אינה ברודר, זוכת העונה השנייה של "המירוץ למיליון", רק רצתה להשתזף בים. אבל זה כמעט עלה לה בחייה. טנדר פיקוח חופים של עיריית נתניה דרס אותה בעודה שוכבת על הבטן, נהנית ממגע השמש והחול החם. התאונה המחרידה הזו הסתיימה בנס.

"היה לי מזל גדול", משחזרת ברודר את התאונה שאירעה לפני חמש שנים. "טנדר פשוט חצה לי את הגוף. שלושה סנטימטרים בלבד הפרידו עבורי בין חיים ומוות. זו לא תאונה שיוצאים ממנה בחיים", היא אומרת וניכר כי את המשפט הזה חזרה ואמרה לעצמה שוב ושוב בחמש השנים שחלפו מאז.

אנחנו יושבות בסלון הדירה הקטנה שלה ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב. אינה, 32, לבושה בשמלת קיץ קצרה ויפהפייה בגוונים של כתום וזהב, המשתלבים נהדר עם העור השזוף שלה והשיער המופז שמש, וגם החיוך הרחב מעיד שהטראומה כבר לא מנהלת אותה, אף שלא נשכחה.

"ברור שאני זוכרת את כל מה שהיה, את התאונה, את הפגיעה", היא מחבקת את עצמה. "זוכרת הכל. הייתי ערנית לגמרי, רק באמבולנס הרשיתי לעצמי להתעלף".

"תמיד יהיה לה מקום בלב שלי". עם בר בן וקיל במירוץ למיליון

מחוף הים הובהלה לבית חולים עם חשד לפציעה קשה, אבל לאט־לאט הסתבר שאלוהים אהב את הלוחמת הקשוחה הזו. הממצאים הסתכמו בחשד לזעזוע מוח, בתפר רציני באוזן ובאשפוז די קצר שלאחריו שוחררה הביתה עם המלצה לנוח שלושה חודשים.

"שלושה חודשים", היא צוחקת ולוקחת בידיים ריבוע גדול של אבטיח מקערת הפירות שהניחה על השולחן. "נראה לך שהייתי שוכבת בבית שלושה חודשים? בקושי חודש החזקתי. היה לי חשוב לחזור מהר מאוד לעניינים. נורא פחדתי להישאב למקום הזה של הקורבנות וההחלמה, וגם הייתי בשיא מבחינה מקצועית".

בגלל "המירוץ"?

"מה פתאום. בגלל שעבדתי בחברת היי־טק וקיבלתי לנהל פרויקט בינלאומי גדול. למדתי משפטים במכללת נתניה, ובשנה השנייה ללימודים התחלתי לעבוד כעוזרת מנכ"ל בחברה הזו, שפתאום הביאה צמיחה של 16 מיליון דולר, והיה לי כל כך חשוב לחזור למרוץ של החיים. אבל דווקא שם התחילו לי פלאשבקים מהתאונה, התקפי חרדה, לא הצלחתי לישון בלילות, הייתי קמה כמעט כל לילה עם חולצה רטובה לגמרי מזיעה. המוח שלי פשוט לא הפסיק לשחזר את הסיטואציה שבה הרכב עולה עליי בחוף, את ההתנגשות, את הדבר הזה שהגיע משום מקום וחותך לי את הגוף. התמונה הזו חזרה שוב ושוב ושוב ולא עזבה אותי".

ולא טיפלת בזה? בכל זאת, את בעצמך אומרת שטנדר חצה לך את הגוף.

"כן, אבל חשבתי שהשחזור הזה של הסיטואציה הוא טבעי וקיוויתי שאם אניח את זה בצד זה יעבור. טעיתי, כי העוצמות של זה גדלו, אבל היה לי יותר חשוב להדחיק ולהמשיך בחיים שלי".

ומתי הבנת שאת מתמודדת עם טראומה?

"לקח לי המון זמן כי פחדתי לחשוף את מה שאני מרגישה. אמרתי לעצמי, איך אני אבוא עכשיו לבוס שלי אחרי כל האמון שהוא נתן בי, ואגיד לו שזה מה שאני עוברת? שיש לי סיוטים בלילה שאני לא מדברת עליהם עם אף אחד? שיש לי בעיה שאני לא מוכנה שתפריע לי, כי יש לי צוות לנהל ויש לי אחריות, ויש לי יעדים ואני עובדת ישירות עם גוגל לונדון? מה, עכשיו אני אתעסק עם עצמי? ומה הסיכוי שייתנו לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה אם אספר שזה מה שקורה לי בתוך הראש? פחדתי שאם אגיד את הדברים בקול רם הם ישתלטו עליי".

