ה היה אמור להיות הערב המאושר בחייהם. סופי קוטובסקי, אז רק בת 19, לבשה שמלה לבנה. נתי בלכמן, אז בן 20, בדק היטב את הטבעות והכתובה. זוג צעיר, כמעט נער ונערה, מהיישוב שילה שבשומרון, עמד להקים בית ומשפחה. אבל השמחה לא הייתה שלמה. "ביום של החתונה התחילה לי פריחה מטורפת בעור", מספר נתי, "זה משהו שכמעט לא קורה לי. ידעתי שזה מלחץ. הגוף שידר שמשהו לא בסדר. כססתי ציפורניים בטירוף. יום לפני החתונה התקשרתי לרב שלי, שליווה אותי בהתלבטויות. אמרתי לו שאני פוחד. שאני לא יודע מה יקרה בלילה הראשון, והוא מאוד הרגיע אותי".
סופי, היום בת 26, מתארת דברים דומים. "לפני החתונה הייתי מבועתת מפחד. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי להצביע על מה. יום לפני החתונה בכיתי נורא. התגעגעתי אליו, אבל מצד שני הרגשתי שמשהו פה מסריח ולא ידעתי להסביר. זה נורא עצוב להיזכר בעצמי בת ה־19. הייתי רוצה לחבק אותה".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כמו כל זוג דוסים, גם סופי ונתי שמרו נגיעה. מיד לאחר החופה הזוג הצעיר הלך אל “חדר הייחוד”, החדר שבו הזוג טרי מקבל רגע של פרטיות. החדר שבו לרוב, זוגות דתיים נוגעים זה בזה לראשונה. חיבוק, נשיקה, גישוש של השתוקקות וקרבה.
"אני זוכר שכבר בחדר הייחוד הרגשתי את הפער", אומר נתי בעצב. "אני מבין שהיא מבחינתה נוגעת בגבר שהיא אוהבת ומשתוקקת אליו, והיא בעננים, ואני לא מרגיש את זה. אני זוכר שהסתקרנתי איך זה להרגיש את ההתרגשות הזו, של הפעם הראשונה, באמת. לא בזיוף. כשהלילה הראשון עבר בשלום הרגשתי שניצחתי. שההתלבטויות מאחוריי".
× × ×
לא היה שם ניצחון. נתי היה ונותר הומו. הנישואים הקצרים של הזוג הצעיר הסתיימו אחרי שנתיים וחצי. "ידעתי שאני שונה, אבל הדחקתי את זה", הוא אומר. "זו הייתה קללה גסה. שיכנעתי את עצמי שאני לא כזה באמת. שכשאני אגיע לגיל שאני צריך להתחתן, דברים יסתדרו. בתיכון נהייתי הומופוב מרוב הדחקה. אני רואה אנשים שאני יודע שהם כמוני, נמשכים לגברים, והם גאים בזה. שנאתי את זה".
כשהיה בכיתה י"א שמע נתי, היום בן 27, על קמפיין דתי שמטרתו לחתן הומואים עם לסביות. כבר אז איתר את הרב המארגן וכתב לו. הרב הזה עד היום מתיימר לסייע להומואים דתיים. "הוא עטף אותי, נתן לי להרגיש שאני במקום הנכון. ואז נפגשנו".
בכיתה י"א כבר חשבת על חתונה?
"אמרתי לעצמי שנגזר עליי לעבור תהליך. מבחינתי מה שאני מרגיש זה אסור וזהו. מחנכים אותנו שמין זה לא חשוב, שההנאה היא רגעית אבל זרע לבטלה משחית את הנפש. זה מטונף להעדיף חוויה מינית על עבודת ה'. רציתי עזרה. בפגישה, הרב גרם לי להבין שאני לא באמת הומו כמו שאני חושב. הוא אמר לי את כל מה שרציתי לשמוע. הוא עשה לי מין מבחן כזה. שאל אותי אם יש לי דחייה מנשים ואם אני חושב לפעמים על נשים. האבחנה שלו הייתה שאני סטרייט עם סקרנות מינימלית לצד השני ואני צריך להבין שזה חטא ושאין לי את זה באמת ואני יכול לחיות בלי זה. הוא אפילו אמר שאני לא צריך טיפולי המרה, אלא להכיר מישהי, להתחבר אליה, ולספר לה".
