כך הפכה מיכל ינאי לכוהנת המדיטציה של הקורונה

בארבעת החודשים האחרונים מיכל ינאי הפכה לגורו המפתיע של המדיטציה בישראל. אנשים שעד עכשיו סיפרו לה בעיקר איך גדלו עליה כילדים, מספרים לה איך הם נעזרים באפליקציה שלה, My Medi, כדי להתגבר על חרדות הקורונה. ומדובר באלפי טלפונים, סמסים ותגובות ברשתות החברתיות. "רציתי לספר לך שלפני כשבועיים הבן זוג שלי אמר לי שאני חייב להוריד את האפליקציה שלך ושזה יעזור לי לישון", כתב לה מישהו בעמוד הפייסבוק שלה. "אני עצמאי, ועם כל הבלגן עכשיו קשה לי מאוד לישון בגלל מחשבות מטרידות. כילד התעוררתי עם מיכל ינאי בערוץ 6, והיום אני בן 34 והולך לישון עם מיכל ינאי שמרגיעה אותי. אז תודה רבה על הילדות, ותודה שאת מלווה אותי גם עכשיו בתור אדם בוגר". מישהי אחרת סימסה לה: "תודה על הסשן נגד חרדת הקורונה. היה לי יום קשה ביותר — התקף חרדה נוראי וקשה, שכבר שנים לא היה לי כמותו. הסשן הרגיע אותי וגרם לי כמובן לבכות. אשמח לעוד סשנים כאלה של מדיטציה שמכוונים לתקופה המוזרה והבלתי מציאותית הזאת".

בימים שבהם עולם המשחק הוא לא משהו שמיכל ינאי — שחגגה החודש ארבעים שנה על הבמות — יכולה להיאחז בו, התגובות האלה מרגשות אותה. "לפי המחקרים שקראתי, עד לפני הקורונה 92 אחוז מהישראלים היו בלחץ — אז מה יכול להיות המצב עכשיו", היא אומרת. "לפי המספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יותר מחצי מיליון ישראלים לא מצליחים לישון בלילה. הטלפונים לער"ן קורסים, ואם אני יכולה לעזור למישהו, אני הכי מאושרת בעולם".

צילום: בר לוי

מה הכי מדאיג את האנשים שנעזרים באפליקציה שלך?

"כולם מודאגים מהמצב הכלכלי, מהאבטלה ומחוסר הפרנסה, וחוששים לחלות. אנשים לא מצליחים לישון בלי כדורים פסיכיאטריים. אומרים לכולם לשטוף ידיים, לעטות מסכות ולשמור מרחק, אבל צריך גם לדאוג לצד הרגשי והנפשי, שבעיניי הוא חשוב לא פחות, אפילו יותר. בעיניי זו הדרך היחידה לשרוד את המשבר הזה".

העניין שלה בתחום אינו מקרי: ינאי עצמה מכירה את החרדות מקרוב. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לי אם לא הייתי עושה מדיטציה, כי אני בנאדם חרדתי", היא משתפת. "אני לא עולה למטוס בלי כדור הרגעה. זה לא שאני פוחדת שהוא יתרסק — זה עצם העובדה שאני לא יכולה לקום ולרדת ממנו באמצע הטיסה. אם לא הייתי מתרגלת מדיטציה במשך שלוש שנים וחצי, הייתי עכשיו על כדורי הרגעה. בקורונה אתה הכי לא בשליטה, יש כל כך הרבה סימני שאלה. זה יכול להיגמר עוד כמה חודשים, ויכול להיות שניכנס לספרי ההיסטוריה עם מגפה שנמשכה שנים. לנו, האמנים, אין דד־ליין עכשיו. שלוש ההצגות ששיחקתי בהן ירדו בינתיים מהבמה, וחוסר הוודאות הוא הדבר הכי נורא שיכול להיות לשחקן, ולאמן בכלל".