מבן אדם שלא לוקח אפילו כדורים לכאב ראש, הפכה ברודר להיות תלויה בסט יומי של כדורים "לכאבי ראש, לכאבי גב, לחרדות. הרגשתי שהתרופות הורגות אותי, הופכות אותי לאדם כבוי. אולי אין לי יותר התקפי חרדה, אבל משהו בי לא טוב. לא מסתדר", היא אומרת.

ואז הגיעה ההצעה לעבור לשימוש בקנאביס, שהייתה עבורה גם סוג של מקפצה מקצועית. אבל לפני שנקפוץ יחד איתה לקריירה העכשווית והמסקרנת שלה שקשורה באותו צמח ירוק, נחזור קצת לאחור.

ברודר, למי שלא זוכר, השתתפה בעונה השנייה של "המירוץ למיליון" וקטפה את המקום הראשון יחד עם חברת הילדות שלה, בר בן וקיל. היא זכתה ב־375 אלף שקל (אחרי ניכוי מס) וגם ב־15 דקות התהילה ששמורות לזוכי ריאליטי. ברודר שיחקה את המשחק זמן קצר, הלכה להשקות, כיכבה במדורי הרכילות בזכות סכסוך מיותר עם בן וקיל שהסתיים בסולחה, אבל מהר מאוד הבינה שתפקיד האיט גירל לא מתאים לה וניתבה את עצמה לקריירה בתחום ההיי־טק.

כיום, ברודר היא הבעלים של "מיס וויד", מותג שפונה לנשים שאוהבות לעשן, אבל לא תמיד רוצות לנפנף בכך. ברודר והשותפה שלה, גילי אלמוג־אורנשטיין — בת 34, משפטנית, נשואה פלוס תינוק, שגרה גם היא בתל־אביב — חולמות לייצר עבורן סט של אקססוריז בעיצוב נשי, נקי ואלגנטי, שלא מסגיר באופן מיידי את זירת השימוש בו. כך, למשל, את הסיגריה מכניסים לתוך מתקן שנראה מבחוץ כמו עוד ליפסטיק שזרוק לך בתיק, ואת גריסת הפרח מבצעים בתוך צדפת זהב שעושה רושם של עוד איזה קיט איפור לא מזיק.

השתיים הכירו בתוכנית המצוינות של החוג למשפטים במכללת נתניה, והחלו לגלגל יחד את הרעיון לייצר אביזרים מעוצבים לנשים שמעשנות גראס, אבל עדיין מתביישות בזה. ותתפלאו, הבושה, ההסתרה והצורך להסוות את העובדה שאת מעשנת כדי שלא יתייגו אותך כסטלנית הם עדיין חלק בלתי נפרד מהעניין, הן אומרות, ולנושא הזה הן מקוות לתת מענה.

"גם אני כשהתחלתי לעשן וויד בגלל הצורך הרפואי נטו, לא מיהרתי לדווח על זה בסביבה שלי ולא סיפרתי שאני מעשנת בתדירות גבוהה", מודה ברודר.

מה זה תדירות גבוהה?

"כמו שלוקחים תרופה. כשזה רפואי אתה צריך את זה כל יום, אבל הקנאביס הרפואי מעביר אותך מסע שהוא גם תדמיתי. אנשים פתאום מסתכלים עליך אחרת. כאשר זה עישון מזדמן בשעות הפנאי הכל בסדר, אבל אם את פתאום אומרת שאת צריכה קנאביס רפואי כמו שלוקחים תרופה, זה שם עלייך סטיגמה וגם אני פחדתי שיתייגו אותי. לא רציתי שישימו עליי סטיגמה".

סטיגמה? אבל את באה מעולם של סלבס. וויד זה חלק מהווייב.

"מי אמר לך? בסך הכל ניצחתי ב'מירוץ למיליון', זו הייתה תקופה שכמנצחת בריאליטי מאוד השתלם ללכת להשקות, כי הנוכחות שלי הייתה שווה כסף, אבל הסכומים תמיד התחלקו לשניים. היה לי ברור שאני לא רוצה להישאר רק בחורה מפורסמת שהולכת להשקות, למרות שאחרי שברוּש ואני זכינו, היינו פה ושם בהשקות ועשינו דברים".

את קוראת לה ברוש. אתן היום בקשר?

"ברוש. ברור. תמיד יהיה לה מקום בלב שלי".

אבל אתן חברות?