וסיפרת?
"ברור. אבל צריך להבין מה זה סיפרת. הרבה אומרים, 'תתחתנו עם נשים ותספרו להן', כאילו זה פתרון. יש פה הסרת אחריות. הוא אמר לי לא להגיד לה את המילה הומו. הוא אהב לקרוא לזה מת"מיקים ‑ משיכה תוך־מגדרית. הומו זו מילה גסה שלא אומרים. ברגע שאתה אומר אותה אתה אומר שם של בעיה, ואין לך את הבעיה הזו. הוא הבטיח שזה יעבור לי".
זמן לא רב אחר כך, אח של סופי הכיר בין בני הזוג והם התחילו לצאת. "כשהתחלנו לצאת, קבעתי עם הרב פגישה", אומר נתי. "הוא אמר לי להגיד לה רק מה שהיא צריכה לדעת. בגלל הרגישות, הוא הציע שאני אעשה הדרכה אצלו והיא אצל אשתו, ואשתו תכוון אותה איך להיות אישה ראויה לגבר כמוני. הרגעתי את עצמי ואמרתי: הנה, היא תקבל הדרכה על זה שלא בטוח יעמוד לי. שאני אולי לא ארצה אותה. הרגשתי שאני סוגר את כל הפינות. ביום שישי בערב, בבית של ההורים שלה, כשנכבה השעון שבת, סיפרתי לה. אמרתי לה שאני לא נמשך לנשים כמו כל הגברים ושיש לי נטייה קלה לגברים. אמרתי לה שאני משהו בין ביסקסואל לאָ־מיני. הכל, רק לא הומו. היא הייתה מקסימה והכילה את זה בצורה חמה ואוהבת".
סופי, איך את זוכרת את זה?
"בזמן אמת לא נתתי לזה כזה חשיבות", היא אומרת. "זו הייתה התאהבות נוחה, נערית ותמימה. לא ידעתי להגיד לעצמי שזה לא נכון מה שאני מרגישה. שזה צריך להיות יותר חזק. לא ידעתי שיכול לחכות לי משהו אחר, יותר טוב. הוא היה חתיך, בחור טוב. זה שכל הבחורות היו מסתכלות עליו. שמרנו נגיעה, ורק בדיעבד הבנתי למה זה היה לנו כל כך קל. אני זוכרת שהוא לקח אותי לשיחה הזו, די בתחילת הקשר, אבל זה היה ממש מעומעם. אני לא ידעתי מה זה הומו בכלל, הוא לא אמר את המילה. באמת לא חשבתי על זה שזה מי שהוא. רק ממש לפני הגירושים נפל לי האסימון. אני יודעת להגיד שהלכתי על זה כי הייתה דמות רבנית שבעצם נתנה ביטחון לכל הקשר הזה ובנוסף הייתי צעירה מאוד ולא ידעתי מה המשמעות של הקשר המיני בזוגיות. גדלתי בחברה סגורה שלא דיברו בה על הנושא".
הסיפור של נתי וסופי מובא בסרטו של הרב מרדכי ורדי, 'חתונה הפוכה' (שיוקרן בפסטיבל דוקאביב בספטמבר וב־HOT8 ב־18 באוקטובר) ומספר את סיפורם של הזוגות בציונות הדתית שאחד מהם הומו או לסבית. "קראתי בפייסבוק פוסט יציאה מהארון של תלמיד שלי שלמד אצלי תסריטאות, וקבעתי איתו פגישה", מספר הרב ורדי. "יצאתי מטולטל. סיפרתי על זה בבית והבנות שלי שיתפו שגם הן יצאו לדייטים עם הומואים דתיים. משם התחיל המסע שלי. כבמאי וכרב רציתי לתת קול לאלה שהקול שלהם לא נשמע: גם הקול של הלהט"בים הדתיים ובעיקר הקול של הבנות, שנקלעו לזוגיות כזו טרגית. ככל שאני מתקדם במסע אני מתוודע לרוחב התופעה. יש ישיבות שבהן לחתן הומוסקסואלים הופך להיות משימה דתית עליונה עבורן. מניסיון, אני יודע שהרב הוא שותף סוד לפני ההורים וגורל הבחור והבחורה בידיו. מבחינתי קבלת השונה היא ערך עליון בתורה, וזה נשכח. קשה לי לראות את המצב שבו היחס ללהט"בים התרחק מהערך הזה, וגורם כל כך הרבה עיוות".
