קומנדו אחים

זה היה רגע נדיר, שגם ביחידה מלאת היסטוריה כזו לא זוכרים. הוא קרה לפני כשבועיים, בטקס סיום המסלול של לוחמי שייטת 13, בבסיס היחידה בעתלית: אחרי הטקס, שבגלל מגבלות הקורונה היה הפעם מצומצם ואינטימי במיוחד, ניגש מפקד השייטת אלוף־משנה ה' לזוג הורים שהיה בקהל, ניצב מולם והצדיע להם.

לא לחינם זכו בני הזוג, שרה ושמעון, למחווה כל כך יוצאת דופן. שני בניהם, התאומים ש' ו־ע' (20) שסיימו את המסלול, הצטרפו לשני אחיהם הגדולים י' (26) ו־מ' (21) שגם הם משרתים כלוחמים ביחידה. אפילו מפקד חיל הים, אלוף אלי שרביט, לא יכול היה להימנע מלהתייחס לכך בדברים שנשא בטקס: "דבר כזה לא היה", אמר. "זה שיא של כל הזמנים. היסטוריה".

ארבעת הלוחמים הם חלק משבעה אחים ואחיות, כולם סיפורי הצלחה: הבכור (29) שירת כלוחם בנח"ל, אחות אחרת (23) היא סטודנטית להנדסה ביו־רפואית באוניברסיטת תל־אביב, והבת הצעירה (16) תלמידת אולפנה.

אך הרומן המשפחתי של ארבעת האחים הנוספים עם השייטת הוא בכל זאת עניין מדהים: הרומן החל דרך האח השני במשפחה, רס"ל (מיל') י', שהשתחרר לפני פחות משנתיים ומשרת מאז במילואים בצוות הצלפים של היחידה. "מגיל קטן גדלנו באווירה של ללכת לקרבי", הוא נזכר. "בתור נער, כשהתחלתי לחשוב איפה אשרת, השייטת נראתה בעיניי כיחידה שמתאימה לאנשים מסוימים מאוד, משוגעים לדבר. חשבתי שזה לא בשבילי. בגיל 16 התחלתי להתאמן לבד לקראת הגיוס. ריצות, אימוני כוח, ואז התחלתי לחשוב שאין סיבה שלא אצליח להגיע אליה. התאמנתי לקראת הגיבוש, הלך לי ממש טוב ועברתי אותו בהצלחה. ביקשתי לשייטת ומשם, ברגע שהתקבלת, הכל תלוי בך. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתי כבר מפקד צוות במסלול, אחי מ' הגיע אלינו".

ש' (מימין) וע' בבסיס השייטת בעתלית. "המדריכים שלנו היו בשוק"

אתה זוכר את הרגע שנפגשתם לראשונה בבסיס השייטת?

"ברור. מ' התגייס לגבעתי כי היה לו תאריך גיוס, אבל היה לו מועד אחרי כשבועיים של שירות, לגיבוש לשייטת. כשהוא הגיע עם חניכי הגיבוש, אני הייתי עם החניכים שלי שהיו כבר במסלול הלוחם, בחדר האוכל. ראיתי אותו, אבל כמובן שלא יכולתי להגיד לו שלום. אתה במסגרת קשוחה של גיבוש שבוחנת את יכולת העמידה שלך בעומס ובלחצים. ואם פתאום אחיך ניגש אליך אפילו רק לחיבוק או לסמול־טוק, זה מקל ומעודד נפשית. לכן יש נהלים שאוסרים כל קשר כזה".

הג'וק הימי

גם סמ"ר מ', כמו אחיו לפניו, סיים את הגיבוש בהצלחה. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לשייטת", הוא אומר. "ראיתי סרטון יוטיוב על הקומנדו הימי והג'וק הזה נכנס לי למוח. כשאחי הגדול התגייס לשם, הג'וק הזה רק התגבר".

בגלל פער הגילים ביניהם, רוב השירות המשותף של י' ו־מ' בשייטת היה כשהאח הצעיר עדיין במהלך מסלול ההכשרה שלו כלוחם.

