עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה
השיר המופלא / 'זה מכבר', כתבה לאה גולדברג, "איש לא מחכה לי שם..../ הדרך קצרה, החוג צומצם/ ובכן, מה?/ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה", גם בלי להיכנס להסברים ספרותיים, איזה שיר! (לחן של מתי כספי, וביצוע מושלם של אושיק לוי).
אז מהשורה הזאת, "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה", נמרחתי, בדיוק כשהייתי זקוק כבר למשהו יותר לירי מדיווחי השטח של עמליה דואק וברהנו טגניה על מצב הקורונה וההפגנות. מודה שגם הרופא הנחרץ שהעריך שהקורונה תהיה איתנו לפחות עוד חמש שנים גרם לי להיתקע במקומי. ראבק, חמש! מאיפה לך? למה לא עוד שבוע? חודש? בסדר, עוד שנה? והמסקנה? כולם יודעים הכל אבל לא יודעים כלום. מזל שמאוקספורד דיווחו על פריצת דרך חיסונית.
בתיכון היה לנו מורה לרעיון מדיני וכלכלה חברתית, שקראו לו ענבי. הוא היה איש שופע חוכמה וטוב לב. רק שלי היה קֶצר בשכל מהשיעורים בכלכלה, ולא הבנתי כלום. ועכשיו, האם צריך להיות כלכלן גדול להבין ת'כאב של המסעדנים, בעלי האולמות וגני האירועים, השחיינים, או המתאמנים בכושר? מה שבטוח שחבריי ואני (אלה מההופעות שנשכחו בצד), עסקנו השבוע בלתמוך באנשים שלנו שלא עבדו. כן, אין ייאוש במקום ייאוש.
25 אלף נשימות ביום / ידעתם שאנחנו נושמים 25 אלף נשימות ביום, ותמיד מהר מדי, ושמהאף עדיף? אז לקחתי נשימה איטית, השארתי 24,999 נשימות ספייר בצד למקרה הצורך, התיישבתי כמו איזה חורני במטבח ואכלתי פריכיות.
אדם צריך עוגן בימים אלה, והפריכיות (עם כוסמת) נהיו העוגן שלי. וכן, כן, אני מכיר את האופוזיציונרים הגדולים שטוענים שזה לא מאכל גורמה. אבל בכל זאת יש בהן משהו מנחם. בעיקר כי מול פריכיות, אתה לא מפתח ציפיות גדולות ובימים אלה זה חשוב. והכי חשוב זה שחמש פריכיות הן בערך מאה קלוריות לפי הספירה הנוצרית, אז אפשר להגיד בסוף היום, מה כבר אכלתי? עשר חבילות שזה 1,000 קלוריות? ולצאת רזה בעיני עצמך.
לוחם נופש / האמא של האמא של ההפגנות התרחשה, לטעמי, בים. אנשים זרמו אליו והפגינו את רצונם לחיות. כלומר, לחבק גלים. לצרוח ולהשפריץ מי ים. והגדיל מכולם לעשות אחד שאמר: עדיף להיות לוחם נופש מאשר לוחם חופש והפליג ביי־ביי.
ואילו היא? לא מהפכנית דגולה, אבל כשהיא ראתה אותי דוחף לפה פריכיות בארוחת הבוקר, היא טענה נגדי שאני חייב להישען יותר על המוצק, ופחות על הפריך והמיובש. יש מחיר נפשי לחיים בסטרס, אמרתי. וכשתפסתי אותה מזמזמת את שורת המחץ "מה יהיה, מה יהיה", מהשיר המפורסם של נטשה, זימזמתי לה כקונטרה את "עוד שבוע, עוד חודש", והדיסקט הוחלף.
הספק והמציאות / אלעדיק עשה איתי פייס־טיים מרחוק.
"סורי שאני שותק בימים טרופים אלה", אמר נוכח ההפגנות. "אבל עם השנים תמיד בדרך לשם, אני חושב כבר על הדרך חזרה", הודה. תבוסתנות? לאו דווקא. אולי עייפות החומר. כי בסך הכל מה רצינו אם לא שהספק יהפוך למציאות, שהכלכלה לא תישמט לנו בימים האלה בין הידיים (תורת המורה ענבי), וחמלה, כן חמלה, על אלה שאיבדו הכל.
זוכר את "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה" או בשמו של השיר 'זה מכבר'? שאלתי את אלעדיק.
“בטח”, אמר. “יש שם שורה אלמותית שמתאימה לכל חבלי הארץ השסועה”, מילמל, "מישהו יאהב מישהו, מישהו ישנא".
הפסנתרן / בין הדיבורים התחלתי ללמוד פסנתר בהתכתבות עם אסי, חבר של הבן שלי (ואגב, אסי הוא הבן של דורית ראובני). אסי שלח לי שני שיעורים בסיסיים על המז'ור השמח והמינור העצוב. “עכשיו, אחרי מאות שירים שכתבת על גיטרה, נזכרת?” שאלו כולם. והודיתי שאני מסתיר רומן אבוד עם הכלי.