בהתחלה, חיי הנישואים של נתי וסופי עוד היו סבירים, אבל מהר מאוד זה הפך להיות רע לתפארת. "זה פשוט היה קשה", מתאר נתי. "בזוגיות נורמלית רבים, אבל אחר כך מתפייסים וחלק מהפיוס זה מגע, קרבה, אינטימיות. אבל אנחנו יכולנו לריב ימים שלמים בלי פיוס. התכנסנו בתוך עצמנו. היה חסר לנו משהו קריטי. הדבר הכי חשוב, שקשה להסביר אותו. כי זה לא רק הרצון לסקס, זה משהו הרבה יותר דרמטי".
"אני זוכרת איך הייתי חוזרת מהמקווה ולא הייתה שום התקרבות מצידו", ממשיכה סופי. "אני תמיד הייתי צריכה לבוא לקראתו, אבל לא רציתי להרגיש שאני אונסת אותו. רציתי שיהיה לו טוב, שהוא ישתוקק. פעם אחת כבר לא יכולתי יותר ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר לי: 'אבל ידעת שזה מה שיהיה'. אמרתי לו שממש לא. שהייתה שיחה אחת עמומה בתחילת הקשר. אבל מפה ועד לכאן?! אני באמת לא הבנתי את המשמעות של זה.
"ההשתוקקות הייתה איומה. כל כך רציתי אותו, רציתי לאכול אותו לפעמים, אבל לא יכולתי. האשמתי אותו והאשמתי את עצמי. לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. הייתי אדם מפורק. כל הזמן שאלתי את עצמי, מה דפוק בי? זו מכה אנושה לנשיות, לחיבור עם הגוף. היינו שני זרים באותו בית. חודשים שלמים לא נגענו אחד בשני בכלל. באתי לרב שליווה אותנו ואמרתי לו שהוא לא איתי. הוא אמר לי משפט נורא: כל הזוגות שבאים אליי להתייעץ אמרו לי את אותם דברים. אמרתי לעצמי: אם זה האידיאל, אני לא רוצה להיות חלק מזה. הזדעזעתי. לא דיברתי איתו יותר. עצוב לי שאנשים עוד פונים אליו".
"כשהבעיות החמירו גם אני דיברתי איתו", אומר נתי. "הוא אמר לי שסטיתי מהדרך ואני מכור למין ולרעיון של להיות עם גבר ולכן אין לי אינטימיות עם אישה. אני לא בגדתי ולא עשיתי שום דבר. רק על סמך זה שאמרתי לו שאני חושב על גברים. הוא הפנה אותי לשיטת שבעת השלבים של התמכרות, כמו אלכוהוליסטים. השלב הראשון היה להכיר ולהתבייש במי שאני. ושם עצרתי. שאלתי את עצמי אם אני באמת מתבייש במה שאני? ואמרתי לעצמי: לא. אני אדם איכותי. אני אדם טוב. אולי יש לי בעיה אבל אני לא מתבייש במי שאני. היה לי נורא קשה לראות את האומללות של סופי. עשיתי לה עוול".
בסוף סופי הכריחה את נתי לדבר. "הוא פשוט אמר לי: 'אני לא נמשך אלייך. זה לא עובד לנו'. וכל מה שהרגשתי זו הקלה. סוף־סוף הוא מדבר איתי. אני יכולה לנשום שוב. גם אז המילה הומו לא נאמרה. חשבתי שיש מה להציל, והלכנו לטיפול. כשהמטפלת שלי שמעה שהוא לא נגע בי תשעה חודשים היא פערה עיניים. שתביני שכל החודשים האלו אני הולכת למקווה, לוקחת גלולות. מקווה שאולי פתאום. למזלי הטיפול היה אפקטיבי. אני זוכרת ששאלתי אותו: 'אתה מגדיר את עצמך הומו?' וזו הייתה הפעם הראשונה שאמרנו את המילה. זה צרם באוזן. הוא אמר לי כן. שאלתי אם זה ישתפר והוא אמר שלא. אז הבנתי שזה גמור".
