משני צידי הצלקת
קצין מג"ב פאדל שאנן הוציא את מזל חניה מביתה בגוש קטיף ושב אליה עכשיו כדי לדבר על הכאב המשותף | אל"מ אגאי יחזקאל היה אז בסלון של עוז קדמון בכפר דרום אבל היום לא הוזמן להיכנס לבית החדש | ביוזמת "ידיעות אחרונות": שני מפונים, שני מפנים, ארבעה מפגשים טעונים
"את סולחת לי, נכון?", לוחש פאדל מבין הדמעות. מזל: "אני לא סולחת למדינה"
כשפאדל שאנן (60) נכנס לביתה של מזל חניה (62) בבני דקלים שליד קריית־גת, הדממה הייתה מונחת ביניהם כאבן. מזל הסיתה את מבטה ומיהרה להציע מים או פירות. לא ליצור קשר עין. 15 שנה חלפו מאז גורשה מביתה בנווה דקלים וזו הפעם הראשונה שהיא פוגשת את האיש שפינה אותה ואת בני ביתה.
פאדל הראשון ששובר את השקט. הוא אומר בפשטות: אני מתרגש. ואז מוסיף שאלה בהיסוס: את זוכרת אותי? מזל מודה שלא. "אי־אפשר. היו כל כך הרבה חיילים במדים. אתה זוכר?" היא שואלת. "לא אותך ספציפית. אבל את היום הזה אני אזכור לשארית חיי. כשהתגייסתי לימדו אותי איך להגן על המדינה, לא איך לפנות אזרחים מהבתים שלהם".
"אני אדם רגיש", הוא מודה כמעט במבוכה, דמעה מנצנצת בזווית העין. "למרות שעשו לנו הכנה מנטלית, היה לנו מאוד קשה. מי רוצה שיכינו אותו מנטלית לדבר כזה? שאלתי את עצמי אלף פעם, את מי פינינו?! אנשים שאנחנו שלחנו אותם לשם? אני דרוזי ואני ישראלי בכל רמ"ח איבריי. הייתי שלוש שנים בקרבי ו־30 שנה במג"ב, והאירוע הזה לא עוזב אותי. הדרוזים מטבעם קשורים לאדמה. לבוא לאדם ולהגיד לו 'היית כאן וזהו', זה מאוד קשה. היו מצבים שאני בכיתי יותר מבעל הבית שהייתי צריך לפנות. אני גר בחורפיש. יגידו לי מחר לעבור לסביון, אני לא עובר".
עכשיו גם מזל וגם פאדל מסתכלים זה על זה. הם בוכים. בלי קול. רק דמעות שקופות על הלחיים. מזל מתוודה: "אני זוכרת שרציתי לשאול אז 'אם הייתי דרוזית, היית מפנה אותי?' זה היה משפט שעמד לי בראש ולא אמרתי. כי לא רציתי לפגוע".
פאדל: "זו שאלה שאף פעם לא עלתה לי לראש, כי גם אתכם לא רציתי לפנות. אם הצלחתי לפנות אותך הייתי מצליח לפנות גם דרוזים מתוקף התפקיד. אני נשלחתי למשימה, אני לא בעל הדעה. כלובש מדים חובתי הייתה לבצע. ידעתי שאין משא ומתן, אני יודע כבר מה התוצאה הסופית, והתוצאה הייתה ההרס הזה. נורא שעומד מולך אדם ומתחנן, ואני יודע שאני לא יכול לעזור לו כי ההחלטה נפלה. כדרוזי, כשטוב ליהודים טוב לי. כשרע לכם - רע לי. אני לא רוצה פה מלחמת אחים".
שקט.
"את סולחת לי, נכון?" לוחש פאדל מבין הדמעות. "תראה, אתה באת בשליחות המדינה", אומרת מזל בכנות. "הרבה שנים אמרתי שאני לא סולחת. הייתי בניתוק, חייתי בניגודיות נורא גדולה. מצד אחד אני לא סולחת למדינה על מה שהיא עשתה לי, מצד שני אני אוהבת את המקום הזה. עד היום אנחנו חיים את הכאב. הילדים שלי גדלו והתחתנו, המשכנו קדימה, אבל הכאב סגור מאחורי מנעול. כי כשמתחילים לדבר עליו הוא הופך להיות הכל. לא הבנתי אתמול למה אין לי כוח, הרגשתי רע, הרגשתי שהכל מת סביבי. לקח לי זמן לקשר את זה לפגישה שלנו. זה כאב שלא עובר, כאב שקיים ויעבור רק כשנחזור".