סלפי מרחוק

ינאי, 48, אמא לשלושה — אלכס בת ה־10, יהלי בן 9 ויובל בן 4 — הגיעה לעולם המדיטציה לפני כארבע שנים, דווקא לא בגלל החרדות שלה עצמה. "זה התחיל מהתקף חרדה של בעלי (איש הפרסום בן מוסקל — י"ב) במהלך טיסה מתאילנד לתל־אביב", היא מספרת. "הוא לא הבין מה קורה לו, הסתובב במטוס כמו אריה בכלוב, חשב שהוא הולך לחטוף התקף לב. חזרנו לארץ והוא התחיל לקרוא מה היה לו ולחפש מה יכול לעזור לו. הוא הגיע לאפליקציות מדיטציה מחו"ל, ואחרי כמה שבועות אמר לי 'תקשיבי, זה משנה חיים. אני מרוכז, ואין לי חרדות'. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי טוב, הבחור איבד את זה, נפל לו בורג, הוא נעשה קוקו, משבר גיל הארבעים. לפחות זה לא מאהבת. הוא נתן לי לשמוע את האפליקציה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני".

מתי השתכנעת בכל זאת להתעמק בזה?

"אחרי כמה זמן הילדים התחילו להקשיב לאפליקציות ואמרו 'אמא, אנחנו רוצים את האפליקציה בעברית, תקליטי לנו'. אמרתי להם 'חמודים, אני לא מבינה במדיטציות, זה לא מעניין אותי, באמא שלכם תעזבו אותי'. הם נורא נידנדו, והסכמתי, העיקר שירדו לי מהווריד. וזה היה לילה משנה חיים. כולם הלכו לישון, ואני התיישבתי ליד המחשב ואמרתי אני אקרא כמה מחקרים, אקשיב לכמה מדיטציות ואקליט להם. הייתי ערה עד הבוקר. קראתי עוד מחקר ועוד מחקר, והייתי בהלם מהמצב במדינה ובעולם, מכמויות האנשים שנמצאים בחרדות ובלחץ. לילדים הקלטתי איזה קשקוש, אבל נכנסתי למסע. שמעתי מאות מדיטציות וקראתי מחקרים מכל העולם, ונגנבתי".

האפליקציה הושקה לפני שמונה חודשים, וינאי צפתה שזה יהיה "לא יותר מחמוד", במילותיה. היא ודאי לא ציפתה לכ־50 אלף הורדות. "פתאום התחילו להגיע תגובות מאנשים שחזרו לישון לילה שלם ללא הפרעה, ונשים שהמדיטציה עזרה להן במהלך טיפול אונקולוגי. פסיכולוגים סיפרו לי שהם משתמשים באפליקציה עם מטופלים שלהם. פסיכולוגית שמטפלת בנער בן 17, שכבר חודשים לא ישן לבד בחדר אלא על מזרן בחדר ההורים, סיפרה שבזכות האפליקציה הוא חזר לישון בחדר שלו. מישהו כתב לי מהבידוד 'אני ממפוטרי אל על, ובלי האפליקציה שלך הייתי קופץ מהחלון'. זה היה בגל הראשון של הקורונה".

מעריץ בשנות העשרים ניגש לשולחן בית הקפה שבו אנחנו יושבים ומבקש מינאי לעשות איתו סלפי. "אם אתה שם מסכה ומצלם מרחוק, אז בכיף", היא אומרת לו בחיוך. "פשוט יש לי חברה — מאיה ורטהיימר — שנכנסה לבידוד מסלפי שעשתה עם בחורה חולה, והיא אמרה לי 'שלא יהיה לך לא נעים'".

"הילדים התבגרו מהר"

עד שעולם התיאטרון הושבת ינאי שיחקה בשלוש הצגות בתיאטרון חיפה — "מכתב לנועה" (שיתוף פעולה עם התיאטרון הארצי לילדים ולנוער), "של מי החיים האלה" ו"הנשים של ג'ייק". עכשיו היא מתנחמת בעובדה שהיא מצטלמת לעוד עונה של הסדרה "צוות הצלה" (שתשודר לצופי Hot בערוץ ניק ג'וניור) לצד תומר שרון, עוד אחד מגיבורי התקופה האחרונה. "הדבר הכי חשוב היה להסביר לילדים מה קורה, להרגיע אותם ולהגיד להם שלילדים לא קורה כלום והם לא מתים מקורונה", היא אומרת. "היה נורא חשוב לנו לתת להם קודם כל תחושת ביטחון. מצד שני, הם מבינים את המצב. הם אומרים 'אמא, אולי נוותר על החוג עכשיו', ואני אומרת 'לא, הכל בסדר, הכל בשליטה בינתיים'.

