ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    “לא עשיתי כסף כדי שיהיה לי רכוש. עשיתי כסף כדי שאוכל לחיות חיים עשירים ומעניינים". מוריס קאהן ומאור זגורי במלון באדיס־אבבה | צילום: מאור זגורי, אתיופיה
    7 ימים • 22.07.2020
    ממנטו מוריס
    רגע אחרי ששיגר חללית לירח, המיליארדר הישראלי מוריס קאהן בחר לנצל את ההון שצבר כדי לסייע לאנשי השבטים הנידחים של אתיופיה. לכבוד יום הולדתו ה–90, מאור זגורי ליווה אותו במסע חד–פעמי שבמהלכו הם חנכו בית יתומים לילדים נטושים שנידונו למוות, הקימו בית חולים מאובזר במיטב הציוד וסייעו לרפא מאות בני אדם מעיוורון. עכשיו קאהן מספר למה החליט לא לחדש את פרויקט "בראשית", מה מדינת ישראל צריכה ללמוד מהאפרטהייד שאיתו גדל בדרום–אפריקה ומדוע המפגש עם הילדים שאת חייהם הציל הוא המתנה המרגשת ביותר שהעניק לעצמו. כן, אפילו יותר מכיבוש הירח
    מאור זגורי

    זו מסורת אכזרית שנשמרת כבר מאות שנים בשבטים שחיים בחלקה הדרומי של אתיופיה: אם תינוק נולד ללא ברכת הצ’יף, או עם שפה שסועה — יש לנטוש אותו. הוא מקולל — “מינגי” בשפת המקום. הוריו משאירים אותו באוהל נפרד, לא מאכילים אותו ואפילו לא מתקרבים אליו. מדובר במסורת כה עתיקה ומושרשת, שהיא קודמת אפילו לחוקי המדינה והממשלה לא עושה מאום כדי למנוע את התופעה. אבל יש מי שכן עושה: לפני כמה שנים תרם המיליארדר הישראלי מוריס קאהן לבניית מתחם בית יתומים שהציל מאז את חייהם של 50 ילדים — “ילדי מינגי” — מגורל של מוות. עכשיו הוא מגיע לביקור במקום בפעם הראשונה.

     

    את פנינו קיבל לָלֶה. בחור ששתיים מאחיותיו נולדו “מינגי”. כשהשבט גזר עליהן מוות לָלֶה ברח לעיר, גר ברחוב, אומָץ, הלך לאוניברסיטה והחליט להקדיש את חייו להצלת הילדים. לבדו אסף מהשבטים 50 ילדים אל מחסה רעוע. וממש לפני שבעל האדמה עמד לגרש אותם, אלוהים הפגיש אותו עם מוריס. לָלֶה, בחור גבוה שחיוכו מזכיר את עומר סֶיי מ’מחוברים לחיים’, הוביל אותנו למבנה המרכזי ששימש כחדר אוכל עם שולחנות קק”ל צהובים. בעומקו ניצבה עוגת יומולדת ענקית. מעליה נתלו קישוטי סוכה וארבעה דפי A4 שעליהם נכתב “HAPPY 90 BIRTHDAY MORRIS”. כן, היום מוריס קאהן חוגג יום הולדת 90.

     

    בבניין הסמוך, צפופים על המפתן, הסתתרו 50 ילדים בגילי שלוש עד 16, שניכר שהורו להם להישאר בפנים כשיגיע התורם החשוב. הילדים, שלא פגשו את מוריס מימיהם, חשבו שאני זה הוא ופרצו בצרחות התרגשות וברחו לחדרים. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי מה זה להיות “אדם לבן”.