× × ×
מזל ואהרון חניה הגיעו לגוש קטיף בשנת 1986 עם שני תינוקות מעפרה. מזל עצמה נולדה וגדלה בנתיבות. "התחתנו וחיפשנו את עצמנו, וככה הגענו לחבל הארץ הקסום הזה". שבעה ילדים נולדו בין כותלי הבית בנווה דקלים, מול הים. מזל הייתה מחנכת ומורה, אהרון נהג במועצה.
את התמונה מיום הפינוי מצאנו בארכיון של מרכז קטיף, ויצאנו לחפש אחר המצולמים. הוא - במשקפי שמש ומדים. היא - בכיסוי ראש וידיים שנושאות תפילה ובקשה. "כשראיתי את התמונה כאב לי הגוף ממש", אומרת מזל. "לראות את עצמי מהצד ברגע קשה כזה זה לא פשוט". "כשאני ראיתי את התמונה, הרגשתי מוצף". מסכים פאדל. "לא היססתי לרגע כשהציעו שניפגש. היה לי ברור שאני בא, כי אני מרגיש שחלק מהתושבים האלו עדיין בתוכי.
"שירתי 25 שנה באיו"ש. הרבה דברים שכחתי. אבל זו לא הייתה עוד היתקלות עם מחבלים במארב. בשירות שלי דפקתי על הרבה דלתות של מחבלים, לעצור אותם. אבל לדפוק לאדם בדלת ולהגיד לו אדוני, תפנה את הבית, זה בלתי נתפס. אחרי הפינוי עקבנו אחריכם. ראינו איך אתם מתגלגלים ממקום למקום. את הקרווילות. את הציוד שהגיע ולא הגיע".
תוך רגע מזל חוזרת אחורה, ליום הפינוי. "הילדים עלו לגג, פחדנו עליהם. זה היה חמישי, בלילה שאחרי ט' באב. בשבת לפני הצום עוד הייתה בנו תקווה. אנחנו האמנו עד הרגע האחרון שזה לא יקרה. הבטיחו לנו. כשהרב אליהו אמר 'היה לא תהיה', אני האמנתי שזו ברכה שתתגשם. שעם ישראל לא ייתן לזה לקרות.
"כמה ימים לפני הגענו הביתה בשתיים בלילה והבית היה מאוד מלוכלך. בשלוש לפנות בוקר אמרתי לילדים: 'אם מחר הגזרה תשתנה, איך נשמח? איך נחגוג?' אז ניקינו את הבית עד חמש בבוקר. הבאנו למפנים בית מבריק. זה לא היה ערכי ולא אנושי ולא יהודי לעקור אדם מהבית, אז לא חשבנו שזה יקרה. יצאנו מהגוש בלילה, אני הייתי האחרונה בנווה דקלים. אמרתי להתראות לדלת. נישקתי כל מזוזה. ואז עשיתי את הקריעה של האבלים מחוץ לבית. כל ילד לקח ילד אחר להרגיע אותו".
"אני זוכר שהיה זיק של תקווה בעיניים עד הרגע האחרון", משחזר פאדל. "אנשים לא חשבו שבאמת נעשה את זה. הם האמינו שאם הם יתעקשו הם יישארו בבתים. לכן הזמן התארך עוד ועוד. היו בתים שחזרנו אליהם עשר פעמים והם ביקשו עוד קצת זמן. אבל אנחנו ידענו שהפור נפל. מה שכואב לי זה שהמדינה שלחה אתכם לשם. שחייתם במקום מוקף מרצחים, והסכמתם ללכת. ודווקא לכם עושים את זה. עזבי אותי אידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, ותקווה להקים מדינה מהפרת עד החידקל. בפועל, אני מאמין שכמו ששמרו על רמת הגולן ועל הגדה, יכלו לשמור גם על הגוש".
מזל מוציאה ספרים, תמונות, חולצות כתומות שכבר מתפוררות. אפילו ספר הטלפונים של הגוש עוד אצלה. פאדל נזכר שאחד המפונים היה יהודי שרק עלה מצרפת. "הוא היה איש עשיר. מכר הכל ועלה לארץ לבנות בית מפואר לאשתו בארץ ישראל. את יודעת מה איתו?" הוא שואל. מזל מיד מחברת את הנקודות. "כן בטח, אחרי הגירוש הוא ירד מנכסיו", היא אומרת בעצב. תוך כמה דקות היא גם מאתרת את הטלפון שלו. פאדל מודה לה, "אני חייב לסגור איתו מעגל".