רק אז, כשהאמת הייתה מונחת בחדר, נתי וסופי הצליחו לתקשר - והחליטו להתגרש. "התקופה של הגירושים הייתה התקופה הכי יפה בנישואים שלנו", היא צוחקת, "זו הייתה פעם ראשונה ששנינו היינו באותו כיוון. פתאום נפתחנו, פתאום דיברנו על הכל. סוף־סוף היינו באותו צד. הפסקתי לרדוף אחריו. הבנתי שמגיע לנו להיות מאושרים. לצערי במגזר שלנו מנסים לשכנע גברים שאפשר להתגבר על משהו כל כך מהותי. אבל אין דבר כזה המרה. אי־אפשר לקחת נשים ולהשתמש בהן בתור שפן ניסיונות. המסר לגברים הומואים הוא 'קח אישה ותגלה אם עומד לך או לא'. אנחנו מוקרבות בשביל להציל גבר מעבירה. משפיל לחשוב שאני הייתי כלי לתקן מישהו. רק היום אני יודעת להגיד ממקום הרבה יותר שלם שאני יודעת להיות סקסית, להיות אישה מהממת, רעיה טובה, אבל לא הייתה לי הזדמנות כי הגבר שלי היה הומו".
סופי עדיין רווקה. נתי בזוגיות עם גבר, מחוץ לארון, ובלי כיפה. "הייתה לי תקופה שהרגשתי ממש אשם", הוא אומר. "היום יש הרבה רבנים נורמליים שהיו תומכים בי, ואם רק הייתי מגיע לרב הנכון לא היינו עוברים את המסלול הנורא הזה. התחננתי לרב שליווה אותנו שכשהוא שולח הומואים להתחתן שייתן להם לדבר עם אנשים כמוני. אני לא מגיע עם אג'נדה מסוימת, רק רוצה שיבינו שזה יכול גם לא לעבוד כמו שהם מקווים. לא האמנתי שאפשר ליצור אהבה בין שני גברים. היה לי קשה להאמין שזה אמיתי. והיום הזוגיות שלי היא לפי כל הערכים שאני מאמין בהם".
× × ×
בשנים האחרונות הוויכוח על מקומם של הלהט"בים הדתיים בקהילות בציונות הדתית הפך לסוער במיוחד. מצד אחד, רבנים מהקבוצה החרד"לית בציונות הדתית החליטו להילחם בכל מחיר בהכרה בלהט"בים. הרב לוינשטיין מישיבת ההסדר בעלי עלה לכותרות לאחר שקרא להומואים סוטים, ובמערכת הבחירות הראשונה בשנת 2019 אפילו רצה לכנסת מפלגת נעם, שחרתה על דגלה להילחם בזוגיות גאה. עלוני השבת מלאים בכתבות על הצלחתם המפוקפקת של טיפולי המרה, ומציגים וידויים בעילום שם של הומואים שהצליחו להתחתן ולהתגבר על הנטייה. כמובן שקולן של הנשים, בנות הזוג שלהם, לא נשמע.
מנגד, יותר ויותר דתיים מחבקים ומקבלים את ההומואים והלסביות הדתיים. לאחר נאום הסוטים של הרב לוינשטיין, מצעד הגאווה בירושלים התמלא בכיפות וכיסויי ראש. דתיים ודתיות רקדו בנפרד לצלילי שירים חסידיים על מנת להביע תמיכה באחיהם ואחיותיהם הלהט"בים. ובימים אלה שוב מובאת לחקיקה הצעה לאיסור טיפולי המרה.
"לפני 20 שנה הכרנו את האידיאולוגיה ואת האמירה החד־משמעית של ההלכה", מספר הרב יובל שרלו, "אבל לא הכרנו את האנשים עצמם. ולכן היה פשוט וקל להגיד שהכל אסור, ושמי שנוהג אחרת הוא כנראה חולה נפש או שהתפתה לתרבות המערבית־מינית הקלוקלת. מה ששינה אותי, ולא מעט מרבני המגזר, זה שהאינטרנט נכנס עמוק לחיינו. ואז קיבלנו פניות אישיות ואנונימיות של בחורים ובחורות וסוף־סוף שמענו את האנשים. זה דורש מאיתנו לבחון את הדרך בתוך עולם ההלכה.
