ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: איליה מלניקוב
    7 לילות • 21.07.2020
    מה למדתי | דינה סנדרסון
    עבודה משותפת עם בן הזוג זה הדבר הכי מדהים והכי מכוער. משפחה עם ילד אחד זה דבר מוזר. וכשאת בהיריון, אפשר לוותר קצת על פסיכולוגית. בעיצומה של כתיבת העונה השנייה של 'אורי ואלה', דינה סנדרסון מספרת מה אמר לה אבא כשהחליטה ללכת אל הלא־נודע, אילו דברים הייתה רוצה לשאול את אמא שלה ולעולם לא תדע, ומה אמרה שגרם לכל משפחת סנדרסון לשתוק
    איתי סגל | צילום: איליה מלניקוב

    עם הקורונה אני מסתדרת. עם העבודה מהבית קצת פחות. אני הרבה פחות חרדתית ממחלות וממגפות ממה שאולי חושבים. אני פשוט לא אוהבת שיש לידי חיידקים ולא רוצה את הבל הפה של אף אחד לידי לעולם. בסך הכל, המגבלות של הקורונה די נוחות לי. אני לא אדם שאוהב לצאת מהבית. אני לא אוהבת שאנשים מתקרבים אליי. אין לי שום צורך לחבק אף אחד שהוא לא חבר קרוב או משפחה. בכל תקופת הסגר היה לנו מאוד כיף יחד. ראינו סרטים כל ערב, שיחקנו. מה שכן, התברר לי שעבודה מהבית וילדים זה דבר שלא הולך יחד. בגל הראשון עוד איכשהו הסתדרנו. חצי מהשבוע הילדות של יובל (שפרמן, בן זוגה) היו איתנו ואז היינו רק איתן, ובחצי השני, כשהן היו אצל אמא שלהן, לירון (וייסמן), השלמנו את כל מה שהיה צריך. עכשיו, כשכולם נכנסים ויוצאים כל הזמן מבידוד, לא הייתה ברירה אלא לעבוד כשהבנות בבית. זה כמו מערכון. כל פעם שמישהו מאיתנו מוציא מילה מהפה שקשורה לעבודה, נהיה משהו שצריך לעשות. לארח חברה, להכין אוכל או סתם לאכול את הראש. איך כותבים ככה? מאוד פשוט: לא עושים את זה.

     

    אם יש לך סיכוי לקבל משפחה נוספת לפני שאת יוצרת אחת משלך - הרווחת. זוגיות זה לעולם לא דבר פשוט. בין אם אתה בפרק א', בפרק ב' או משלב ביניהם כמו במקרה שלנו, שאין בו שום דבר סטנדרטי של זוגיות שמתפתחת באופן טבעי. מה שמטורף הוא שהיום, כשאני שומעת על זוגות שהתחתנו ומביאים ילד, אני לא מבינה איך הם כל כך מעט אנשים. מה זאת אומרת זוג עם ילד? תביאו מלא אנשים ליד. קיבלתי משפחה לפני שיצרתי משפחה משלי והילדות הפכו את ההיריון לדבר מאוד שמח. הן רק הביאו אהבה, התרגשות, שמחה, צחוק. היה לי מדהים גם ככה, אבל זה שהבית שמח, הפך את התקופה הזאת למרגשת עוד יותר.

     

    החלטות גדולות צריכות להתקבל מהר. ככה החלטנו על ההיריון. אני בשבוע 34. פיזית אני מרגישה טוב, אבל גם הכי טיפשה שהייתי בכל ימי חיי. במקום מילים יש פאוזות ארוכות, בהייה, שממש רואים את הגלגלים של המוח שלי עובדים. השבוע זרקתי את כל הקפה לפח במקום להעביר לצנצנת.

     

    ההחלטה להיכנס להיריון זה כמו החיים שלי - אני לא צריכה להתבשל, אני מחליטה ופועלת. להיות אמא, זה לא הרגע שחיכיתי לו כל חיי. אבל זה כן הרגע הנכון. ברור שהיה גם שיקול גיל, אני בת 33. לנשים יש יותר את השיט הזה, שהן נדרשות לחישובים האלה. יובל מבוגר ממני בעשור. אין לי מושג אם אני אסתפק בילד אחד. כל הדיון הזה מוקדם מדי בשבילי. לא חושבת שאפשר להתכונן להפוך להיות אמא. אני עדיין בכלל לא במחשבות איזו מין אמא אני אהיה. יש לי שני אחיינים שמאז שהם תינוקות אני איתם. יש את שתי הילדות של יובל ולירון, שאנחנו חיים יחד. זה לא שזורקים אותי למים שאני לא מכירה. יש בי גם צד של אדישות. אני לא נסערת מדברים יותר מדי. אני סוג של פקידה. עושים מה שצריך. וכשאתה נהיה הורה, אתה ממילא הופך למשרת של מישהו. נראה לי שאני מוכנה לשלב הזה בחיי.

