התוצאה ידועה

יש אנשים שמאמינים שהתוצאה היא חזות הכל, המפסידים טוענים שהדרך לא פחות חשובה מהתוצאה, אבל כשהתוצאה ידועה נשארת רק הדרך ובישראל היא תמיד משובשת. העובדה שנבחרת הכדורגל לא תגיע ליורו הופכת את משרת המאמן־הכושל־ממילא למבוקשת במיוחד ואת דרך בחירתו לעיקר. ועדת איתור היא רעיון סביר במדינה מתוקנת, לא בביצה שבה כולם מכירים את כולם ובעיקר עובדים על כולם. מאחר שהגענו למצב שהיינו כפסע לפני מינוי ועדת איתור לשם בחירת חברי ועדת האיתור, ויו"ר ההתאחדות ביזה את ועדת האיתור עוד לפני הקמתה כשנפגש בארבע עיניים עם המועמד "שלו", טוב עשה אורן חסון שעצר את כדור הבוץ לפני שבחירת המאמן הלאומי הייתה הופכת לתוכנית ריאליטי "מי רוצה להיות מאמן".

בסרט ההודי הנפלא Lunch box עולה הגיבור בטעות על רכבת ליעד לא נכון, אבל דווקא שם מוצא אהבה. מוסר השכל: הרכבת הלא־נכונה יכולה להביא אותך לפעמים ליעד הנכון, ובתרגום לכדורגל שלנו: ניסינו את המאמנים הטובים בישראל, מאמנים זרים, שפכנו מיליונים, אבל שום דבר לא עבד כי אנחנו פשוט משחקים נגד נבחרות טובות מאיתנו. אלברט איינשטיין קבע שמשוגע זה אחד שחוזר שוב ושוב על אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה. סוף־סוף מישהו שאל את עצמו את השאלות הנכונות: למה לשפוך מיליונים על נבחרת חסרת סיכוי? למה להתלכלך בהליך ש"הסריח" עוד לפני שהוועדה התכנסה? למה להחתים מאמן זר שייקח לו חודשים להבין את המנטליות הישראלית, או מאמן ישראלי שיבחר בחברים שלו? למה להשקיע אנרגיה וכסף בהכנה למשחקים שספק אם יתקיימו בכלל?

על אחת כמה וכמה כשבארץ נמצא כבר שנתיים וילי רוטנשטיינר, שכבר מזמן לא אימן (מתי אימנו ברקוביץ' וגרנט?), מאמן סביר שמכיר את השטיקים המזרח־תיכוניים ושמלכתחילה רצה להיות מאמן לאומי ובפועל היה יועץ של אנדי הרצוג ‑ וכל הטוב הזה בלי להעליב מאמנים בהופעה בפני ועדת קישוט. שימשיכו כולם להציע את עצמם, לשיר את ההמנון, לאכול רוגלך בישיבות ולפנטז על עלייה לטורניר שכנראה לא התקיים. כי התוצאה ידועה, נשארה רק הדרך.