"אני הגעתי לתחום של נישואי הומואים עם נשים בעקבות בחורה שהתחתנה עם בחור כזה בלי לדעת", הוא מוסיף. "הרבנים הבטיחו שאחרי החתונה זה יעבור לו. ואז אני אמרתי שמה שלא יהיה, אין שום היתר בעולם להתחתן בלי לספר. וכמובן השאלה היא מה לספר. אני חושב שזה צריך להיות הכי שקוף וברור. בשביל הזוגיות ובשביל האמת והיושרה, זה בבחינת מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. תגידו את כל האמת. בלי לייפות. בלי לטשטש. תפקידו של רב הוא לא לעודד נישואים כאלה או למנוע אותם, זו הכרעה של בני זוג. תפקידו של הרב זה לחשוף את כל המשמעויות שהוא מכיר על הבחירה הזו. בני הזוג הם אלו שישלמו את המחיר או לחלופין יצליחו, ולכן צריך להיזהר מאוד".
אתה מכיר זוגות שזה עובד להם?
"אני מכיר זוגות שזה עובד להם. לרוב הם זוגות שהתחתנו בגיל מבוגר, כאלו שמאוד הבינו למה הם נכנסים. הרבה פעמים מדובר בנשים שמגיעות לסוף גיל הפריון והן עושות את החשבון שלהן. ובאותה נשימה אני חייב להגיד שאני מכיר גם משפחות שזה התפוצץ אצלן בגיל 40. כשכבר יש ילדים ויש קילומטראז'. אין פה שום תעודת ביטוח".
רוני גור התחתנה עם גבר הומו לפני 20 שנה, אבל הכאב של החוויה ‑ כמו גם הרצון בשינוי ‑ עדיין שם. היום היא חברה בקבוצת ווטסאפ בשם "נשים יפות בארון", שבה נמצאות נשים בתהליכי פרידה מבן זוג הומו. חלקן כלל לא יכולות לספר מדוע הן מתגרשות, והסוד של האקס הופך גם לסוד שלהן. "אחרי הגירושים שלי כעסתי על כל העולם", אומרת רוני. "הרגשתי שכולם הסתירו ממני. חברים שלו ידעו, הרבנים שלו ידעו. רק אני לא. שאלתי את ראש ישיבת ההסדר שלו: איך לא אמרת לי?! והוא ענה: כי לא שאלת. כאילו אני אמורה לחשוד.
"אני רואה שהעולם הולך אחורה. הייתה התקדמות בשיח בציבור שלנו, ועכשיו מנסים לקחת את הגלגל חזרה לימי הביניים. מתחת לבית שלי הייתה צעדת משפחות שבה הניפו שלטים שבהם כתוב שמשפחה נורמלית זה אבא ואמא. המסר היה ברור. הייתי מזועזעת. אני יודעת מה המחירים שמשלמים הילדים ההומואים שחיים במשפחות האלו. הם או יתאבדו או יתחתנו ויגרמו סבל נורא למישהי, או שהם ייצאו מהדת. לפעמים זה הכל יחד. זה לא נתפס".
רוני הכירה את בעלה לשעבר עוד מילדות, וכשהשניים התחתנו הייתה בת 22. "הוא היה קצת נשי אבל לא חשדתי. לקראת האירוסים עשינו שיחה כנה. הוא אמר שכל אחד יגיד מה מפריע לו אצל השני. הוא אמר שמפריע לו שיש לי שיער ארוך, שיש לי ציפורניים ושאני הולכת עם חצאיות. ואשכרה לא חשדתי. אחרי החתונה זה היה עינויי תופת. הייתי חוזרת מהמקווה לבית ריק. הוא פשוט היה נעלם. כאב לי פיזית הגוף, הרגשתי רעב נורא. זה כמו להתחיל צום יום כיפור בלי סעודה מפסקת. אני זוכרת שבאחת השבתות חזרתי מהמקווה והוא פשוט ישן. אי־אפשר היה לכתוב, אז כתבתי לו עם כוסות חד־פעמיות רק מילה אחת: 'למה?' וכשהתגרשנו, הוא איים עליי לא לספר למה נפרדנו. אז פשוט סחבתי את הסוד הזה".