"היא גרה בניו־יורק, זה קצת אחרת כשיש הפרדה של מדינות ביני ובינה, אבל יש דברים שבלב לא משתנים, גם בגלל החוויות שעברנו ביחד בחודש של 'המירוץ' וגם אחרי. זה כמו להוליד תינוק משותף. היום אני מרגישה את זה עם גיל, השותפה שלי במיס וויד".

בלי מבטים

ועכשיו השליחות הנשית המשותפת של השתיים היא לפרוץ עם "מיס וויד" ולייצר מגוון אביזרים סטייליסטיים עבור נשים שמעשנות מריחואנה, בין אם מטעמים אישיים ובין אם מטעמים רפואיים.

"ייצרנו למשל גריינדר בצורה של צדפה, שאת גורסת בתוכו את הפרח ומעבירה ממנו את החומר לכלי שנראה כמו קיט של פודרה ומגיע עם מראה, בלי ללכלך את הידיים, ובנוסף יש מחזיק לג'וינט שנראה ועובד על המנגנון של שפתון — אפשר להוציא את הג'וינט ולהחזיר במקום לזרוק אותו בתיק. יש כאן חדשנות מוצרית שלא קיימת במותגים מתחרים בעולם", מבטיחה ברודר.

"והם גם מאפשרים לנשים לעשן בשקט בלי שיחשדו בך שאת מעשנת, או לשים בתיק ההחתלה של התינוק בלי שאיזו אמא בגינה תסתכל עלייך כמו על מסטולה", מוסיפה אלמוג־אורנשטיין.

בעצם אתן עושות עכשיו למוצרי העישון את מה שעשו לאביזרי המין לנשים.

"לגמרי", הן צוחקות. "זה בדיוק המסר שקיווינו שיעבור ואנחנו שמחות שזה עובד. למדנו לעומק את המהפכה שעבר בשנים האחרונות תחום אביזרי המין שהחל להיות מעוצב על ידי נשים ובהתאם לצרכים של נשים, וחשבנו גם כאן על הצרכנית ועל המשתמשת הסופית. חברה שלא חושבת על צרכים של נשים בסופו של דבר לא תצליח בשוק של נשים, וזה הרי מה שקרה לוויקטוריה'ס סיקרט, שהייתה בסופו של דבר מותג שפנה לגברים ולנשים שרצו להתאים את עצמן לאידיאל הגברי, אבל הם לא באמת פנו לנשים".

לא מתביישות

לפני שבועיים הן עלו בקמפיין מימון המונים באתר "ג'אמפסטארטר" במטרה לגייס 400 אלף שקל, אבל לא כך הן חלמו להתחיל. הן בכלל כיוונו לשוק האמריקאי, שם יש 13 מיליון נשים שמצהירות שהן משתמשות במריחואנה וגם לא מתביישות בכך. "היינו בשלבים מתקדמים של פיתוח, פגשנו משקיעים במטרה לפרוץ לשוק האמריקאי, ואז הגיעה הקורונה, וחטפנו ברקס. שלא לומר פרסה", צוחקת ברודר. "זה לא שחשבנו שלישראליות לא מגיע את המוצרים שלנו, רק שרצינו להגיע אליהן בשלב יותר מאוחר. אבל עכשיו אנחנו כאן, עם הקמפיין ואנחנו ממש תלויות בהיענות של הנשים בישראל כלקוחות ישירות שלנו. לכן אנחנו גם מציעות להן את המוצרים ב־50 אחוז הנחה".

עד כה גייסו קצת יותר מ־30 אלף שקל "והתגובות לקמפיין ממש מעודדות", הן אומרות. "בנות ונשים שכותבות לנו, 'כל הכבוד, רעיון גאוני, השוק חיכה למוצר שלכן'".

ברודר: "נשים עדיין מרגישות לא נוח לדבר על הצריכה שלהן והן מסתירות אותה בעיקר מהקולגות לעבודה, פוחדות שיתייגו אותן כסטלניות, או מצד הורים מהגן ומבית הספר שיגידו לעצמן, 'מה, עכשיו אני אשלח את הילד שלי לילד הזה שאמא שלו מעשנת וויד'. עם כמה שיש היום מודעות לעישון בשעות הפנאי, וגם לכך שזה צמח חיוני וטיפולי, עדיין השיח לא מנורמל במיוחד מהזווית הנשית, למרות שהשימוש דווקא עוזר לבעיות בריאותיות אצל נשים. במדינות אחרות קונים קנאביס כמו כל מוצר אחר, למה בארץ הדיבור הוא שכל מי שצורך הוא בין מסורטן לסטלן"?

אתן גם מתביישות בזה שאתן צורכות?

"אנחנו לא מתביישות, אבל אנחנו לא מנפנפות בזה".