     

    בחדר האוכל הילדים כבר שרו למוריס “יום הולדת שמח” ועיטרו בכתר פלסטיק את ראשו. אחרי שעזרו לו לכבות את 90 הנרות וקונפטי נורה לאוויר, הילדים הסתערו לקבל חתיכה מהעוגה. התבוננתי מהצד במוריס, שלרגע קצר היה הסבא היחיד שאי פעם יהיה להם, משתדל בכל כוחו לחתוך את העוגה בזריזות, בניסיון נואש להדביק את קצב הושטת הידיים. לָלֶה סיפר בהמשך שלא מזמן הגיע ראש השבט בכבודו לראות את בית היתומים שאוסף ילדים ודן אותם לחיים. לפני שעזב הצ’יף, אמר: “אולי מינגי זו לא קללה. אולי עכשיו מינגי זו ברכה”. כך הצליח לָלֶה, בעזרתו של מוריס קאהן, לתת סיכוי לשינוי היסטורי בשבט שלו. כשחזרנו לרכבים עשרות הילדים רצו אחרינו ונופפו לשלום עד שיצאנו מהשערים.

     

    ילדי בית היתומים בג'ינקה רואים רחפן בפעם הראשונה בחייהם | צילום: מאור זגורי, אתיופיה
    ילדי בית היתומים בג'ינקה רואים רחפן בפעם הראשונה בחייהם | צילום: מאור זגורי, אתיופיה

     

     

    בשבעת ימי הביקור של המשלחת באתיופיה, בנוסף לחגיגה בבית היתומים, הקמנו גם בית חולים, ריפאנו את עיניהם של כ־400 ילדים ומבוגרים, תרמנו מזון, חילקנו תרופות ובגדים, הובלנו ציוד רפואי, טיילנו קצת והצלנו את חייה של תינוקת יתומה. כל זה בשבוע אחד. רוב האנשים לא יזכו ברצף מצוות אינטנסיבי כזה בחיים שלמים.

     

    הגענו לשם במטוס הפרטי של קאהן, שהיה גדוש מכונות וציוד רפואי, ארגזי משקפיים, מתנות לילדים ואוכל לשבוע. לא נותר מקום בתא המטען אז שאר הציוד הועלה למטוס עצמו וחסם את המעברים והכורסאות. הייתם צריכים לראות את מוריס מטפס על מסעדי הכיסאות מעל הארגזים בדרך לירכתיים. אז שאלתי בפעם הראשונה את השאלה שעוד תחזור בהמשך המסע: “הבן אדם באמת בן 90?” “מה אתה מדבר? בשבוע שעבר הוא צלל בשונית באילת ואתמול הוא רכב על סוס!” גילתה דפנה ג’קסון, יד ימינו של קאהן, והראתה לי סרטון וידיאו שלו דוהר בגאלופ מרשים.

     

    קאהן עשה בחייו כמעט הכל. הוא נולד בדרום־אפריקה ועלה לישראל ב־1956. כאן הוא הקים את אמדוקס, דפי זהב, המצפה התת־ימי באילת, השקיע במגוון חברות ובמיזמים נדבניים ודורג לפני כמה שנים במקום השמיני ברשימת עשירי ישראל עם הון של 1.6 מיליארד דולר. לפני שנה הוא עשה היסטוריה כשהפך לאחד מארבעת הראשונים בעולם ששיגרו חללית לירח, אחרי ארה”ב, רוסיה וסין. בסיומו של מסע שזכה לסיקור עולמי, החללית התרסקה לפני הנחיתה.

     

    “‘בראשית’”, הוא התרפק, “היא גאווה גדולה מהולה בפספוס, אבל היא בעיקר הישג היסטורי אדיר. ‘בראשית’ שברה שיאי עולם: היינו החללית הראשונה שאי פעם מומנה באופן פרטי, היינו החללית הקטנה ביותר שנחתה על הירח, והיינו אלה שעשו את המסלול הארוך ביותר לשם - כמעט שישה מיליון קילומטרים - וכל זה, כמו ישראלים, עם יוזמה והרבה חוצפה ובתקציב כמעט אפסי”.

     

    ניתוח עיניים במרפאה בטורמיי. שיעור העירוון בקרב התושבים הוא מהגבוהים בעולם
    ניתוח עיניים במרפאה בטורמיי. שיעור העירוון בקרב התושבים הוא מהגבוהים בעולם

     

     

    מה קורה עם “בראשית 2”?