"הילדים שלך זוכרים?" הוא שואל.
"כולם זוכרים חוץ מהקטן, שהיה אז תינוק. זה השפיע להם על המשך החיים. שלושה הלכו לטיפול מסודר, כולם היו מאוד לוחמניים בגיל ההתבגרות, הכל היה מאוד קשה איתם. אנחנו כהורים למדנו להכיל. אנחנו מבינים שזו טראומה, זה כל הזמן ברקע. בעלה של הבת שלי מספר שבשנת ההיכרות הראשונה איתו היא לא הפסיקה לבכות. לא היו לה כוחות לתת. היא ניסתה לעשות שירות לאומי ולא הצליחה".
× × ×
אחרי הפינוי משפחת חניה הגיעה למלון, ואחר כך לקיבוץ עין צורים. בסוף הם בנו את ביתם בבני דקלים. "לא היה מקום במלון של המפונים ואמרו לנו לבחור איזה מלון שאנחנו רוצים. אמרנו, 'אז המלך דוד'. סתם, כהתרסה. שמו אותנו בחדר בלי כלום, רק מיטה. היה שם ילד מצרפת שהיה לו בר־מצווה. הוא שמע מי אנחנו והוא נתן לילדים שלי את החדר שלו. זה היה רגע של חמלה. הרגשתי שדווקא הוא, הילד הזר, רואה אותנו. הילדים הגדולים לא רצו כלום, הם הלכו לישון בלובי.
"בעין צורים גרנו שבע שנים אבל חוסר הוודאות כל הזמן ריחף מעלינו. חוסר יציבות שהורג. בגוש, עם כל הבעיות, עם כל הפיגועים, הרגשנו בבית. לא היו לנו מחשבות לעזוב. בשנה האחרונה עוד בנינו סלון שהרחבנו. אני עד פסח לא נתתי למחשבות לחדור אליי. רק אחרי פסח התחלתי להבין. בדיעבד, הייתי יותר נאבקת. היו משפחות שעזבו לפני שהגיעו החיילים. זה לא היה מתוך חוזק אלא מתוך חולשה. הן לא רצו לעמוד ברגע הנורא הזה, אבל הסבל שלהן היה פי כמה. כי הן גזרו את גורלן בידן. זה שהן יצאו לבד רדף אותן. בסופו של דבר אני אדם אמוני. אני יכולה לכעוס על הרבה אנשים, אני יכולה לכעוס עליך, כשליח, אבל בסוף אלוהים החליט", היא אומרת ומסתכלת על פאדל.
"זה נותן לך הקלה?", הוא שואל.
"ודאי. השנה יצאתי לטיול באזור ערד וראיתי שם את
המבצרים של החשמונאים. יש תיאורים מזוויעים על מלחמות של החשמונאים עם עצמם. אמרתי לבעלי שרק בטיול, 14 שנה וחצי אחרי הגירוש, אני מפסיקה לכעוס ומבינה שלא רצו שתהיה מלחמת אחים. המנהיגים שלנו אמרו את זה באמת. הם התכוונו לזה. אני רק מקווה שהמדינה תקבל שכל ולא תיפול לפח הזה שוב. כל מי שפגשתי מתחנן שרק לא יעשו את זה שוב פעם.
"כשהיה את הפינוי במגרון, הלכתי בית־בית ונתתי להם חיבוק. אחרי הפינוי בעמונה ראיתי שאין לי כוחות גוף ולא כוחות נפש. שאני לא יכולה לקום פיזית מהמיטה. ואז תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי: מזל! את בדיכאון! בכיתי כל כך. למחרת הרמתי את עצמי, נסעתי לעפרה, והייתי עם אנשי עמונה. כי כשזה קורה למישהו אחר, זה כאילו קורה לנו שוב. כשהלכתי לחזק את נשות עמונה גיליתי שחלק מהחברות שלי מגוש קטיף לא שמעו רדיו שבוע כי הכל חוזר להן. המון שנים אחרי הטראומה עוד חיה".
