתר ביטחון הציבו מאבטחי היחידה לאבטחת אישים מחסומי אדם שמוסמרו לכביש בכניסה לרחוב. אחרי הכל המפגינים הבטיחו אירוע "ביביסטיליה, עולים על בלפור".
פעיל המחאה חיים שדמי, שנחקר בחשד לאיומים על בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הציב בוקסות ענקיות של רמקולים במעלה בן מימון. ברדה קרץ ואמר שהאוטובוסים כבר יצאו לדרך והם מלאים. קבוצה של שוטרי מג"ב יישרה קו אל מול קבוצת המפגינים הקטנה. זרם האנשים מכיוון כיכר פריז לא פסק ולאט־לאט התקבצו כבר כמה מאות, ביניהם נראו לא מעט צעירים. רגע אחד הלכנו להפסקת קפה במורד רחוב עזה וכשחזרנו כבר עמדנו מול למעלה מאלף איש ורעש מחריש אוזניים של צפצפות, זמבורות ושירה של קבוצת נשים שזעקה "את המחאה הזו אי־אפשר להפסיק, את הממשלה הזו מוכרחים להפסיק..."
היה כבר כמעט שבע וחצי והרמקולים הענקיים השמיעו את killing in the name של רייג' אגיינסט דה משין. קבוצות של צעירים רקדו בלהט, קפצו על הכביש באגרופים מונפים. תלמי לבנה, 24, מקיבוץ הזורע, הגיע עם עוד חמישה חברים מהעמק. "לאט־לאט אנחנו מתעוררים", אמר, "צעירים תמיד צריכים שיניעו אותם, שיגרמו להם לצאת מאזור הנוחות. המשבר הזה הוציא אותי לגמרי מהאדישות".
עדין נר דוד, 24, מקיבוץ חנתון הגיע מקדמת צבי שברמת הגולן שם הוא מתגורר בחודש האחרון. "זו ממשלה מנותקת מהעם", אמר, "ממשלה לא יעילה שלא עשתה כלום בזמן שהיה לה אחרי הגל הראשון. סתם עשו סגר. גמרו את המשק ולא התכוננו לגל תחלואה חדש. עכשיו אנחנו מפגרים אחרי כל העולם ופה אנחנו צריכים לצעוק, 'מה עשיתם לנו?!' אני אשכרה מרגיש שהמדינה בוערת".
היה רעש גדול וצפיפות ודוחק ואנשים רקדו וצעקו והאנרגיה התפוצצה במרחק יריקה מהבית בבלפור. תמיר, 27, הסתובב עם שלט עליו כתב בבית "הצעירים התעוררו". ברקע נשמעה קריאה קצבית בקול גדול "הם מפחדים, הם מפחדים". "הדור שלי התעורר", אמר תמיר, "תראו מה הולך פה". הצומת של קרן היסוד ואגרון נסתם באלפי אנשים. צעיר חבוש במסכת חזיר רקד באקסטזה וסביבו רקדו צעירות שלבשו סחבות צבעוניות. לרגע נראה כל האירוע כמו מסיבת מידברן במרכז ירושלים. היה כבר אחרי שמונה ואי־אפשר היה לראות פיסת כביש. הרחובות מלאו אדם.
מרחוק ראינו את דניאל קנטור שהגיעה עם חברותיה מקבוצת הסולידריות ושלט גדול עליו כתבו: "15 אלף סלי מזון ששלחנו במקומכם זה לא חרטא". הן יצאו בחמש וחצי מתל־אביב והגיעו בשמונה ו־20. "הכניסה לעיר הייתה פקוקה מרוב כל האוטובוסים והרכבים שהגיעו להפגנה", אמרה.
צעירים עלו על הגג מעל סניף בנק דיסקונט מול מלון המלכים. "גולדה התפטרה עכשיו תורו של ביבי #על מחדלים משלמים", קרא אחד השלטים. כל הזמן הזה המוזיקה נתנה בראש והאנשים רקדו, הניפו אגרופים, קראו קריאות, התפרקו מזעם שהצטבר. האנרגיה הניעה את ההמונים קדימה לעבר מחסומי המשטרה. בקו הקדמי, 30 מטר מול שער הברזל בכניסה לבלפור, התחילו לזרוק ביצים לעבר השוטרים.
צעיר שעמד בקבוצת תומכי נתניהו, מרחק אולי של 50 מטר, חמק מבין המחסומים והתקרב לשורת המפגינים הרועשים. הוא הרים לעברם אצבע משולשת וקילל אותם "שאלוהים ייקח אתכם" ו"לכו לנסראללה". זה הספיק כדי להטריף את העומדים בקו הראשון שניסו לשעוט לעברו. חלק ממחסומי הברזל הופלו. לרגע היה נדמה שההמון ירוץ לעבר בלפור אבל השוטרים הצליחו להודפו בקושי. אחר כך הוציאה המשטרה הודעה שמדובר באנרכיסטים. אנחנו לא ראינו שם כאלה. ראינו צעירים כועסים מאוד.
באותם רגעי מתח נדמה היה שהאסימון נפל לקציני המשטרה ולמאבטחי השב"כ: מעולם לא עמדו אלפים כה רבים מלאי כעס וזעם במרחק קצר כל כך למעון ראש הממשלה, עם רצון עז לעלות על הבית ויושביו.
כוח המשטרה תוגבר. בעשר התחילו להידלדל שורות המפגינים מול בית רה"מ והצעירים חתכו למרכז העיר. תחילה חסמו את צומת כיכר פריז, משם המשיכו לרחוב יפו. מכת"זיות התיזו סילוני מים על מפגינים שישבו על הכביש וסירבו לקום. כמה מהמפגינים הפכו ושרפו פחי אשפה. לפנות בוקר כבר נספרו 50 עצורים.
עם אור ראשון פשטו עובדי הניקיון של העירייה על הרחובות בניסיון למחות את סימני ההפגנה. קנטור אמרה שהיה מדהים, "ערב מלא אנרגיה". ברדה ישן אולי שעה וקם צרוד. בלילה חטף זרנוקי מים לפנים. "עשינו אחלה אירוע", אמר, "אבל זו רק ההתחלה".
לפנייה לכתב/ת 
