כולם מדברים על שלום

חוץ מלמצוא פגמים באמינות של 'טהרן' ולחטוף סוכרייה מתינוק, הכי קל בשבוע האחרון היה לחבוט במוקי. חטאו הנורא והגדול והבלתי נסלח של המוזיקאי (אם עדיין מותר לקרוא לו ככה לפי חוקי השיט־סטורם), הוא שהעז לבטא אכזבה מהמחאה שבה השתתף ביום שישי שעבר, מול מעון ראש הממשלה בירושלים. אמר, ומיד התקדרו עננים שמנמנים מעל ראשו ואלה החלו להמטיר מבול של נאצות, עלבונות, השפלות וכמובן אינספור דאחקות על 'ילד של אבא'. אגב, בהפגנה הוא ביצע את 'כולם מדברים על שלום', שבזמן אמת (תכף 20 שנה, אלוהים) חטף בראש והואשם שהוא לא מספיק "מחאה". עכשיו השיר דווקא בסדר, אבל הזמר - הרבה פחות.

להגדיר את ההתנפלות הזאת בתור "חסרת פרופורציות" יהיה כמו לתאר טנק בתור "כלי רכב". גם אם ההסתייגות של מוקי נשמעת נאיבית או מעידה על צורך עז בחיבור חזק יותר למציאות (או לכל הפחות לרשתות החברתיות), היא בסך הכל, ובכן, דעה. ועוד אפשר לחשוב מה כבר יצא לו מהפה או מהמקלדת. ממש התגזען על ערבים או התנגד לחיסונים. בסך הכל משהו לא בא לו טוב בהפגנה. תודה שבאת, מוזמן לא להגיע יותר, בטוחים שנסתדר.

אבל אנחנו בעיצומה של תקופה שבה לא שכל זבוב הופך לפיל, אלא שכל הזבובים נטבחים תחת הרגליים של עדר שועט. וכפי שברגע אחד כל חטאיך התרבותיים נמחקים (פתאום מוקי הוא לא מתברגן בזוי ועבד של הופעות לוועדי עובדים), כך באותה מהירות הם הופכים להיות החרב שעורפת לך את הראש. והעניין פה הוא בכלל לא ה"מסר" של המפגינים (בישראל כל אחד הוא יועץ אסטרטגי לניהול מחאות), או כמה המתקפה על מוקי "מזיקה" למאבק (שהוא עדיין לחלוטין תומך בו, לדבריו). זאת הקלות שבה מסומנים אויבים ומוקעים בהיסטריה.

זכותו של מוקי לא להיות אסף אמדורסקי. האחרון, באומץ רב, מסכן את העבודה היוקרתית שלו בפריים־טיים וספק אם נראה אותו משתתף בקרוב בעוד פרסומת לבנק. הוא בהחלט פתח את הברז, שאחריו שומעים יותר מהקולגות שלו. אבל מהסיפור של מוקי מתברר, לפתע, שכל השנים הללו הבעיה לא הייתה "שתיקת האמנים" המטרידה והפחדנית. פשוט מה שהיה חסר זה לא שהם ידברו, אלא ידקלמו. כי בסוף, יש כאלה שמעדיפים שהאמן יהיה "ילד של אבא" כלשהו מאשר "לב חופשי".