פאדל משתף שהוא היה גם בפינוי בעמונה. "זה היה יותר קשה מכל גוש קטיף יחד", הוא מודה. "הילדים שלי חטפו מכות רצח", מספרת מזל, "מאז אני לא מוכנה לשלוח אותם לבד יותר. עמונה זה היה הרגע שבו הצעירים אמרו די, פה לא נוותר. האגרסיביות שהייתה שם הייתה מפחידה".
הקושי הרגשי הוא הדדי. גם אז, גם היום. "אחרי הפינוי היו סיכומים, אבל לא עיבדו רגשית את זה", מספר פאדל. "מבחינת מי ששלח אותנו, כלובשי מדים, אין לנו שיקול דעת. זה כאילו מישהו יגיד לך: שתוק וסע. אנחנו, המפנים המבוגרים ובעלי המשפחות, לקחנו את זה יותר קשה. לא כעסנו על האנשים שהתנגדו. אתה אומר לאדם צא מהבית שלך והוא יגיד לך, 'כן חביבי, קח קפה'? זה חיים של אנשים!
"נתנו לי את הבתים של האנשים הערכיים, אלו שהדבקות שלהם לאדמה וליישוב יותר חזקה. הייתי יושב ומדבר. זה היה קשה מאוד. יש סטיגמה על מתנחלים שהם פנאטים, שהם שונאים את האחר. אני עבדתי בצמידות איתם כששירתתי בצבא וראיתי אותם עין בעין בהתנתקות וזה פשוט לא נכון. זה עוול לציבור שלם".
"אנחנו אנשים פשוטים, צנועים, עבדנו בחקלאות", אומרת מזל בכאב, "היו אצלנו כל גוני האוכלוסייה. חילונים ודתיים, משכילים ואנשים פשוטים, ספרדים ואשכנזים. עם ישראל. אבל הציגו אותנו כבורגנים, כאלימים. יום בהיר אחד הפסקנו להיות מלח הארץ. הרגשתי שאין אמפתיה. שלא מרגישים את הכאב שלי. כל העזרה שקיבלנו הייתה מתוך הקהילה או מקהילות אחיות שחיבקו אותנו. לא מהמדינה. נשאר בי כעס, הכאב הזה אמיתי וחי. עד היום בשמחות שלנו, בחתונות, אנחנו בוכים.
"היום הייתי אומרת לצעירים האידיאליסטים האלו להיאבק. לרוץ לים. שהחיילים יתאמצו, ירוצו, יחפשו. שזה לא יהיה להם קל. לא צריך לבוא בחיוכים. עברו 15 שנה ואנחנו יודעים היום שלא יצא מההתנתקות כלום. חוץ מסבל ומוות".
× × ×
האלבומים נשלפים. קטעי שירים ישנים. ארונות מלאים זיכרונות שמתאווררים בכל פסח. פתאום, משום מקום, מזל פולטת וידוי. במהירות, כמו לומר סוד, כמו להודות בחולשה. "אני לא מסוגלת להניף את דגל ישראל", היא אומרת. ומיד מוסיפה: "אני כל כך מצטערת, אבל אני באמת לא מסוגלת. יש לי המון דגלים מקופלים בארון, אנחנו חוגגים את יום העצמאות בשמחה, בהודיה, בסעודה, אבל בלי דגל. יש לי קרע בלב שאני לא יכולה לאחות. והדגל הזה כואב לי. אני זוכרת אותו על החזה של המפנים, על הכובעים. זה קשה לי מדי. כשהגענו לקרווילות הילדים זרקו את כל הבובות של החיילים לפח. חייל בשביל ילד זו ה־שאיפה, זה דבר קדוש כמעט. אבל הם לא רצו לשחק איתן יותר".
"תסתכלי עליי, בבקשה", אומר פאדל בשקט. "אני יודע שזה קשה. זה כואב לי גם. היית עדינה איתי. פחדתי מהמפגש אבל זו הייתה שיחה של הלב. תסתכלי אליי".
"אני מדמיינת איך אני חוזרת הביתה", עונה מזל ומרימה את מבטה לעיניו. "אם לגוש עציון חזרו אחרי 19 שנה, אז גם אנחנו נחזור. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה וחיכה לירושלים. התגעגענו, חלמנו וחזרנו. זו פעם ראשונה שמתגעגעים לעזה. כל מי שמתגעגע וחולם בסוף חוזר".
