אנחנו מגש הכסף
את 750 השקלים שנתניהו העניק לי שלשום, אני אתרום למי שזקוק לכסף הזה יותר ממני. בעיניי זהו כסף שזוהם, כסף פוליטי, דמי שתיקה, פדיון סקרים. אני אנמק: שישה ימים קודם לכן, ביום חמישי בערב, הציג נתניהו תוכנית כלכלית. הצגת התוכנית נועדה לשכנע את ארגוני העצמאים לבטל את ההפגנה הגדולה שתיכננו למוצאי שבת בכיכר רבין. לא המצוקה הכלכלית הולידה את התוכנית, אלא התוצאה הפוליטית של המצוקה: נתניהו התרסק בסקרים. המענקים שהבטיחה הממשלה היו אמורים לעצור את הירידה, לשטח את הגרף.
אבל הכסף לא עבד: הזעם רק גאה, ופרץ מחדש בהפגנה ביום שלישי, מול המערך המבוצר בבלפור. בצר לו, נתניהו חיפש מפלט במזומנים. כמה פשוט, כמה קל. אם חלוקת כסף לכל אזרח היא רעיון כל כך מוצלח, מדוע היא לא נכללה, אפילו לא ברמז, בתוכנית מיום חמישי?
הדרך שבה נתניהו פועל, מוליכה לשתי מסקנות. הראשונה, הוא מבוהל. הוא איבד כיוון ונאחז בכל קש; השנייה, הוא סחיט. מי שרוצה לקבל עוד כסף מהממשלה, צריך לשוב ולהפגין. כמו ב"יש כוח, יש עבודה", שיר רחוב ירושלמי עתיק: יש זעם, יש מחאה; יש מחאה, יש הפגנה; יש הפגנה, יש כסף; יש כסף, אין זעם; אין זעם, אין הפגנה; אין הפגנה, אין מחאה; אין מחאה, אין כסף.
וחוזר חלילה, עד שהממשלה תשוב ותטיל סגר, תשוב ותאסור התקהלויות. הנימוק יהיה בריאות הציבור, אבל רק אדם תמים במיוחד יאמין שההשפעה המצננת של סגר על המשך המחאה לא תשחק תפקיד בתהליך קבלת ההחלטות. המשטרה כבר הודיעה שהיא לא מתכוונת לאשר הפגנה נוספת בכיכר רבין בשבת. האם המשטרה תתקפל? האם יצייתו לה? נתניהו הולך בעניין הזה על חבל דק: הזעם שידוכא במקום אחד, יכול להתפרץ ביתר אלימות במקום אחר. השוטרים יאבדו שליטה; אסונות עלולים לקרות.
אני יודע שבתקופות משבר צריך להתאחד מאחורי המנהיג: כך נוהגים אנשים אחראים. אף על פי כן, אני לא מצליח להאמין לו: לא להשתבחות העצמית, לא לקריאה הנרגשת לאחדות תחת קורונה, לא להבטחות הכלכליות והפוליטיות, לא לדוגמה האישית. כל משפט שלו מזכיר לי משפט הפוך לגמרי שאמר בעבר, לפעמים יום אחד קודם, באותו להט סמכותי; כל הטפת מוסר מזכירה לי שערורייה שהסתבך בה, תיק פלילי שהוא נאשם בו. כל כך הרבה שקרים יצאו מפיו לאורך השנים, כל כך הרבה עבודה בעיניים, שאני מתקשה להאמין לו גם כשהוא חוטא באמירת אמת.
לפעמים אני מתקנא באלה שמצליחים להאמין לו ולעמיתיו: חייהם קלים יותר. הכישלון בעניין הזה כולו שלי.
אחד השרים החדשים חלק איתי השבוע את חוויותיו מישיבות הממשלה. ראש הממשלה ושר האוצר מביאים לממשלה הצעת החלטה בענייני הקורונה. לשרים יש רעיונות. המון שרים יש בממשלה; המון רעיונות. חלק מהרעיונות, אלה שמיטיבים עם העם, מוצאים חן בעיני ראש הממשלה. אבל את החלטת הממשלה הוא מסרב לשנות. כזה ראה וקדש. רק הוא ייטיב עם העם.