דיברתם ביניכם בבית, בחופשות, על היחידה?

"בטח", משיב מ'. "דיברנו הרבה על התחושות, על מה שעוברים, על הקשיים. י' נתן לי הרבה טיפים. זו תחושה טובה שיש לך אח שם. מישהו שעבר את כל מה שאתה עובר עכשיו ויכול לייעץ לך. כמובן שבגלל שזו יחידה קטנה ומשפחתית אז גם סגל ההדרכה שלי הכיר היטב את י'. זה גרם לי מצד אחד להרגיש נוח, אבל מצד שני ידעתי שאסור לי לפשל. שאני חייב להוכיח את עצמי. זה לא הוריד לי כלום. ההפך. לא היו שום הנחות".

מ' סיים את המסלול לפני כעשרה חודשים, ו־י' השתחרר זמן קצר לאחר מכן. אבל מ' לא נותר לבד. במחזור שאחריו, לראשונה בתולדות השייטת, החלו את הכשרתם גם התאומים ש' ו־ע'. גם התאומים הראשונים באותו מחזור, וגם לראשונה רביעיית אחים ביחידה.

"בגיבוש לשייטת, ע' ואני היינו יחד", צוחק מ'. "ו־ש', שהוא תאום זהה של ע', כבר עשה את הגיבוש ועבר בהצלחה במחזור שלפנינו. הצוות שמעביר את הגיבושים ראה פתאום את ע', ולא הבין למה הוא חזר שוב. הוא הרי עבר כבר במחזור הקודם. שאלו אם הייתה לו כזו חוויה טובה שהוא בא לנסות אותה שוב. ע' הסביר להם שזה היה אחיו התאום".

הגיבוש לשייטת 13 נחשב לאחד הקשים בצה"ל, אם לא הקשה ביותר. אחוז קטן מאוד של חניכים עובר אותו בהצלחה ומתקבל ליחידה. "באותו גיבוש", נזכר י', "היו מאות רבות של מועמדים. אני ידעתי שיש מכסה של 15 מתקבלים בלבד. כמובן שלא אמרתי להם כלום, אבל תפסתי את הראש – מה הסיכוי ששניהם יעברו? בסוף שניהם הצליחו".

י', קיבלת פידבקים על שלושת אחיך הצעירים תוך כדי המסלול שלהם?

"יצא לי לקבל. מפק"צ לוחמים שלי היה מ"פ של מ'. שני לוחמים מהצוות שלי היו מ"מים של מ', ואחד אחר היה מ"מ של ש'. זה נחמד שמכירים, אבל הנחות לא עשו להם. כל אחד היה חייב להצליח בזכות עצמו".

איך אתם מסבירים את זה שארבעה אחים מצליחים להגיע ליחידה כזו?

"נראה לי שהייתי עבורם סוג של השראה", אומר י'. "גם לפני זה הם רצו שירות קרבי, אבל הם ראו אותי מגיע ליחידה, שמעו מה קורה וזה חילחל אצלם והפך עבורם למטרה".

"למרות שמסביב אומרים את זה, אני לא מרגיש שזו היסטוריה", מסייג התאום ע', ומצטנע. "אני מרגיש שזה שירות צבאי שהוא קצת מעבר, מיוחד, עם האחים שלך. זה הכל".

מורשת הצפצפה

הקשר בין התאומים הדוק במיוחד. "למדנו יחד בתיכון, ישנו באותו חדר בפנימייה, יש לנו את אותם חברים קרובים, חלמנו יחד ללכת לגיבוש שייטת, התגייסנו יחד. צמודים כל הדרך", מספר ש'.