עוז: "הייתי מצפה שיתנצלו". אגאי: "צר לי אבל המצפון שלי שקט"
עוד לפני שנפגשו כבר היה ברור לשניהם איך זה הולך להיראות. ומה הפעם הולך לחצוץ ביניהם ולהציב אותם שוב, זה מול זה. רק שאז, לפני 15 שנה, זו הייתה ההתנתקות, הקרב על הבית, שעימתה בין עוז קדמון, אב לשבעה מכפר דרום (אחר כך נולד השמיני), לבין אגאי יחזקאל, הקצין הבכיר שפיקד אישית על הפינוי. והפעם? הפעם זה עניין קטן יותר, או אולי יותר גדול, עניין של השקפה - בקשת סליחה.
"הוא יבוא עם חולצה משובצת, אולי גופייה", אגאי ניסה לדמיין ערב קודם כיצד ייראה המפגש, "והוא יגיד לי: 'אחרי צוק איתן, ועופרת יצוקה, וקורבנות המבצעים בעזה. והרקטות. וחמאס. אחרי כל אלה. בוא נראה אותך עכשיו אומר שטעיתי. ושאתה לא'. ואז הדבר היחיד שירצה לשמוע, זה סליחה".
בסוף עוז מגיע עם חולצת צווארון בצבע שנוטה לוורוד. הם לוחצים מרפק. מתחילים לדבר על אירוע שהתרחש ב־18 באוגוסט 2005. אירוע עובדתי, ובכל זאת פנים רבות לו. תכף יתווכחו על כל פרט. אם הופגנה סובלנות. אם נכנסו צלמים צבאיים לבית. אפילו באיזה צבע היו הווסטים של החיילים. אגאי יגיד כחול, עוז יתעקש על כחול שנוטה לשחור. ושניהם יצדקו. מה לעשות שזה מה שראו.
× × ×
אגאי היה אז אל"מ, מפקד חטיבה, אחראי בראש כ־3,000 צוערים על פינוי כפר דרום, עצמונה, תל קטיפא, בדולח וחומש. בתוך תוכנית ההתנתקות הגדולה, כפר דרום סומן כמעוז שאחריו ייפלו שאר היישובים. ובתוך כפר דרום ביתו של עוז נתפס כמבצר שיש לפצח. עוז עצמו היה מוכר כמי שהסתבך קודם עם גורמי האכיפה, וגם סיפק הצהרות לוחמניות.
"מ־31 שנות שירות עם הרבה חוויות - לחימה, מארבים, מחבלים - אני לא יכול לשכוח את האירוע אצלך בבית. אני יכול לתאר את הסלון שלך", פותח אגאי כשהם נפגשים. ונזכר שהיה שם תינוק. תינוק שלדעתו רק נולד. "הוא כבר היה בן חמישה חודשים", עוז מתקן.
עוז: "יש כאלה שאומרים נשכח ונסלח, אצלי לא. הפצעים פתוחים. היו שעשו חיים קלים למגרשים. נשיקות, קפה, בכו איתם. ויש כאלה שאמרו, רוצים לגרש? תגרשו. אנחנו שמנו חלות בתנור, ואוכל על השולחן, ואבטיח, ויושבת כל המשפחה, עם הריח - וחשבנו שכשיבוא חייל יהודי לבית, וזה לא משנה מה הוא חושב פוליטית, הוא לא יהיה מסוגל נפשית להכניס את היד ולהוציא את הגוזלים מתוך האמא שלהם".
"וזה מה שהיה", אגאי ממשיך, "מראה הכי סוריאליסטי שאפשר לדמיין. בחוץ מהומת אלוהים, ואתם ישובים, שעת צהריים, שולחן פינת האוכל, בוצעים חלה. זוכר כמו אתמול. חוץ מאשתך שישבה על הספה, צמודה לחלון, עם התינוק. ואמרת לי, אתה לא זוכר את זה, אמרת לי: 'אנחנו אוכלים עכשיו'. הייתם אחד הבתים שלא ארז, כאילו תחיו שם למחרת. ואנחנו יצאנו. עוז, יצאנו! אמרנו שנחזור בעוד שעה".
עוז: "העסק לקח שעות. קודם פינו נספחים, את האחים שלי, משפחה מורחבת. ובסוף נשארנו אני אשתי והילדים".
אגאי: "היה לך גם דוד, בחדר אחורי. היה חשש שקיבל אירוע לבבי. ליוויתי אותו החוצה. וכשנכנסנו אחרי הארוחה, השולחן היה מפונה, ואתה ישבת והחזקת חנוכייה".