     

    “האמת היא שאני כבר לא חושב שצריך את ‘בראשית 2’. כדי לשחזר את 30 השניות האחרונות של הנחיתה אין צורך בבניית כל הפרויקט מחדש. מה שחשוב זה ש’בראשית’ פרצה את גבולות הדמיון והיוותה מודל השראה לדור שלם שחלומות אפשר לממש, לא משנה כמה הם גדולים ורחוקים. ‘בראשית’ הבאה מבחינתי זה תיקון כדור הארץ. אנחנו זקוקים לקריאת השכמה כדי להסתכל על הכדור שלנו ולשמור עליו. זה ‘בראשית 2’ שלי”.

     

     

    × × ×

     

    מפגש מסמר שיער. קאהן וילדי שבט ההאמר
    מפגש מסמר שיער. קאהן וילדי שבט ההאמר

     

     

     

    נחתנו במסלול הנחיתה בג’ינקה - כביש צר שנמתח כצלקת באזור ירוק ומבודד בין הרים ועשב גבוה. הגענו לאפריקה השחורה והסוערת. היבשת הזו שנדמה שקראה לי כל ימיי ושממנה תמיד נמנעתי. נסענו דרך הערבות האתיופיות אל לודג’ אפריקאי מסורתי, שיחסית לאזור נחשב למקום ברמה גבוהה. קיבלתי מפתח פצפון עם מחזיק מפתחות ענק של מסכה אפריקאית, וצעדתי לסוג של אוהל־חדר עם גג מברזנט ודלת שננעלה במנעול קטנצ’יק כמו יומן משנות ה־90. את פניי קיבלו נדל ארסי וכ־20 סוגי ג’וקים שמעולם לא פגשו ישראלי. לימיני עמד מאוורר ירוק ולשמאלי נפרסה מיטה ומעליה כּילה לבנה מצמר סמיך המעוטרת בפרפרים מתים. התיישבתי ואחזתי את הראש. “מה חשבתי לעצמי?!?” ועזבו אותי, איך מוריס שורד פה?

     

    מיד שלפתי את רשימת ההנחיות: אסור לשתות מהברז. אסור לאכול בשר. אסור לאכול דגים. הכבישים לא סלולים. הרחובות מסוכנים בלילה. היתושים נושאי כולרה והמוטֶלים ברמה שאם היו מביאים לפה את הפנס האולטרה־סגול אז החדר היה נראה כמו מסיבת אסיד ביער בן שמן. אני לא בנוי לדברים האלה. לא ישנתי בשטח מאז הצבא. חייב להירדם בתוך המצעים שלי. מיליון צפרדעים קירקרו מסביב לבקתה. עבר עליי לילה ראשון מבעית של אדם מערבי המרוח כולו באלטוש. לבסוף בכיתי כמו אדם בוגר ונרדמתי.

     

    בבוקר אפריקה נראתה אחרת לגמרי. נסענו לטורמֵי ונכנסנו למתחם שהזכיר קיבוץ נטוש עם מבנים נמוכים, בעלי סככה רחבה שמתחתיה התגודדו עשרות מקומיים מכל השבטים. הרעיון לבנות כאן מרפאת עיניים התחיל ב־2010 כשד”ר איתי בן־ציון ואלון חנניה, שני מייסדי הפרויקט, פנו למוריס וסיפרו לו שבדרום אתיופיה שיעור העיוורון הוא מהגבוהים בעולם בגלל מחלות עיניים פשוטות שבמערב מרפאים תוך דקות. מוריס אמר להם: “עבור אדם כמוני לעשות את זה - זה נחמד. אבל לא לעשות את זה - זה פשע”.