     

    משבר האלבום השני תקף גם בטלוויזיה. העונה השנייה של 'אורי ואלה' תתמקד בעולמו של צוקי השף. נראה לנו כיף ללכת עם הדמות שלו למחוזות קיצוניים יותר גם ברמת האופל וגם ברמת ההומור. העונה הראשונה עסקה בשני אנשים שכמעט לא יוצאים מהבית ומסוגרים בתוך עצמם. צוקי הוא אדם שרק רוצה לטרוף את העולם. אנחנו עדיין כותבים, ואם הכל ילך כמתוכנן, נצלם בשנה הבאה.

     

    אני מכירה היטב את המושג "משבר האלבום השני", וזה יהיה שקר לומר שהחשש הזה לא קיים גם במקרה שלנו: ברור שאת שואלת את עצמך האם זה יהיה טוב? האם יש לנו עדיין מה להגיד? כל הרפטואר הזה מתקיים, החוכמה היא להכיר בזה ולהתקדם. מה שמאפס אותי זה קריאת התסריט. אם אני קוראת את מה שכתבנו ונהנית וצוחקת מזה, זה מקרקע אותי. זה הכי הרבה שאני יכולה לעשות: לאהוב את מה שאני כתבתי. זה כל מה שיש לי.

     

    לעבוד עם בן הזוג שלך זה הדבר הכי טוב והכי מסוכן. את העונה הראשונה כתבנו כיוצרים שותפים. את העונה החדשה אנחנו כותבים כזוג. מה השתנה? לפעמים אין לזה התחלה ואין לזה סוף. אנחנו חיים יחד ועובדים מהבית, מטבע הדברים הכל זולג. מתי נגמר יום העבודה? או שאומרים בקול רם, או שצריך לעשות משהו שפשוט קוטע אותו. לפעמים בלילה, בשאט־דאון של היום, מישהו פתאום מעלה רעיון. מה שכן, אם מישהו אומר 'סטופ', מכבדים את זה. עבודה משותפת כזוג זה כמו הבורסה. אתה יכול להתרסק ואתה יכול להרוויח המון. הכי בעולם אני אוהבת את הראש של יובל. הוא הכי מצחיק אותי, הכי מפתיע אותי ולוקח אותי למקומות שלא הייתי חושבת ללכת אליהם אף פעם. כתיבה יחד עם עוד מישהו, גם אם זה לא בן הזוג שלך והגבולות יותר ברורים, עדיין זה רמות אינטימיות ואינטנסיביות מאוד גבוהות. אתה צריך להכיל את הבן־אדם השני ולהפך, ברגעים מאוד מכוערים בעיניי, כשנתקלים בבעיה, כשמישהו מתעצבן, כשמישהו נסגר, וזה לגיטימי, כי כתיבה מהסוג הזה מחייבת להכניס אחד את השני עמוק פנימה.

     

    אם יש לך חלום לכתוב סדרה, תשתדל שזה יהיה הדבר היחיד שתעשה. בגיל תשע התחלתי לשחק בתיאטרון. עשיתי שם שנתיים וחזרתי שוב בגיל 17. בבגרויות של י"ב, אני התחלתי חזרות. עד גיל 27 שיחקתי בהרבה הצגות במקביל. 30 הצגות בחודש. בזמן שכולם יצאו, בילו, טיילו, אני עבדתי כמו אמא מפרנסת למשפחה. באיזשהו שלב הבנתי שאם אני רוצה לכתוב את הסדרה שלי, אני לא יכולה לעשות את זה במקביל לתיאטרון. אני צריכה לעבוד רק בדבר אחד, באופן טוטאלי, גם אם המחיר הוא שאפסיד בדרך דברים אחרים.

     

    זה היה רגע מפחיד, כי עזבתי את הקאמרי מבלי שנתנו לי אור ירוק לכתיבת הסדרה. אני זוכרת ששיתפתי את אבא שלי בזה, ונורא חששתי ממה שהוא יגיד. זה לא דבר מרגיע לומר להורה שלך: אני עוזב את העבודה הבטוחה שלי בשביל משהו שלעולם אולי לא יקרה. הוא הקשיב לי ואמר: אני מבין שכבר החלטת. והוא צדק. בדיעבד, הבנתי שלא באתי להתייעץ איתו. אלא לבשר לו.

     

    לא פרשתי ממשחק. אני נהנית לשחק גם כשזה לא פרויקט שאני יצרתי. אולי מתישהו אני גם אחזור לתיאטרון. אם כי נראה לי שהשאלה כרגע היא לא מתי אני אחזור לתיאטרון, אלא מתי התיאטרון יחזור.