למזלם של השניים, בדיוק במחזור הגיוס שלהם, אחרי שנים רבות שזה לא קרה, נפתחו בשייטת שני מסלולי הכשרה במקביל, מה שאיפשר להם להתגייס יחד. את ההכשרה הם עשו בצוותים שונים, אבל גם כך ראו זה את זה הרבה מאוד. "השינה במגורים היא באותה קומה והשגרה במסלול די דומה", מתאר ע'. "סדר היום זהה. מסעות יחד, שחיית בוקר יחד. באמצע ינואר כמובן", הוא צוחק.

היום הם כבר נפגשים הרבה יותר. ישנים באותם מגורים, מתראים גם עם האח מ' שנמצא בפלגת הלוחמים. "זו חוויה מיוחדת", מודה ש'. "זה שאני ו־ע' התגייסנו אחרי שני אחים לאותה יחידה, חיזק אותי מנטלית. נדרשנו בהכשרה לעמוד באתגרים פיזיים ונפשיים לא פשוטים, והמחשבה שהאחים שלך עברו את זה מאוד מחזקת. לפני מסעות, לראות את מ' יוצא מחדר הכושר ביחידה, קורץ מרחוק, זה חיזק אותי מאוד. אבל זו הייתה הזכות היחידה. לא יותר מזה. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו בא והוכיח את עצמו. בלי זה אי־אפשר לסיים כאן מסלול. לא משנה מי אתה, חובת ההוכחה היא נטו עליך".

כתאומים זהים, אפשר להניח שהתבלבלו ביניכם ביחידה.

"היו כמה מקרים משעשעים", מחייך ש'. "למשל כשהצוות של ע' קיבל הוראה לעלות על ציוד צלילה, והצוות שלי בדיוק חזר מספינה בחיפה. נכנסנו לבסיס ופתאום המדריך של ע' רואה אותי על מדי א' במקום על ציוד צלילה. הוא היה בשוק. סגל ההדרכה מורכב מהרבה אנשי מילואים, והיה להם מוזר פתאום לראות חניך שלהם נמצא במקום שהוא לא אמור להיות בו. כשהייתי אומר להם שזה אחי התאום, לפעמים לא האמינו לי עד ש־ע' הגיע ועמד לידי".

למשימות ולמבצעים אין סיכוי שתצאו יחד.

"הלוואי שהיינו יכולים", אומר ש', "אבל זה לא יכול לקרות".

"יש מדיניות הפרדה ברורה", מסביר י', ותיק האחים בשייטת. "אסור שאחים יהיו יחד באותו צוות. כשהאחים שלי התחילו להגיע, מפל"ג הדרכה אמר לי שיעשו תיאומים של הפעילויות שלנו".

בטקס סיום הקורס של ש' ו־ע' העניק מפקד השייטת למשפחות המסיימים את הספר על אלוף יוחאי בן־נון ז"ל, מפקדו השישי של חיל הים, והמפקד הראשון של הקומנדו הימי. "כשקוראים את הדברים מאז, רואים שעד היום, לאורך 70 שנה, שרשרת הדנ"א של לוחמי הקומנדו הימי לא נקטעה", אומר אל"מ ה'. "ארבעת האחים האלה הם דוגמה מובהקת לדנ"א של השייטת. דנ"א של לתת, להצטיין, להיות הכי טוב. הסיפור שלהם בעיניי הוא מאוד חשוב לא רק לשייטת, אלא לחברה הישראלית בכלל. בזמן קורונה, משפחה ישראלית, עם ארבעה לוחמים בקומנדו הימי. זה לא מובן מאליו".

הם לא יכולים לפעול מבצעית יחד.

"יש נוהל, ואני גם דאגתי שאוכפים אותו, שבכל פעילות מבצעית הם לא יהיו יחד. הכל עובר דרך עיניי. זה חלק מהאחריות וזו החובה שלנו למשפחה. אמרתי גם להורים בטקס: 'מבחינתי, תזכרו רק את זה – לי יש אחריות אישית לשמור על הביטחון של הגברים המדהימים שקיבלתי היום לשייטת 13'.