היום רוני מגדלת שני ילדים מתרומת זרע, לבד. "הייתי אז בשיא הפריחה שלי, בניתי את האמון שלי במערכות יחסים, את דימוי הגוף. האמון הבסיסי שלי בגברים התערער. איך אפשר לבטוח במישהו עכשיו? אז החלטתי להביא ילדים לבד. מחנכים אותנו להיות עזר כנגדו. פונקציה לילודה, להקמת בתים, לפרו ורבו ומלאו את הארץ. מבחינת הרבנים שידעו ושתקו אין לאישה נפש, אין רגש. במחיר האידיאלים שלכם אפשר להרוס חיים של אנשים. לקח לי שנים להשתקם, לצמוח מעפר, ולתת בעצמי אמון חזרה".
× × ×
צבי בן מאיר (33), הוא תלמידו של הרב ורדי בבית ספר לתסריטאות, זה שנתן את ההשראה לסרט. הסיפור שלו דומה, אבל במקרה שלו נכנסו לתמונה גם שני ילדים. רק אחריהם, מצא את כוחות הנפש להתגרש ולהתחיל לשקם את חייו. גם צבי גדל במיטב החממות של הציונות הדתית, במרכז שפירא ובעלי, שם אביו משמש כרב. "ידעתי שיש לי בעיה מאוד גדולה אבל לא דיברתי על זה אפילו עם עצמי. אני זוכר את הבהלה בכיתה י"ב, כשהבנתי שהחיים שלי הולכים למקום אחר. התקשרתי ל'עצת נפש', ארגון המרה. הם שלחו אותי לפסיכולוג שגרם לי להבין שאני יכול להתחתן. אני הבנתי שזו בחירה בין להתחתן עם אישה לבין להיות לבד כל החיים".
לימים צבי התחתן עם ר', ובחר לספר לה את האמת לפני. "החיבור בינינו היה מדהים מהרגע הראשון שנפגשנו. פגשתי את האישה הכי מהממת, אבל הלב שלי לא נפתח לאהבה רומנטית. שאלתי את ראש הישיבה שלי מה להגיד. הוא אמר לי שזה הניסיון שלי בחיים, ובאמת באתי אליו עם חברה שלי עוד לפני שהתארסנו. ישבנו מולו והוא אמר משפטים לא קלים ונתן תחושה שזה אפשרי. הוא הסתכל עליה ואמר לה: זה 95 אחוז פחד וחמישה אחוזים בעיה. סיפרתי לעצמי שאני יכול לחיות לצד זה. שאני לעולם אהיה הומו, אני לא אתרפא מזה, אבל זו הטרגדיה הקטנה שלי ולצידה אצליח לחיות".
אבל אז התחילו החיים המשותפים. "הייתה לנו חברות טובה, דיברנו על הכל חוץ מזה. אני רואה יום־יום איך אני מייסר אותה. כל פעם כשהיא מעלה את הנושא אני נאטם לכמה ימים. הבנתי שאם המגירה הזו נפתחת, כל המגדל הזה מתפרק עלינו. היה מין כעס סמוי כזה של מה את רוצה, את ידעת שאני כזה. יש דברים שאני לא יכול לעשות. יש אינטימיות שאני לא יכול לספק. זה כאילו רק מין, אבל כל כך לא. המשיכה של הומו לגבר זו לא משיכה לסקס. זה הרצון לחיזור אמיתי, לקרבה, לאינטימיות. ולא יכולתי לתת לה את זה. בסוף לא הייתי מסוגל לעמוד מול הסבל שלה. כשהמסך נפל והבנתי את החוויה שלה זה היה נורא. אני לא מאמין שהעברתי אותה את זה".