במלחמה על הקרדיט, נתניהו מתחרה בממשלתו. השרים הם האויב. גם בחברי הקואליציה שלו הוא מתחרה; גם בחברי המפלגה שלו. הציבור נחשף לתופעה הזאת בפרשת בריכות השחייה. הייתה הסכמה בממשלה על פתיחתן: בישראל לא נדבק איש בבריכה; גם לא בעולם. בריכות השחייה בבתי המלון נפתחו ברשות ובסמכות. למה לא לאפשר לפתוח את הבריכות האחרות בעיצומו של קיץ.
נתניהו סירב להכניס את פתיחת הבריכות להחלטת הממשלה. אם הבריכות ייפתחו, זה יקרה אך ורק בהחלטה שלו. הדיון עבר לוועדת הקורונה בכנסת. יפעת שאשא־ביטון (ליכוד), ראש הוועדה, החליטה לא לשחק את המשחק. פתיחת הבריכות אושרה בוועדה. "את גמורה בליכוד", בישר לה בו במקום יו"ר הקואליציה. היא חטאה חטא שאין עליו מחילה: היא גנבה את ההצגה מהמנהיג העליון.
ביוגרפיות עתידיות של נתניהו יידרשו בוודאי לשאלה מה קרה בין האופוריה של חודש מאי לפאניקה של יולי. שאלת האמון מרתקת במיוחד: נדמה שככל שעלה האמון של נתניהו בעצמו, ירד האמון שרוחש לו הציבור. המתח בין הגרף העולה לגרף היורד חייב היה להגיע לנקודת פיצוץ. ייתכן שזה ההסבר הנכון לסדרת הטעויות שעשה במהלך החודשים האלה. באחת הוא מודה בחצי פה: הפתיחה של אולמי השמחות ובתי הספר ב־17 במאי. באחרות לא יודה לעולם: המלחמה על מתנת המיליונים שדרש לקבל מאחד המיטיבים שלו; המלחמה על ההטבות הכספיות שהוא דורש מהמדינה; המלחמה נגד מערכת המשפט; האיום בבחירות; תעלולי הסיפוח. אפשר להוסיף גם: ההתעקשות שלו לנהל בעצמו, מכיסא ראש הממשלה, את ההתמודדות בגל הראשון של הקורונה, והנטישה מיד לאחר חגיגת הניצחון. נתניהו בנוי למבצעים: זבנג וגמרנו. הקורונה, למרבה הצער, בנויה לגלים. זה לא נגמר עד שזה נגמר.
אמיר אוחנה, השר שלו לביטחון פנים, אמר השבוע שההסתה שהייתה נגד רבין "מחווירה" בהשוואה להסתה שמופנית כיום כלפי נתניהו. ההשוואה לא מוצלחת: נגד רבין הסיתו פוליטיקאים בולטים, ובראשם נתניהו, ורבנים מראשי הציונות הדתית והחרד"לית. הרטוריקה הייתה משיחית, סופנית. הרחוב ציית למנהיגיו ולרבניו. גם יגאל עמיר ציית, על פי דרכו. נתניהו משוחרר כרגע מאיומים פוליטיים. הוא סופג זעם משום שאנשים מקשרים את אובדן הפרנסה שלהם עם מעשיו ומחדליו. הם נפלו לתהום במשמרת שלו. הוא לא יודע להציע להם אופק ברור, מתווה, דרך. בפעם הראשונה בקריירה שלו הוא משלם מחיר.
השוואה נכונה יותר תהיה עם המחאה בתום מלחמת יום הכיפורים. גולדה ונתניהו; תנועת המחאה הנוכחית מצאה אויב, אבל לא מצאה עדיין את המוטי אשכנזי שלה, את הגיבור שאליו נושאים המפגינים עיניים. יש לה מצב רוח; אין לה מנהיג.