"למזלי הגדול בעלי עובד ומשתכר יפה ומצבנו טוב בינתיים, אבל אתה רואה איך הילדים התבגרו מהר בחודשים האחרונים. הקטנצ'יק בן ה־4 הולך לגן. כשהגנים נפתחו אחרי הגל הראשון הגננת פרשה את הידיים כדי שהוא יבוא אליה לחיבוק, והוא אמר לה 'לא, אני אדביק אותך, את תמותי'. הוא הסתכל אליי לקבל אישור אם היא יכולה לחבק אותו. הילדים גם יודעים שלסבים ולסבתות לא מתקרבים ושומרים על מרחק. בחודשים הראשונים שמרנו מרחק מההורים".

תומר שרון העלה פוסט כואב שבו כתב שבעוד חודש הוא עלול להיות הומלס.

"תומאש ואני שוחחנו הרבה על המצב. דיברנו על הפחדים והחששות שלנו, והוא אמר 'אני מודאג ועוד אין לי משפחה'. כשהוא העלה את הפוסט כתבתי לו שאני אוהבת אותו ובא לי לחבק אותו ושיהיה בסדר. אני מאוד מקווה שהגל הזה של הקורונה יהיה קצר. זאת באמת תקופה קשוחה לשחקנים. יש לי חברים שחקנים שעוד שנייה אין להם מה לאכול ואין להם כסף לשכר דירה. בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער מחלקים סלי מזון לשחקנים. אני כל הזמן חושבת איך אפשר לעזור, אבל הבעיה היא לא רק של השחקנים. אני מכירה גם בעלי מסעדות שעברו בסגר הראשון, עם ארבעת הילדים שלהם, לגור עם ההורים. יש לי חברים שהשקיעו מיליונים בהקמת מסעדה חדשה ואכלו אותה. יש המון מגזרים שנפגעו".

השחקנים מתפרנסים מכל עבודה אפשרית.

"אני מכירה שחקנים שהפכו לשליחים, וזוג שחקנים שמוכרים בורקסים מהבית. כל אחד עושה את המיטב ומנסה להתפרנס מזה. אני מסתכלת לא רק על שחקנים, אלא על כל המלבישות, המאפרות, התאורנים, התפאורנים. אני מקווה מכל הלב שזה לא יוביל אנשים לעשות דברים נמהרים. זה מאוד מפחיד אותי".

לפני חודש תיאטרון חיפה היה הראשון שניסה לחזור לשגרה עם ההצגה "הנשים של ג'ייק", בה שיחקה ינאי. שלוש הצגות, ושוב יצאו לחופשה. "נכון, הייתה תחושה של חזרה לשגרה, אבל עלינו עם ההצגה בלב כבד, ידענו שהכל יכול להיות זמני", היא אומרת. "אנחנו לא חיים בבועה. הסתכלנו החוצה וראינו שהתחיל כבר גל שני. אבל כל רגע שהיינו בו על הבמה היה אושר גדול, אושר צרוף. מי שהגיעו להצגה היו אנשים מבוגרים שהודו לי בהתרגשות ואמרו שהחזרנו להם את השמחה. גם מאוד שמרו על הכללים והנחיות משרד הבריאות, אבל זה לא עזר. התיאטרון הושבת".

את פוחדת שאולי לא תחזרי לשחק בשנים הקרובות?

"בטח שאני פוחדת. כולם פוחדים. אני מנסה לא להתעסק בזה, אבל יש רגעים שזה חולף בראשי וגורם לקוצר נשימה. זה הרי המקצוע שלי, החיים שלי, זה חלק ממה שמגדיר אותי. זו המהות שלי כבר ארבעים שנה. אתמול עברו שלושים שנה מאז הסרט 'נשיקה במצ"ח'. אני כל הזמן מנסה להיאחז בתקווה שזה זמני. מה שמחזיק אותי ומשמח אותי הוא שהתהליכים עכשיו הרבה יותר קצרים מפעם".

ואם לא?

"אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בעלי לא היה עובד ומפרנס אותנו. אני כל הזמן עם יד על הדופק, עושה חישוב מסלול מחדש. אני מסרבת לקבל שזה יהיה לנצח ומשתדלת לא להתעסק בזה. בכל מקרה הייתי מוצאת משהו לעשות. אולי הייתי חוזרת לעשות ימי הולדת כמו שעשיתי בתחילת הקריירה שלי, אבל אני אופטימית. הכל יחזור למסלולו".