     

    בהתחלה היה קשה לשבטים לתת אמון ברופאים. לא פעם הגיעו לבנים לשבטים שלהם וניצלו את תמימותם. אבל היום, שמם הטוב של “הרופאים מישראל” יצא למרחקים ובכל שנה מתקבצים בני כל השבטים שנזקקים לטיפולים במרפאת העיניים. חברי המשלחת עצמם נוסעים ברכבי שטח, לעיתים עשר שעות לכל כיוון, כדי להביא מהשממה איזה ילד או סבתא קשישה שזקוקים לטיפול. בתום הפרוצדורה מוחזרים כולם לשבטם.

     

    חלצנו נעליים, לבשנו חלוק, קירצפנו ידיים ונכנסנו לחדר ניתוח מאולתר שמאובזר בציוד רפואי מהמתקדמים בעולם. החדר היה חם ולח ושני המאווררים שפעלו בו לא ממש עזרו. ריחות חריפים של חיטוי וזיעה נתלו באוויר ונאלצתי לעטות מסכה. מי ידע שבעוד שבוע המסכה הזו תהיה שימושית גם בתל־אביב. אל החדר הוכנס ילד בן עשר הסובל מקטרקט בשתי עיניו. תוך 20 דקות הושבה לו הראייה והוא חזר לחיים בתפקוד מלא. אחריו הוכנסה אל החדר נערה פוזלת שתוך פחות משעה תוקנה פזילתה לתמיד. נס גלוי.

     

    אבל ניתוחי עיניים זה לא דבר פשוט. לחזות במזרקים נדחפים לאישונים או בלהבי מנתחים מרחפים על עפעפיים נפוחים זה דבר קשה לצפייה. באחד המקרים הוכנס אל החדר אדם ששתי עיניו עצומות מ”טְרכומה”- מצב שבו הריסים צומחים פנימה לתוך העין ושורטים את האישון עד כדי עיוורון. כדי לרפא את זה צריך לחתוך את העפעף ולתפור אותו “אינסייד־אאוט” כמו שהופכים גרב. הניתוח היה קשה - עיניו של האיש היו מצולקות מאוד ואלמלא המיומנות של המנתחים, פרופ’ גיא בן סימון וד”ר דפנה פרת, לא בטוח שהיה מצליח. המנותח היה כבן 50 וכבר נראה כאיש זקן (עם תוחלת החיים הנמוכה באתיופיה, נער בן 14 נחשב גבר וגבר בן 50 נחשב קשיש). האיש היה מבועת. הוא מעולם לא שכב על שולחן ניתוחים. בעוד ד”ר דפנה פוערת את עינו בחוט משי, פרופ’ גיא החל להפוך את העפעף החוצה ולתפור אותו. לאט־לאט. רק שפתאום החל המנותח לצרוח ולהתפתל בעוצמה על שולחן הניתוחים. ההרדמה המקומית עוד לא התחילה להשפיע. אל החדר הוזעקו שני בניו שניסו להרגיע אותו ואחזו ברגליו. גם אנחנו נרתמנו לסייע. מוריס ואני אחזנו בזרועו הימנית בעוד דפנה ואילן ליאור, היועץ המשפטי, אחזו בידו השמאלית. כנראה הכאב היה עז והאומלל צרח בקול גבוה.

     

    וכאילו זה לא מספיק, באותו רגע נפל החשמל - מאורע שגרתי באזורים האלה. אפילה השתררה בחדר ברגע שהאזמל פילח את עפעפו של המנותח. כתמי זיעה החלו להתפשט כרורשך על החלוק של פרופ’ גיא. או אז קפץ אליאס, המדריך המקומי שלנו מטעם עצמו, ותפס יוזמה. הוא שלף את הסמארטפון, הפעיל את הפנס ואחז בו מעל פני המנותח, בעוד המחט בידו של גיא המשיכה לרקד כנזיר זן: קשירה, מתיחה, סיבוב. קשירה, מתיחה, סיבוב. פלייֶה־רלֶווֶה. קידה. הניתוח הסתיים והחשמל חזר. וכעת לעין השנייה.