נתניהו מחבק ביד אחת את המצוקה, וביד האחרת מנסה לחנוק את המחאה ולקנות את מנהיגיה. סתיו שפיר ומנואל טרכטנברג, שתי דמויות בולטות במחאה של 2011, תיארו השבוע את תנועת המלקחיים הזאת. אבל כאן נגמר הדמיון: ב־2011 המחאה הייתה אופטימית. החלומות על צדק חברתי לכולם גברו על המצוקה המיידית. ב־2020 הייאוש מוציא את האנשים לרחוב. בשתי מדינות הולידה הקורונה תנועת מחאה – בארצות־הברית של טראמפ ובישראל של נתניהו. אולי זה לא צירוף מקרים.
היחיד שלא ניזוק
הישראלים, לפחות חלק מהם, מסרבים לטבוע בייאוש. הם רואים את ההתמודדות הכושלת של הממשלה עם המשבר הכלכלי והבריאותי, את התפרקות כחול לבן והתמוססות מפלגת העבודה, הם רואים את הבור הגדול שנוצר במרכז המפה הפוליטית, ומחפשים פתרון.
בימים האחרונים מוצף ראש עיריית תל־אביב, רון חולדאי, הוא ומקורביו, בפניות מאנשים שכואבים את המשבר: הגיע תורך לרוץ. בעבר דחה חולדאי את הפניות על הסף. הוא בחר להישאר עד סוף הקריירה שלו בתל־אביב, נתן לעיר הרבה וקיבל ממנה לא מעט. הקורונה חייבה אותו לחשוב מחדש. הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד שלא ניזוק ממשברי השנה האחרונה, לא המשבר הפוליטי ולא משבר הנגיף. הוא המועמד היחיד שמסוגל לכונן אלטרנטיבה.
עד כמה שאני יודע, הוא עדיין לא החליט. אפשר לראות בקטע שמתפרסם כאן סוג של בלון ניסוי שמעלים חבריו – האם כניסה שלו לפוליטיקה הארצית תתקבל בציבור כבשורה, כהתחלה של שינוי, האם התמיכה בו תחרוג מגבולות תל־אביב. הצדדים הטכניים פחות חשובים: מאתרים מפלגה רשומה שמונחת על המדף, מגייסים כסף מתורמים, מתחילים בקמפיין. הנחת העבודה היא שיתקיימו בחירות לכנסת בחצי השני של 2021, אחרי הקורונה, לפני הרוטציה. יש זמן.
חולדאי בן 75, גיל מתקדם למועמדים לראשות הממשלה. הוא יכול להתנחם בכך שג'ו ביידן, מועמד הדמוקרטים לנשיאות, בן 78, נשיא ארצות־הברית טראמפ בן 74, ונתניהו בן 71. הפוליטיקה היא עכשיו נחלתם של גברים בקבוצות סיכון.
בת הים הכתומה
לפני שלושה שבועות הוציא המל"ל מסמך לכל הגורמים שמעורבים במשבר הקורונה. "אנו רואים את חיזוק השלטון המקומי ומעורבותו בבלימת גל התחלואה כמטרה מרכזית", נאמר בו. כמו הרבה ניירות שמופקים במל"ל, גם הנייר הזה מצא את דרכו למגירה. צמרת משרד הבריאות הקפידה לשמור את המגפה לעצמה.
השבוע זכו העיריות להכרה מחודשת. צביקה ברוט, ראש עיריית בת־ים, טוען שהעיר שלו היא המודל. השרים, שדנו בהגבלות החדשות, ביקשו שיעביר להם חומרים. ברוט הקדים את הממשלה בהטלת מגבלות על התושבים, אבל המדיניות שלו גמישה, פרטנית וסלקטיבית. בת־ים, שנפלה לפני ארבעה שבועות לאדום, היא עכשיו בכתום ומתקדמת בדרך לירוק.