"הדור שלי הוא הדור של מבצע 'שירת הצפצפה' (אסון השייטת). הייתי אז בבה"ד 1, והלוחמים שם היו מחזור מעליי ומחזור מתחתיי. האחריות הגדולה של לרדת לכל הפרטים, תרגולים, מודיעין, נוהל חילוץ. כל אלה עומדים לנגד עיניי מהיום שאני מפקד צעיר. כאן יש רגישות גבוהה כי זו אותה משפחה".

יהיה מי שיתהה איך ארבעה אחים הצליחו להגיע ליחידה שכל כך קשה להתקבל אליה. אח מביא אח?

"אצלנו הדברים האלה לא קיימים. אם אתה לא טוב, או לא מתאים, וזה לא רק אינדיבידואלי, זה גם עניין צוותי, אתה לא תהיה שם. גם אם אתה הבן או האח של מישהו מאוד מיוחד שהיה אפילו מפקד השייטת או מפקד חיל הים. בטקס הסיום היו לנו בוגרים מכל החתכים של החברה הישראלית. וכל מי שעמד שם עשה את זה קודם כל בזכות עצמו. נכון, יש את התרומה מהמשפחה, אבל היא מסתכמת רק בחינוך לערכים ולמצוינות".

מפריז ועד עתלית

ארבעת האחים גדלו ביישוב קטן באזור בנימין. הוריהם הגיעו לפני כ־30 שנה מפריז. "עזבנו משפחה, קהילה וקריירה טובה ועלינו מתוך אהבת הארץ", מספרת האם שרה, עורכת דין בשירות המדינה. "הבנים שלי הם דור שלישי של לוחמים. אבא שלי לחם בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים. הוא השתתף בעשרות קרבות, קיבל עיטור הצטיינות ונפצע קשה מאוד בקרב באוסטריה. גיבור אמיתי. בעלי עלה לבדו לישראל וכחייל בודד היה לוחם בצנחנים. לחם במלחמת לבנון הראשונה ועשה שנות מילואים רבות. על הבסיס הזה חינכנו את ילדינו – על ערכי האהבה לארץ ישראל".

האב, שמעון, הוא אגרונום בהשכלתו. "איש טבע בנשמתו", מספרת שרה. "כך גם הבנים גדלו. עם טיולים בארץ. אהבה לים. כשהיו קטנים, בחגים ובנופשים תמיד היינו בקיסריה, באילת, בכנרת. תמיד היה להם חיבור עמוק למים והוא רק התחזק תוך כדי השירות בשייטת עם גלישת גלים, קייטסרפינג, צלילה חופשית".

אפשר לישון בשקט עם ארבעה בנים בשייטת?

"זה מאוד מורכב. זו תמיכה, לצד דאגה. לשמחתי, מההיכרות הממושכת שלנו עם השייטת, אני יודעת שהרמה האנושית והמקצועית של המפקדים שם היא גבוהה במיוחד וזה נותן לי שקט וביטחון שהבנים שלנו נמצאים בידיים טובות. השייטת עבורנו היום היא ממש משפחה. זו יחידה מדהימה, שמחבקת את חייליה. גם הקשר בין ההורים של הלוחמים הוא מדהים ואני שואבת ממנו המון כוח. אין ספק שארבעה בנים ביחידה כזו זה דבר שיכול להיות מדאיג, אבל מרגיעה אותי גם העובדה שהם יחד, שהם חווים אותם דברים, שהם נותנים כוח וכתף אחד לשני. ארבעתם קשורים ומחוברים מאוד".

מה הם מספרים לך על השירות? על מה שעובר עליהם?

"במהלך השבוע אין לי כמעט קשר איתם. נתק. אני יודעת שהם עוברים מסעות קשים, צלילות, מבצעים. אבל הם שותקים כמו דגים. אנשי הדממה. לקראת סוף השבוע כשהם מגיעים הביתה אני שואלת אותם: 'איך היה לכם? איך עבר?' התשובה היא תמיד אותה תשובה, מכולם: 'אמא, הכל מצוין. הכל טוב'. זה, ותו לא".