     

     

    × × ×

     

     

    המסע לאתיופיה נערך בימים הראשונים של התפרצות הקורונה. אבל קאהן לא חשב לרגע לתת לאיזה נגיף משתולל להרוס לו את התוכניות. “אתה לא יכול לעודד אנשים לעשות דברים בלי להוכיח שאתה יכול לעשות אותם בעצמך”, הוא אמר. “לא הייתי רוצה להידבק בקורונה. אני רואה את הסבל של האנשים, כשהמשפחות לא יכולות להיות איתם ברגעיהם האחרונים. כולנו חושבים שאנחנו לא נקבל את זה. אבל כל אחד יכול. זו מחלה נוראית במיוחד לזקנים”.

     

    אתה לא פוחד למות?

     

    “אני לא פוחד מהמוות, אבל אני לא ממהר לקראתו. מה גם שאני בדרך כלל מאחר לכל דבר”.

     

    בכל זאת, אתה לוקח סיכונים. טס לאתיופיה, רוכב על סוסים, צולל בים.

     

    “אם אתה רוצה לחיות חיים איכותיים ולא סתם להאריך אותם, אז יש סיכון תמיד. אני אוהב לרכוב על סוסים. ואני יודע שאם אני אפול מסוס אני עלול למות. אבל זה סיכון שאני מוכן לקחת כדי לעשות מה שאני אוהב. עדיף להוסיף חיים לימיך מאשר ימים לחייך”.

     

    לפעמים אתה חושב על הסוף?

     

    “כשאתה צעיר המוות רחוק ממך. ואתה לא מתעסק בו כדבר מוחשי. אבל בגיל שלי אתה מבין שאתה לא תחיה לנצח. אני מביט סביבי ואני רואה אנשים בגילי וזה לא נראה יפה כל כך. אני מניח שאני לא שונה ואני חייב להבין שמתישהו בעתיד הלא־רחוק אני אהיה כמוהם. הזמן שיש לך לעשות את כל מה שיש לך לעשות אינו בלתי מוגבל, וכל מה שאני רוצה לעשות אני אעשה עכשיו. הזמן חולף ואין לך הרבה מה לעשות בנדון. כשתהיה זקן ולא תוכל לעשות שום דבר, תחשוב על כל מה שרצית לעשות ולא הספקת”.

     

    אתה פוחד להיות תלוי באחרים?

     

    “האמת שפעם עשיתי עסקה עם חבר: שאם אהיה לא תפקודי הוא יבוא ויהרוג אותי. מה שקרה זה שהיום הוא יושב בכיסא גלגלים ורואה טלוויזיה בלי יכולת לזוז”.

     

    אתה מאמין באלוהים?

     

    “כמו שאמרה עליי פעם חברה קרובה — ‘אני לא מאמין באלוהים אבל הוא דואג לי’. ההורים שלי לא היו אנשים דתיים, אבל כן היו רוחניים. אמא שלי תמיד עזרה לאנשים, עשתה טהרה ואירגנה נדוניה לנשים עניות. אני לא חושב שאלוהים יחלק לי פרס על זה שהייתי טוב או שעזרתי לאנשים אחרים. אני כן חושב שכאשר אני עוזר לאנשים זה מחזק אותי ועושה אותי בריא יותר. לא עשיתי כסף כדי שיהיה לי רכוש. עשיתי כסף כדי שאוכל לחיות חיים עשירים ומעניינים. אף פעם לא רציתי להיות ‘האיש הכי עשיר בבית הקברות’”.

     

     

    × × ×

     

     

    ביום השלישי נסענו ל“בוּש” (סוואנה) בדרום המדינה, שטח שבטי ה”האמר”. הוחלט שהפעם נביא את ההר למוחמד ונעשה בדיקות משקפיים לילידים בשטח שלהם. אחרי נסיעה של שעתיים הגענו למקבץ בתי איגלו מבוץ ותבן, שם פגשנו חבורת אנשים שכל לבושם היה חתיכת בד שלא מכסה שום דבר. גברים ונשים וילדים וזקנים ותינוקות, יחפים ועירומים ואוחזים בחניתות. הרגשתי מוזר שאני לבוש.