איך שהתחלתי להתאמן קלטתי דבר אחד. שלעומת החיים המתעתעים, שבהם לכל השאלות אין תשובות כמעט, בפסנתר היו תמיד תשובות בסיסיות. שמונה צלילים וחצאי טונים ולך תמריא איתם. ורק שאלה אחת נותרה פתוחה. השאלה ששאלו פול מקרטני וסטיבי וונדר בשיר 'אבוני אנד אייבורי': למה הלבן והשחור האמיתיים (כלומר אנחנו, בני האדם) לא יכולים לחיות יחד בהרמוניה, כמו הקלידים הלבנים והשחורים בפסנתר?
לכל סגר יש פתיחה / המסעדן שהכריז על שביתת רעב, ועוד בתוך המסעדה של עצמו, היה קורע לב. ולא פחות, שלושת הילדים של שטרקר התאורן שניגנו ברחוב. זה היה סופה של ההתחלה. ולכל בעד היה נגד, כמו שלכל סגר הייתה אופציית פתיחה. ובערב, כשנתקלתי בג'יין פונדה בת ה־82 בסדרה טיפשית בנטפליקס, נזכרתי שהייתה בנעוריה אלופת ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם.
"זוכר שפעם ההפגנות מילאו תפקיד חשוב במבנה החיים שלנו?" אמר אלעדיק. אחר כך ראיתי את הבן שלי משפריץ בחצר עם זרנוק מים (כמו המשטרה אבל בכיף), על הילדים כשחזרו מהים.
הפלא התאילנדי / בחיפושים אחרי משהו מעודד גיליתי שלתאילנדים יש בסך הכל כ־3,200 נדבקים ו־60 מתים בארץ בת 70 מיליון אדם. האם זה כי הם לא נוגעים כמונו אחד בשני אלא מברכים בניד ראש (מצד שני הם אלופי המסאז'ים). ואגב, אולי אפשר בכלל לדלות מגופם את סוד החיסון הטבעי, אחרת איך מסבירים שבחבל ארץ אחד היו להם 90 אחוז מאומתים בלי תסמינים.
רוצה בדיחה? שאל אלעדיק.
"על מה? שאדע לצחוק מבכי", אמרתי, "אבל בלי ספוילרים בבקשה, כלומר אל תספר לי את הסוף ישר בהתחלה".
אשתדל, אמר. וישר סיפר על ברנש אחד שבא לישון לילה אצל זוג חברים ונתקע אצלם שלושה חודשים בלי לגלות רצון לעזוב.
בואי נריב בארוחת הצהריים הציע הבעל לאשתו, והאורח בטח יחוש לא בנוח ויעזוב.
וככה בארוחת הצהריים הם העיפו צלחות מצולחתות אחד על השנייה כמו במריבה פוליטית ישראלית טיפוסית. הוא שיחקה ימין והוא שמאל. וכמה שתקעו אחד לשנייה קללות כהוגן, האורח המשיך לשבת, לאכול בנחת ולשתוק.
אין לך דעה, יא...? צרחו לעברו הבעל והאישה שנמאס להם משתיקתו.
"שמעו, כיוון שאני צריך להישאר פה איתכם עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה לפחות, אני לא מעוניין להסתבך בדעה לכאן או לכאן", ענה האורח.
צחקתי, מודה. ואלעדיק ואני קבענו לדבר עוד שבוע (לא עוד חודש, בטח לא שנה), כי תמיד אחרי יום כבר התגעגענו זה לזה.
פירורים / פריכיות, כמה שתאכל אותן, מרצון או שלא מרצון הן יישארו, כמו רבים מאיתנו, דחויות ובודדות לנצח. אולי רק אייל שני היה יכול לתת להן קיום מחדש כמו שנתן לעגבנייה ולכרובית.
"למה לעזאזל לא מינו את גיא זו־ארץ למנהל פרויקט הקורונה? הרי הוא מנהל ההישרדות הכי טוב שיש פה", אמר לי מישהו שהתמכר ל'הישרדות' וצחק והסכים שברבש הוא המינוי הטוב ביותר בשעה הגורלית הזו (בהצלחה).
וכשנוסבאום דיווח שוב מהשטח, הוסיף אלעדיק בטון שממנו נולדות שאלות על מה שלעולם כבר לא נדע: מעניין מה אריק איינשטיין, בני, אבא של אסף ושמוליק קראוס (זכר צדיקי שירה לברכה), היו שרים ועושים עכשיו.
היה לילה ובדיוק כשהראו בטלוויזיה מפגינים שניקו אחריהם את השטח, ניסיתי להעיף את פירורי הפריכיות משולחן המטבח. כי מצפייה בתוכניות האוכל למדתי שהשפים מנקים את המשטחים בין סרוויס לסרוויס.
הייתי עצבן. ולא היה פה שום דבר סמוי מהעין. מה שראינו ראינו, ומה שהרגשנו, לחשנו וצעקנו. אחר כך עברתי לפסנתר וניסיתי לנגן משמיעה את "עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה", אבל זה באמת היה גדול עליי. בדיוק כמו הסיפור שהלך ונהיה גדול מאיתנו.
לפנייה לכתב/ת 