עוז: "חנוכייה שקיבלתי מסבא שלי, הוא הביא מגרמניה. בסיטואציה כזאת אתה מנסה להיאחז בשורשים. בכל מקרה, אמרתי, פוס, אשתי צריכה להיניק. כולם יצאו. לא עברו ארבע־שלוש דקות, פרצו לבית בקריאות 'צוות, צוות, צוות'. כמו באירוע טרור. ובאו לאשתי, ותפסו לה ככה", עוז מדגים עליי אחיזה על הזרוע, כשאצבעותיו לוחצות. על היד, אני שם לב, יש לו צמיד כתום. אולי תדגים על אגאי, אביגיל הצלמת מציעה. "לא רוצה להכניס את האצבעות חזק מדי", הוא משיב.
וממשיך: "היא תוך כדי הנקה. שני חיילים תופסים אותה. וחייל אחר מוציא את התינוק ממנה. אשתי היחידה שלא נגררה. היא רצה בצעקות של אמא אחרי התינוק שנלקח לה. וזו ה־טראומה שלנו. אירוע שהוא מחוץ לגבולות הגזרה. אנחנו לא סיכנו אף חייל. זה לא שנכנסים לג'בליה. כולם ישבו אצלנו בבית. ושתו קפה. והיה שיח. והיו ברורים הכללים".
אגאי: "אתה קצת מייפה. כי כל שדרת ה...".
עוז: "כי עוז קדמון מרח אתכם עוד שעה. היום, בקורונה, על זכות המחאה מסכנים מדינה שלמה. מגיע חולה מאומת להפגנה של 8,000 איש, ונלחמים על הזכות להביע דעה. אז גם לנו הייתה זכות דיבור. מה עשיתי? עמדתי בבית שלי".
אגאי: "כשנגמר פינוי כפר דרום, 23:30, התיישבתי על מדרגות בית הכנסת ולא יכולתי לעמוד. לא יכולתי לעמוד. חלצתי נעליים. באותו יום הקפתי את היישוב יותר משיהושע הקיף את יריחו. והיו מספר מוקדים. הבית כנסת. הגן והמשרדים. והיה את הבית שלך, הבית המתנגד הרציני. עשינו מאמץ פיזי כדי להיות עדינים".
עוז: "זה נקרא עדינים, לתלוש תינוק?"
אגאי: "ואחרי זה, כפר דרום היה אחד היחידים שאנשים השאירו את הדברים כמו שהם. שמרנו על המקום שישי־שבת. ובראשון משאיות. כל החיילים ארזו בית־בית, רשמו שמות. דברים פרטיים של אנשים. בגדים, ספרים, מתנות".
עוז: "חיים שלמים".
× × ×
הם עושים סיבוב במרכז מורשת קטיף שביישוב ניצן, שבו מתקיים המפגש. על הקירות תיעוד פינוי היישובים שאינם. עוז שוקע בתמונה מהרגע שבו ביתו פונה. מוזר. בלונים בכחול־לבן תלויים בו. ומתחת דמויות על הרצפה. מאבקים. חיילים. החנוכייה. והוא, על הספה. בנו אוחז לו ביד. בנותיו סביבו, מחבקות, קרועות מבכי. מה אתה חושב, אני שואל. והוא שותק, שותק, ובסוף: "טראומה". ככה, במילה.
המאבק שלו לא הסתיים באותו יום. גם לא היום. "15 שנה, עוד אין לי את הבית שלי. האדמה". אחרי כפר דרום, הם נדחסו במלון, ואז דירה באשקלון. עכשיו הם בכפר מימון, מתכננים לבנות בשבי דרום. הוא כבר סב לתשעה, בן 52. נשאר חקלאי. יש לו חממות פטרוזיליה, ודיר שמפיק חלב מ־500 עיזים. אגאי אומר שהתרכך לעומת האיש שהכיר אז.
כשעוברים בית, החדש משכיח את הישן. לא אצל עוז. "דברים נשכחים בצורה טבעית. אבל כשזה טראומטי, זה נחרת", הוא מנסה להסביר. ומתאר: 270 מטר. שבעה, שמונה, תשעה חדרים, סופר. גינה פינתית 500 מטר. ליד הכניסה אח מאבנים לא מסותתות. כמה מאותן אבנים לקח איתו. והיה גם מיגון, יציקות רציניות.