     

    באתיופיה יש יותר מ־500 ניבים שונים והמתורגמן שלנו שבר את השיניים בניסיון להסביר לבני המקום שאנחנו פה כדי להציע להם בדיקות עיניים בחינם. בזמן שהם התגודדו מתחת לעץ, צחי קמחי האופטומטריסט וד”ר איתי הקימו אוהל והתחילו בבדיקות. מיטב הטכנולוגיה הישראלית מחוברת לגנרטור באמצע הערבה האפריקאית. אחד־אחד הם נכנסו. לראשון היה צילינדר, לשני מספר גבוה, זה לא רואה קרוב, ההוא לא רואה רחוק. צחי היה מוכן לכל. זה די מצחיק לראות ילד מקומי מרכיב משקפיים אופנתיים והופך בן רגע לכוכב השבט. הדיאלוג איתם היה מהמענגים במסע הזה. ללא מילים. ללא שפה. רק הבעות פנים, חיוכים ומחוות ידיים שמשותפות לכלל המין האנושי.

     

    לפנות ערב ירדנו לנהר שזרם מתחת לבקתות המגורים, שאליו נאספו מדי יום תושבי האזור כדי להתקלח, לכבס את הבגדים, להשקות את הבהמות, לשטוף את המשאיות או סתם לשחק במים. הכיכר המרכזית. התיישבנו על הגדה והבטנו בהן. משפחות שלמות, נוצצות באור שקיעה. בחופש אמיתי. קינאתי על השמחה שיש להם למרות שאין להם כלום, בעוד שלנו יש הכל ואנחנו נוטים להיות עצובים. שלוש ילדות צחקו לקראתנו והתחילו לעשות למוריס צמות בשיער. בדרך חזרה הוא אמר לי: “הם יותר עשירים ממני. יודע למה? כי הם לא צריכים שום דבר”.

     

    יש משהו שאתה מצטער עליו?

     

    “ככלל אני מרגיש בר מזל, בעיקר בגלל שאני מצליח פיננסית, עניין שהופך את החיים לקלים יותר, אין ספק. עם זאת אני מצטער שההורים שלי לא חיו מספיק כדי לראות אותי מצליח בחיים האלה. זה דבר שחסר לי. הייתי בן 23 כשאמי נפטרה מקריש דם וטיפול רשלני בבית החולים, עוד לפני שבאתי לישראל. שני ההורים קבורים בדרום־אפריקה וביקרתי שם לפני כמה שנים ובכיתי על הקברים של ההורים, הסבים והדודות שלי”.

     

    מה העצה הכי טובה שאתה יכול לתת לנו, הישראלים?

     

    “העצה היחידה שלי היא שצריך ללמוד לחיות עם השכנים שלנו. בכל מחיר. ללמוד לחיות עם אלה שהם פחות ברי מזל מאיתנו. ולהבין את הבעיות שלהם. הרגישות כלפי האחר היא חלק מהתורה שלנו. זה ערך עליון ביהדות. תתייחס לגר כאילו הוא שלך. אם לא נעשה כך, בסוף אנחנו נהיה אלה שישלמו את המחיר. הרי מה רוצה אזרח ערבי מן המניין? לשים אוכל על השולחן, גג מעל הראש ולהאמין שיש לו עתיד. זה הכל”.

     

    ואנחנו לא מכבדים את זה?

     

    “אנחנו לא. ולמה? כי אנחנו מאמינים שאלוהים נתן לנו את כל האדמה הזאת? אז מה? קצת צניעות. אני בא מדרום־אפריקה. במשך שנים ניסו שם להפריד את השחורים מהלבנים, לדכא את השחורים, אבל זה לא עבד. אתה לא יכול לשלוט באנשים באופן מוחלט. פשוט לא. תוך 20 שנה הערבים יכפילו וישלשו את גודל האוכלוסייה שלהם. מה נעשה אז? שאלתי אנשים דתיים והם ענו לי, ‘אלוהים ידאג לנו. אלוהים נתן לנו את האדמה הזו והוא יגן עליה ועלינו’. אבל הם טועים, אלוהים לא יגן על אנשים שלא הגנו על אנשים חלשים. לכן, אם אתה מאמין באלוהים אז קח את החבילה השלמה של האמונה — וחלק מזה הוא שאם אתה רואה מישהו מסכן ממך, חלש ממך, תעזור לו. זה החוק הראשי של אלוהים. וזה בא לפני אדמה שניתנה או לא ניתנה. בזה אני מאמין וזו הדת שלי”.