צבי ורעייתו הלכו גם הם לטיפול, הפעם אצל אנשי מקצוע, ולבסוף החליטו להיפרד. "והחלטנו לא להסתיר", הוא ממשיך. "ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה, הם לא הבינו למה אנחנו מוותרים. הם לא האמינו שסחבתי את זה לבד והיו בטוחים שאם אני אטפל בעצמי יהיה בסדר. גם אחרי הגירושים הם קיוו שאכיר אישה אחרת. אבל לאורך כל הדרך הם היו שם בשבילי. היום אני חי עם בן זוג ורק לפני פחות מחודש הם פגשו אותו. זה היה להם לא פשוט בכלל. הם עושים צעדים קטנים ואני מעריץ אותם שהם עושים דרך. שהם יודעים להפריד בין אידיאולוגיה למשפחה. בעיניי זו גדלות נפש".
היום צבי וגרושתו מגדלים את ילדיהם בהורות משותפת. "כשנפרדנו דמיינתי את עצמי בעבודה אפורה, בלי אהבה, כמו נזיר. חשבתי שאני אחיה בצד של החיים. הייתי בארון. אבל בסוף הבנתי שמגיע לי לחיות. שאני יכול לזרוק את האבן הזו ולהמשיך הלאה. ולא רצינו לגדל את הילדים לעוד דור של הסתרה ושקר. אז סיפרנו להם, ונתנו לזה שם. אבא הומו. אנחנו לא נכבס מילים". הילדים, בני שבע וחמש, נודדים בין הבית של צבי ובן זוגו ברמת־גן לבית של האם ביישוב דתי בשומרון. הפער הזה לא פשוט. "אנחנו עושים הרבה תיווך, אבל בסוף זו בחירה שלה את מי לשתף", הוא אומר על בתו הגדולה. "יש לה חברות שיודעות ויש כאלה שלא. היא יודעת שזה חריג מאוד אבל מהצד שלנו אין שום הסתרה. יום אחד אמא שלה שמעה אותה מספרת באגביות לחברה שאבא גר עם מישהו ברמת־גן. היא הדגישה שזה לא סתם חבר, זה חבר כמו בעל ואישה. אנחנו מאוד התרגשנו".
נדב שוורץ (38) הלך גם הוא ל'עצת נפש' כשהבין שהוא נמשך לגברים. מי שטיפל בו הוא ראובן ישראל וולצ'ר, שהורשע בביצוע מעשים מגונים במטופלים שלו ונשלח לשלוש שנות מאסר. גם הוא סיפר לארוסתו לפני הנישואים שהוא נמשך לגברים וגם שם הקשר התפרק מאוד מהר - אחרי ארבעה חודשים. "בחתונה שלי הייתי המאושר באדם, אבל אחר כך הכל היה מאוד־מאוד קשה. הרבנים אומרים לנשים שהן יצילו גברים כמוני, שהן יתקנו אותנו. ולצערי הרב השיח הזה עדיין נמשך. יש היום קולות אמיצים בחברה הדתית, רבנים שמוכנים לדבר על זוגיות להט"בית, אבל לצערי מוציאים אותם מחוץ לגדר. ואז כל מה שהם אומרים הופך לא לגיטימי".
נדב נשאר דתי, הפעם מחוץ לארון. הוא מעביר הרצאות, מדבר עם רבנים, מתעקש להציג אלטרנטיבה. "אני מאמין באלוהים, ואם כל מה שקורה הוא מרצונו, אז גם זה שאני הומו זה מרצונו. אני מנסה לעשות את העולם טוב יותר עם המתנות שה' נתן לי. לצערי, למרות ההתקדמות, הציבור הדתי לאומי נהיה מאוד קיצוני. אני במקום מאוד פריבילגי כי אני מחוץ לארון, אבל אני חושב על נער בן 16 שתלוי בישיבה התיכונית שלו, ברבנים שלו. על ילדים שנושאים את הסוד הזה שנים ואין להם עם מי לדבר. ועל בנות הזוג העתידיות שלהם, שמוקרבות על מזבח הטהרה של הגבר שרוצה להינצל מהחטא. אם נער כזה קורא את השורות האלו, שיידע שהוא לא לבד. זכותך לעשות את הטעויות שלך, אבל זה לא פייר לעשות את זה על חשבון מישהי אחרת. ומי שמשכנע הומואים להתחתן, עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". ×