איך אתה מתמודד עם משבר האמון, שאלתי.
"הציבור", אמר, "מאמין כרגע יותר לשלטון המקומי מאשר לממשלה. הממשלה נתפסת כגורם שאחראי לכלכלה, לפרנסה. כועסים עליה. העיריות פטורות מהאחריות הזאת".
הוא סיפר לי על אישה בת 97, ניצולת שואה, עולה מאמריקה, ערירית. המטפלת שגרה איתה חלתה בקורונה ופונתה. היא נשארה לבד. חברות הסיעוד סירבו לשלוח לה מטפלת אחרת מחשש שנדבקה. "סידרנו לה חדר בוולפסון ושלחנו לה אמבולנס", אומר ברוט. היא סירבה לעזוב את הבית. "דיברתי איתה בערב. שיחה נחמדה, באנגלית. אמרה ששמעה עליי, שהצביעה בעדי, אבל לאחר כמה דקות שאלה, מי אתה, עם מי אני מדברת.
"היא הסכימה לעשות בדיקת קורונה, אבל הצוותים סירבו לבוא. איימתי שאני אעשה מסיבת עיתונאים מתחת לבית שלה. בסוף שלחו אליה רופא. בבדיקה התברר שהיא בריאה. עכשיו אנחנו מחפשים חברת סיעוד שתשלח אליה מטפלת".
מרד הנשיאים
זאב אלקין היה תלמיד מצטיין לדוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. פרופ' מנחם בן־ששון, המדריך שלו, אהב אותו כבן. הוא סלל את דרכו לפוליטיקה, במפלגת קדימה. אלקין מכהן היום כשר בשלושה תיקים שאין קשר ביניהם, ואף אחד מהם לא מצדיק משרד ממשלתי: מים, חינוך משלים והשכלה גבוהה. נשיאי האוניברסיטאות פתחו נגדו במאבק חזיתי, רצוף האשמות קשות. בן־ששון, נשיא העברית לשעבר, מיישר קו עם הנשיאים. אתה אשם, אמרתי לבן־ששון, אתה הבאת אותו לפוליטיקה.
במסגרת המחאה נגד אלקין התפטר השבוע פרופ' רון רובין, נשיא אוניברסיטת חיפה, מתפקידו כיו"ר התורן של ועד ראשי האוניברסיטאות. "המטרה הייתה לשבור את קשר השתיקה, להגיע לתקשורת", אמר לי רובין. ביום שלישי נבחר פרופ' אשר כהן, נשיא העברית, ליו"ר. הוא יותר מנוסה במאבקים, יותר לוחמני. אלקין והאקדמיה במלחמה.
"כשאלקין מונה לפני חודש וחצי, היו לי תקוות גדולות", אומר כהן. "הוא איש נבון, חשבתי. הוא יעזור לנו. חיבקנו אותו. ואז הוא עשה שורה של צעדים שכולם חותרים לאותו כיוון – פגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות.
"ערב שבועות נדמה היה שהמגפה נגמרת. לימדנו בהצלחה במקוון. פתאום בא אלקין ואמר, תחזירו את כולם להוראה רגילה. זה מה שהסטודנטים רצו. זה דרש התארגנות. סירבנו, ואלקין נעלב.
"אחר כך התהפך. הוא דרש שהבחינות יהיו מקוונות. היו סטודנטים שביקשו את זה מסיבות טובות, והיו שרצו לרמות. אלקין נעזר באדלשטיין, שנתן לו הנחיות לפי רצונו".
אבל בינתיים התחלואה החמירה, אמרתי. אלקין צדק.
"זה נכון", אמר כהן. "בסוף רק שלושה־ארבעה אחוזים מהסטודנטים שלנו הגיעו לקמפוס. מה שהטריד אותנו היה חוסר הכבוד של אלקין לאוטונומיה האקדמית.