     

     

    × × ×

     

     

    ביום האחרון הורדתי עם דפנה כמה ארגזים של משקפי ראייה בבית החולים בג’ינקה, שבו מחלקת העיניים נמצאת בסמוך למחלקת יולדות. בזמן שצעדנו במסדרונות הכתומים חלפנו בחטף ליד הפגייה ושמענו צליל בכי שהידהד מעל כל השאר. דפנה הסתובבה ונכנסה למשרד האחיות. ושם, בתוך עגלה שקופה, עזובה כמו עגלת מסמכים שנשכחה, שכבה תינוקת קטנה בשם דבורה ובכתה. כרוכה בסוודר עבה, בשיא החום האתיופי, היא שכבה שם, תינוקת שנולדה עם אח תאום לפני כשלושה חודשים. השניים ננטשו על ידי אמם בשיחים של בית החולים והובהלו למיון במצב אנוש. האח לא שרד אבל דבּורה כן וכעת הצוות הרפואי מטפל בה. הבטנו בה. תינוקת. לבדה בעולם. מחכה. לא יודעת שאיש לא יגיע לקחת אותה.

     

    “בוא איתי”, אמרה לי דפנה. חזרנו לרכב והנהג לקח אותנו למכולת סמוכה. דפנה קנתה לדבּורה חיתולים ותחליפי חלב־אם לשנה שלמה. יצאנו מהחנות עם שלושה מלווים שנשאו חמישה ארגזים ענקיים, אבל עדיין לא חזרנו לבית החולים. דפנה ביקשה מהנהג שיסיע אותנו לקנות בגדי תינוקות. באמצע השוק המקומי, בדוכן מפח, שלפה עבורנו המוכרת קולקציה לשנה שלמה ותקעה לנו מחיר שלא היה מבייש את השאנז אליזה. יצאנו מהדוכן עם עשרות שקיות ואז דפנה הוסיפה: “רגע, צריך דובי. הילדה צריכה דובי. דובי שיהיה שלה”. כשחזרנו מוריס הרים טלפון ללָלֶה ובשיחה אחת דאג שהתינוקת תיאסף אליו לבית היתומים. שם היא תגדל ותתחנך עד גיל 18 ואז תלך לאוניברסיטה.

     

    חזרנו לבית החולים ודפנה הלבישה את דבורה, החליפה לה ושיחקה איתה קצת. סביבן עמדו הרופאים והאחיות וחייכו בהתרגשות. היה זה רגע נקי ומזוקק של אהבת אדם. בערב דפנה הראתה לי תמונה של דבּורה מוקפת בילדים בבית היתומים שבג’ינקה, אוחזת בדובי הוורוד החדש שלה.

     

    חזרנו למלון באדיס־אבבה, שם הודיעו לנו למהר לרדת ללובי. מתברר שהמגפה מסין הגיעה לארץ. עומדים לסגור את השמיים וכולנו חוזרים לבידוד. בידוד? מה זה בידוד? בדרך לשדה התעופה, מוריס אמר לי: “אתה יודע, אני לא צדיק. המשלחת הזו לאתיופיה זו מתנת יום ההולדת שלי לעצמי. כי גם אם לא עשיתי שום דבר טוב בחיי, המשלחת לאתיופיה היא הדבר הטוב האחד שאזקוף לעצמי. משום שאת התחושה המופלאה שאני הרגשתי כשראיתי את הילדים האלה חיים לא ניתן לשחזר בשום הישג. אפילו לא בכיבוש הירח”. ×

     


    פרסום ראשון: 22.07.20 , 20:28