עוז: "כל בית לקח כמה דקות להרוס. כשהגיעו לבית שלי...".
"לא הצליחו להפיל", אגאי משלים, מחייך.
עוז: "לא זז. הטרקטור עובד שעות, ירד רק טיח. בסוף הביאו כלים כבדים. אשתי שאלה, מה אתה הולך לשם. אמרתי, יש הרבה אנרגיה בהריסת בית. החוכמה לאסוף את האנרגיה הזאת ולבנות הלאה.
"ובאמת לא היינו שקועים במיץ של הגירוש. מהר חזרתי לעבודה. הנפש שלי, של המשפחה המצומצמת, אולי מצולקת, אולי פצועה, אבל לא שבורה. היא שלמה. וכשאני מסתכל אחורה, אחד הדברים הטובים שיצאו מהגירוש, זה שהילדים שלי פיקס בדרך. ואני לא איזו דמות חינוכית. אדם פשוט. אבל אז הם ראו איך אתה מוכן להילחם ולשלם על האמת שלך".
סרטון. ערב הפינוי. אגאי צופה באיש שהיה לפני 15 שנה. הוא במדי ב', שיער שחור, בסלון של משפחה מפונה אחרת. אמפתי. מציע עזרה. "זה נגמר. זה גמור. הפינוי יהיה", הוא נחרץ. בנחישות ורגישות קראו לזה אז.
היום הוא בן 54, שלושה ילדים, מנכ"ל מפלגת כחול לבן. השתחרר כתא"ל אחרי שבתפקיד האחרון כיהן כראש חטיבת התכנון באגף התכנון. וגם בו ההתנתקות חרתה מראות. המאבק האלים על גג בית הכנסת בכפר דרום; אקסטזת הנערות המתבצרות; הבית שבעליו שרף מולם. "שורש אי־האחדות בעם נולד שם", אמר קודם.
"אירוע שמבגר, אולי טרם הגיל הכרונולוגי שלי", הוא ממשיך עכשיו. "במרחק השנים אתה מבין שעברית לא מספיקה כדי לספר כאב של משפחה שנעקרת. מילים לא יספרו את סיפור הסלון של עוז, עם השעות שנמרחו, ולא משנה איך הוא זוכר, איך אני. מסוג החוויות שאם לא היית שם, לא תבין. ובאופן יחסי, באירוע בסדר גודל לאומי, הדרך שהמדינה טיפלה ראויה לציון. בניגוד להרבה דברים אחרים".
עוז: "אני לא נותן את הקרדיט לצבא".
אגאי: "מתוך יום שלם מוטרף, ברור שיהיו אירועים לא טובים. ברור שבאיזשהו מקום אולי גם השתמשו ביותר מדי כוח. אבל המצפון שלי שקט לגמרי. אני אומר לך, היה לנו קור רוח וסבלנות ברמות פסיכיות. והכי מאתגר שהחיילים ילדים, בני 18, 19. איך תסביר להם את הרגישות שצריכה להיות? והם התנהגו למופת. ההתנתקות היא צלקת בסיפור של ישראל, אבל לא כמו שהייתה יכולה להיות".
ואולי המצפון שלו נקי כי עוד קודם ראה מה הולך שם. "כשהייתי מפקד בגוש קטיף ראיתי 8,000 שחיים בקרביים של עזה, בין שני מיליון. ושאלתי: איך זה ישרוד הדבר הזה? סיורים, היתקלויות, סיפורים בלתי נתפסים. ומנגד, יש חוק שמאפשר, ואנשים מלח הארץ שככה, בעוד דונם ובעוד עז, קובעים את ההיסטוריה של עם ישראל".
עוז, היו לך אז שבעה ילדים. אתה לא ישן היום יותר טוב בלילה?
"ישנתי טוב אז, וגם היום אני ישן טוב מאוד. כי זו הייתה דרך ברורה. חיים של משמעות. ומאז הבאנו על עצמנו פצמ"רים, קסאמים. היה מישהו שגרם למציאות שבכל בית בעוטף עזה היו צריכים לבנות ממ"ד. זו מציאות שבשלב הבא, אם אתה רוצה טיל כימי, פתח גוגל, ומחר יהיה על שדרות".
אגאי: "אתה לא יודע להגיד שאם הייתם שם, זה לא היה מתפתח גם לסרט הזה. אי־אפשר לדעת".