     

    אני לא צריכה להיות בהיריון כדי להיזכר כמה אני מתגעגעת לאמא שלי. השנה נציין 15 שנים מאז שאמא שלי נפטרה. היא איתי בהמון צמתים משמעותיים ובסתם רגעים קטנים של החיים. אני נורא דומה לה. אני לא מרגישה עלייה חדה בחוסר שלה מאז שאני בהיריון, אני חיה את הגעגוע אליה כמו תמיד. אבל אין לי את מי לשאול את כל מה שאני רוצה. כלומר, יש לי את כל העולם לשאול, קבוצות פייסבוק, חברים טובים, אבל אין לי את אמא שלי, שילדה אותי, לשאול אותה דברים שהם בכלל לא חשובים, אבל עדיין הייתי רוצה לשאול. לאורך השנים אני שומעת עליה המון דברים מאנשים אחרים. אני מאוד צריכה את זה, כי קשה לי עם כמה שאני לא יודעת עליה. אבל יש דברים שאני רוצה לשמוע ממנה ישירות. בא לי לדעת אם היא חוותה בחילה אחת בהיריון, איך היא התמודדה עם הלידה, כמה זמן היו לה צירים. אני לא יודעת ואף פעם לא אדע. לשאול את אבא שלי? בהצלחה עם זה. ניסיתי, אין לו מושג.

     

    אין הרבה דרכים לגרום למשפחת סנדרסון להשתתק. אני הצלחתי. בגדול אנחנו משפחה שאי־אפשר להשחיל מילה בארוחות. צריך למצוא את הרגע הנכון בין נשימה לנשימה כדי להיכנס לשיחה. וכמובן בווליום לא ייאמן. החלטנו לספר לכל המשפחה שלי באותו יום על ההיריון - אבא שלי, אחי, בנות הזוג, הילדים. הזמנו אותם בשישי בצהריים. זה לא היה נוח להם, ואף אחד לא הבין למה אני מכריחה את כולם להגיע. הבת הגדולה של יובל רצתה להיות זאת שתבשר, אז אחרי שכולם אכלו ושתו, היא נעמדה ליד השולחן והתחילה להנחות את האירוע.

     

    בכל המשפחות תמיד כולם רגילים שאיזה ילד רוצה להגיד משהו לא מעניין, וכולם שותקים כדי לתת לו את הרגע שלו. וכולם הסתכלו עליה. והיא אמרה: קודם כל, יום משפחה שמח. מחיאות כפיים. דבר שני, תודה שבאתם. כולם שוב מוחאים כפיים. ליובל ולי דופק כבר הלב. ואז היא אמרה: דבר שלישי: דינה בהיריון! דממה בחדר. השתיקה הארוכה ביותר בתולדות משפחת סנדרסון לדורותיה. יובל טוען שהפאוזה הזאת הייתה כל כך ארוכה, שהוא הספיק לעבור פרצוף־פרצוף ולראות את ההבעה שלהם. הם היו בפריז. הבנתי שאולי הם לא מאמינים, אז אמרתי: זה באמת.

     

    אתה יודע איך הם הגיבו? הלם מוחלט. הראשון ששבר את הדממה היה אחי שקם וחיבק אותנו ואז כל השאר הצטרפו ובכו מהתרגשות. גם אבא שלי וגם אחי נתנו לי המון ספייס בעניין הזה לפני. הם הבינו שזה יקרה כשזה יקרה, ולכן אני חושבת שהם היו מופתעים שזה פשוט קרה.

     

    אין דבר משעמם יותר ממה שקורה באינסטגרם. אולי רק חלומות של אנשים. אין לי שום צורך להעלות תמונה או לכתוב את דעתי. גם לא צופה מהצד. בסדר, אני מבינה שזה העולם וכולם חייבים לעשות את זה כדי לבטא ולדחוף את עצמם, אבל אני עדיין מיושנת במקום הזה. כשאני רואה סטוריז או תמונות עם כותרות, זה נראה לי מבאס. הצורך לשתף איפה אתה, עם מי אתה, מה אתה אוכל, מוזר בעיניי. זה כמו לשמוע חלום של מישהו, למי אכפת? אבל בוא, אני גם הראשונה שתמיד עוזבת את המסיבה.

     

     

    אף אחד לא הולך לטיפול פסיכולוגי כדי להיות מושלם. מקסימום פחות לסבול. אני בטיפול כבר שש שנים. בהיריון כמעט לא נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי. נוצרה איזו הרמוניה שהנמיכה את הצורך לצלול אל תוך עצמי. אני כן מקפידה על תחזוקה שוטפת, אז מדי פעם אנחנו נפגשות. הגעתי אליה כשהייתי רווקה, בטח לא בקשר מחייב. היא עזרה לי לפצח את שתי המעטפות הקריטיות - ה"איך?" וה"למה?" האיך מנסה להבין את צורת ההתנהגות שלך: איך אתה מתנהג בריב? איך אתה מבטא את המצוקה שלך, הכעס? ה"למה?" הוא השלב היותר קשה בטיפול. להבין למה דברים מפריעים לך. זה סיוט. לשמחתי, יש שיפור גדול בשתי הנקודות האלה, אבל ההבנה העמוקה יותר היא דווקא זו שאני לא אגיע לאיזו שלמות. הרעיון הוא איך לגרום לסביבה שלך ולעצמך הכי פחות סבל ממך. אז כן, תמיד יש עוד מקום לשיפור. אבל ברור לי שהעיסוק הזה ילך איתי לנצח. יעד בלתי מושג.

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 21.07.20 , 00:02