"ועכשיו הוא מנסה להשתלט על ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב). הוא החליט להכניס לוועדה מישהו מאוניברסיטת אריאל, ליצן ממש. אנחנו התנגדנו, והמועמד חזר בו. הוא התעקש להביא במקומו מישהו אחר מאריאל. התחושה שלנו הייתה שהוא עושה פוליטיזציה".
להפתעתי, אוניברסיטת בר־אילן החליטה להצטרף למרד הנשיאים. שאלתי את פרופ' אריה צבן, הנשיא, על מה ולמה. הוא סיפר לי על ביקור שקיים באוניברסיטה סינית. "היו שם שמות של כל החוקרים הגדולים שלימדו במוסד בשנות קיומו. שמתי לב שחסרות 30 שנה. מה זה, שאלתי. זה מה שעשתה מהפכת התרבות, השיבו המארחים. אני לא משווה את סין אלינו, אבל כששלטון מתערב באקדמיה, הוא מפסיד את האקדמיה".
ביום שלישי בלילה נפגש אלקין ביוזמתו עם פרופ' רובין. "אתם כולכם חושבים שאני שחקן שחמט, שמתכנן שני מהלכים קדימה", אמר אלקין. "זה לא נכון. אני לומד את המערכת. 90 אחוז מהדברים אני עדיין לא יודע".
רובין אומר שהזהיר אותו: "אם תנסה לכפות על המערכת האקדמית את רצונך, אתה תתרסק או שהמערכת תתרסק".
אני נגד חרמות
בשיחה איתי אלקין תמה על ההאשמות. "הם מודים שהבעיה היא בתחושות, לא בעובדות", אמר. "העובדות פשוטות: ערב שבועות הודיע משרד הבריאות שאפשר לחזור ללימוד פיזי. נוכחות פיזית היא התקן. כשעוברים ללימוד מקוון, צריך אישור מיו"ר ות"ת ומהממונה על השכר. הם החליטו להמשיך בלימוד מקוון בלי לדבר איתי".
אתה דרשת מהם לבטל את הבחינות הפיזיות, אמרתי.
"זאת הייתה דרישה של משרד הבריאות", אמר. "לא הייתה כאן שום קונספירציה".
המלחמה שאתה מנהל למען המוסד באריאל היא מהלך פוליטי, אמרתי. אריאל, אוניברסיטה בשטחים, היא בבת עיניכם.
"בעיניי זאת שערורייה", אמר. "למרות שבשנה שעברה אושרה אריאל כאוניברסיטה, מחרימים אותה. אני נגד חרמות. הצעתי פרופסור אחד למועצה של ות"ת; הם הרגו אותו. הצעתי שניים אחרים".
נשיא העברית הציע לך פשרה, אמרתי. יכניסו את אריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות בתנאי שתוותר על המינוי בוועדה לתקצוב. אתה סירבת.
"נכון", אמר אלקין. "ברגע שהם הפכו את זה לעיקרון, גם אני הפכתי את זה לעיקרון".
אלקין עקשן גדול. נוסף לריב עם נשיאי האוניברסיטאות הוא נכנס לעימות עם יו"ר רשות המים, גיורא שחם, ועם ועד עובדי המועצה להשכלה גבוהה. אפשר להסביר את העימותים באופיו של אלקין, בצרכים הפוליטיים שלו, במורשת הסובייטית שעליה גדל או בפחדים פרנואידיים שהשתלטו על המרחב הציבורי. מוסדות שפעלו כהבנתם, אם משום שהיו נושא שולי בסדר יומו העמוס של שר החינוך או שר האנרגיה, מגיבים קשה כשמגיע לשכונה שר חדש, שאפתן, תאב פעולה – וכן, משועמם. פעם נתניהו העסיק את אלקין על הקו לפוטין. עכשיו כבר לא. ידיד של אלקין אמר לי שצריך היה למנות אותו לשגריר במוסקבה. אני מניח שנשיאי האוניברסיטאות לא היו מתנגדים.
לפנייה לכתב/ת 
