שובר שורות

אקסטזה טוטאלית // נורמן אולר - מגרמנית: יונתן ניראד - מטר - 336 עמודים

בבמכתב ששיגר לבני משפחתו התותחן היינריך בל, לימים זוכה פרס נובל לספרות, בעיצומה של המערכה לכיבוש צרפת, הוא מבקש מהם לשלוח לו, לצד שומן חזיר וסיגריות, גם תכשיר רפואי בשם פרוויטין. "זה יכול להועיל לי מאוד עכשיו, בשמירות הרבות", כתב טוראי בל. ובפעם אחרת: "גם הלילה לא יהיו לי יותר משלוש שעות שינה, אבל אני צריך להישאר ער. הפרוויטין יתחיל להשפיע עוד מעט, וזה יעזור לי לעבור את העייפות הזאת".

בל לא היה לבד. ב'אקסטזה טוטאלית' טוען הסופר והעיתונאי הגרמני נורמן אולר כי כדורי פרוויטין - חומר זהה לסם מתאמפטמין המוכר כיום גם בשם קריסטל מת' - ניתנו בנדיבות לחיילי הוורמאכט במלחמת הבזק בחזית המערב. פרוויטין סיפק למשתמשים אופוריה, ביטחון עצמי, ריכוז מוגבר ובעיקר שעות ערנות אינסופיות - תכונות שהפכו אותו, על הנייר, לנשק אידיאלי לצבא שהולך לטרוף יבשת. בסיועו, טוען המחבר, תוך פחות ממאה שעות כבשו הגרמנים יותר שטחים מאשר בכל ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה.

אף שבאופן רשמי הנאצים ניהלו מדיניות מחמירה נגד סמים קשים - שגם לובתה בתעמולה שקישרה בינם לבין היהודים - תחת שלטון היטלר אומה שלמה הייתה מכורה לחומרים נרקוטיים. לא רק חיילים השתמשו בפרוויטין, אלא פועלים בבתי חרושת, רופאים, עקרות בית ובכירי ההנהגה הנאצית. המטרה, אולר קובע, הייתה להשאיר את הגרמנים במצב מתמיד של ערנות ואנרגיה גבוהה, ובמקביל לספק להם תודעה חלופית שתאפשר להם להעלים עין מהפשעים הנוראים שנעשו בשמם.

אולר מסביר כי השימוש בסמים בגרמניה היה נפוץ עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשנות ה־20 וה־30 גרמנים רבים קיבלו מרשמים קבועים של תרופות אופיאטיות וקוקאין, חומרים שהוכנסו גם לממתקים ולמשקאות שנצרכו על ידי ילדים. הנאצים, במילים אחרות, הקצינו תופעה קיימת. העובדה שפרויקט הסימום הלאומי לא בדיוק מסתדר עם הדגש ששמו הנאצים על טוהר הדם, גוף בריא וטיולים בטבע, היא עוד אחד מהניגודים הבלתי ניתנים להסבר שבלב האידיאולוגיה הנאצית.

המסומם הראשי ברייך היה אדולף היטלר. המנהיג הצמחוני, שחי על דייסות תרד והטיף לסגפנות, העביר את רוב המלחמה לצד הרופא האישי שלו, תיאודור מורל, גבר שמן וגס שנראה כמו קריקטורה ב'דר שטירמר', ואמנם נחשד בתחילה כיהודי. מורל הזריק לפיהרר שפע של חומרים - ויטמינים, גלוקוז, סטרואידים שהופקו מכבד של חזיר, סמי מרץ ובשלב מסוים גם אויקודל, תרופה לשיכוך כאבים שהיא נגזרת של אופיום, שהשפעתה חזקה אפילו יותר מזו של הרואין. בזכות הקוקטייל הזה היטלר העביר את השנתיים האחרונות למלחמה כשהוא מסטול תמידית, מנותק מהמציאות, שקוע בהזיות גרנדיוזיות על ניצחון גם כאשר כוחות הברית התקרבו לגבולות גרמניה. הסימום המסיבי גרם לו לדחות את כל הצעות הגנרלים שלו לפשרה הגיונית שתסיים את המלחמה וקירב את סופו של הרייך.

אולר מתאר היטב את הקשר בין היטלר למורל - שמשחזר את דפוס היחסים הסאדו־מזוכיסטי המוכר בין כל ג'אנקי לדילר שלו, על התלות החולנית וההכרח ההדדי לשמור על סודיות. אבל יש משהו מופרז ולא מספיק רציני בניסיון של אולר לייחס את התנהלותו של היטלר בשנים האחרונות של המלחמה - ההחלטות הגרועות שקיבל והכחשת המציאות בשטח - באופן בלעדי ל"אופוריה המלאכותית" שבה היה נתון. לרגעים נראה שאולר פשוט שוכח מהאידיאולוגיה הנאצית עצמה, מהנטיות הפסיכופתיות באישיותו של הפיהרר או מהעובדה שדברים מסוימים המשיכו לפעול ביעילות ברייך כמעט עד הסוף - כמו הטרנספורטים של יהודים למחנות ההשמדה.

'אקסטזה טוטאלית' הוא ספר אטרקטיבי וקריא מאוד, שזכה למחמאות מצד חוקרים חשובים כמו איאן קרשו ואנטוני ביוור, אבל לא כולם מסכימים עם המסקנות הנחרצות שהוא מציג. ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד ג' אוונס, למשל, מצא בו לא מעט אי־דיוקים והאשים את אולר - שבעבר פירסם שלושה רומנים - בטשטוש בין כתיבה היסטורית לבדיון. כך, למשל, ביומנים המפורטים שד"ר מורל השאיר אחריו הוא מרבה להזכיר חומר בשם X, ואולר קובע - מבלי להסתמך על ראיה כלשהי - שמורל מתכוון לאותו תואם הרואין, אויקודל. אף על פי שבמקרים אחרים הדוקטור כן נוקב בשמו של החומר האמור שהזריק לפיהרר. למרות שידוע כי בחודשים האחרונים למלחמה סבל היטלר ממצב בריאותי ונפשי מדורדר, אין הוכחה - כמו שקובע המחבר - שהסיבה לכך הייתה תסמיני גמילה מהסם.

גם אם אולר לא מנסה להפחית מהאחריות המוסרית של היטלר לפשעים שבוצעו במלחמה, העובדה שהוא מייחס את התנהלותו להיי התמידי שהיה שרוי בו מעוררת תחושה לא נוחה. במובן הזה, לא פלא ש'אקסטזה טוטאלית' הפך ללהיט בגרמניה. •