× × ×
מקודם, כשסיירנו במרכז המורשת ואגאי היה רחוק ממנו, עוז אמר שלא שמע את מה שרצה. אז עכשיו, כשהם זה מול זה, אני שואל: עוז, מה פתוח עם הבן אדם שמולך?
"אמרתי לך, הסיפור פתוח", עוז משיב, "הייתי מצפה מאנשים להתנצל על מה שהיה. בצורה הכי חדה. מי שהוציאו אותו מהבית שלו עוד לא התאושש. תעשיינים גדולים, מנהלי מפעל חזקים, היום לא יודעים איך קוראים לנשים שלהם. המוח נדפק. מחלות מכל הסוגים".
אגאי: "אני מצר על האירוע, ועל החוויות של עוז. ועל כל מי שהיה בגוש קטיף. אנשים יקרים. אף אחד, גם כשהתנגד, לא עשה את זה מרוע. כל אדם, כשאתה תולש אותו מהבית, חוקי או לא, זה אירוע רע. אני לא יכול לדמיין את עצמי במצב הזה. אבל היינו הכי אנושיים. גם בסיפור הזה.
"אחזו ביד בצורה חזקה? יכול להיות. אני לא הרגשתי את מה שהיא הרגישה. היו נקודות לא כיפיות באירוע הזה. זיעה, ועצבים, וקושי, וחום. שפוך את כל המרכיבים לתוך סיר, היה יכול להיות אירוע הרבה יותר קטלני. ובמובנים מסוימים טוב שזה היה ככה. טוב שעוז נלחם על הבית שלו, בשביל הבריאות הנפשית שלו. הוא עשה את שלו".
עוז: "אם היו באים עם כריזה, וכולם היו עולים לאוטובוסים, זה היה פוגע בתג המחיר של מדינת ישראל".
אגאי: "נכון. באתוס של עם ישראל היה לזה ערך עצום. זה מוכיח שגם בשבילנו לוותר על אדמות עולה ביוקר. גם אני, זה שפינה, לא הייתי רוצה שיעלו בתור מסודר לאוטובוס".
× × ×
בתחילת המפגש, כשנשאל איפה הוא גר, עוז היסס. "מסוג השאלות שלוקח לי שנייה. איפה הלב, איפה הראש, איפה הגוף?" השיב. עכשיו הוא מגלה איפה הלב. "בתודעה שלי יש יום שנחזור לשם", הוא אומר. "זו לא שאלה של אם, זה איך ומתי. בהיסטוריה תהליכים קורים גם אלף שנה".
אתה מדמיין את החזרה שלך?
"אני יכול לספר שהיו דיונים אצלנו לגבי הריסת הבית. לא ששאלו אותנו. אני לא רציתי שיהרסו. שהמפתח יהיה תלוי בקיר, עם אמירה שנחזור. ואשתי אמרה: תהרוס, תבנה לי חדש. אני חושב שאריק שרון כאיש התיישבות הבין שכדי שלא יהיה לו את אלפי המפתחות בכל בית, וכדי למחוק את החלק שהוא מכר את נשמתו בעניין הזה - החליט לשטח".
בדרך החוצה, אחרי שאגאי הלך, עוז מתעכב. המעגל שלו לא זכה לסגירה. "כדי להזמין אותו אליי הביתה, הייתי צריך התנצלות", הוא מלא אכזבה.
קשה להכריח אדם לבקש סליחה. בטח שלא מלאה. ואגאי, הוא לא שם. בעיניים שלו הוא לא עשה כלום רע. הוא זוכר שיצא ונכנס מהבית של עוז שבע או שמונה פעמים. ומשך ומשך את הזמן, עד שכמעט ירד החושך, עד שהפקודה הייתה לסיים עם זה, עד שלא הייתה ברירה.
אין פה טועים. הייתה טרגדיה. זו האמת שלהם. והיא קצת עצובה. כי מה שעוז צריך כדי להשאיר מאחור את האירוע שכבר 15 שנה בוער בו, הוא שמישהו, אולי לא דווקא אגאי, יסתכל לו בעיניים, ויאמר: זה אנחנו. ששלחנו משפחות כדי לסמן קו גבול. ואז הכרזנו נסיגה. זה אנחנו. שעקרנו, לא פינינו. מהבית עקרנו. אחרי שישבתם לאכול. זה אנחנו. לא אתה.
סליחה.
לפנייה לכתב/ת 
