ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה קדמון
    המוסף לשבת • 23.07.2020
    "לא הייתי משנה שום דבר"
    רמטכ"ל ההתנתקות דן חלוץ, שפיקד על המבצע המסובך ביותר שניהל צה"ל מול אזרחים, מסתכל אחורה בכאב אבל גם בגאווה. "מעולם לא אמרנו ניצחנו, או הפסדתם. ההתנהלות של הצבא הייתה מכובדת ומכבדת" | הוא מגן בנחרצות על החלטותיו של שרון, מאוכזב מהפקודים לשעבר גנץ ורגב, ומסביר מה מביא אותו להפגין בבלפור: "נתניהו מוביל אותנו לחורבן בית שלישי"
    סימה קדמון | צילום: טל שחר

    "התמונה שאני לוקח איתי", הוא אומר, "היא מהשער ליד נחל עוז. זה היה בערך בחצות. ניגשתי לאחד הקצינים שעמד שם ושאלתי אותו מאיפה הוא. הוא הצביע לתוך החשכה. מכאן, אמר בשקט. זה היה קצין בגולני שגר באחד היישובים שפונו. הלב נצבט לי. חשבתי לעצמי: אילו תעצומות נפש יש לאיש הזה. ומה אנחנו עושים כאן. אומרים לבן אדם לך תפנה את הבית שלך.

     

    "ויש עוד תמונות שמלוות אותי עד היום", נזכר דן חלוץ, רמטכ"ל ההתנתקות ומי שמיוחס לו מטבע הלשון "ברגישות ובנחישות", האיש שליווה את אותם ימים באוגוסט 2005 של פינוי גוש קטיף. "למשל התמונה מכפר דרום, כשהמתיישבים קראו לי נאצי. זה גרם לי להמון כאב. ואני רואה לנגד עיניי תלמידי ישיבה מתבצרים על הגג ושופכים על החיילים שמנסים לטפס אליהם חומר חומצתי. ואני שואל את עצמי: זה קורה? זה באמת קורה?

     

    "והיו הרבה לילות שלא ישנתי. היו כלפיי טענות. שהייתי צריך כראש הצבא לסרב לעשות את זה. אתה צריך לשים את המפתחות, אמרו לי. זה לא התפקיד של הצבא. ואני ביקשתי וקיבלתי גיבוי של המערכת המשפטית, שהגיעה עד לבית המשפט העליון, בבקשה לקבל אישור לכך שהצבא יכול לעשות את זה.

     

    "הייתה לי הרבה אמפתיה לאנשים שם. נפגשתי עם ראשי ההתיישבות מגוש קטיף ומיהודה ושומרון לא פעם במשרדי. והיה ברור לי מהשיחות איתם, שהם הגדירו לעצמם קו שמעבר לו הם לא ילכו. שההתנגדות תהיה חזקה – אבל פסיבית. הם נתנו לי את התחושה שהביקורת והכעס הם על ראש הממשלה, ושיש הבדל בעיניהם בין מי שמחליט לבין מי שמבצע. אני נתפס כאויבם, אבל אני מבצע החלטה של ראש ממשלה, שר ביטחון ושל ממשלת ישראל – שחלק מחבריה מנהיגים את המדינה גם היום".

     

    חלוץ נערך לפינוי היישוב חומש. "אמרתי לעצמי: זה באמת קורה?" | צילום: חיים צח
    חלוץ נערך לפינוי היישוב חומש. "אמרתי לעצמי: זה באמת קורה?" | צילום: חיים צח

     

     

    שאלת הבדיעבד

     

    חלוץ נכנס לתפקידו כרמטכ"ל ב־1 ביוני 2005. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב־15 באוגוסט, הוא הוביל את צה"ל לאחד המבצעים הרגישים והמורכבים שידעה המדינה – פינויים של יותר מ־8,000 תושבים שבנו את ביתם בגוש קטיף וצפון השומרון.

     

    "העובדה שהוצאנו אלפי מתיישבים, שהלכו לשם ברשות ושממשלת ישראל לדורותיה נתנה להם אישור להתיישב שם, נותרה כפצע פתוח", הוא אומר. "זה תמיד יישאר כך, גם עבורי, למרות שמדינה צריכה להיות קרת רוח ולהחליט על האינטרס שלה ולא לפעול על פי הרגש.

     

    עם דוברת צה"ל, מירי רגב. "לא העליתי על דעתי שזה מה שייצא ממנה"
    עם דוברת צה"ל, מירי רגב. "לא העליתי על דעתי שזה מה שייצא ממנה"

     

    "לא אהבתי לראות את התמונות שלוקחים ילדים ונשים, מוציאים אותם מהבתים והדחפורים עוברים על הבתים ומיישרים את הקרקע. להוריד בתים זה כואב, ולא בכדי הוחלט לעשות זאת תוך שקיפות תקשורתית מלאה, כולל מצלמות טלוויזיה ותקשורת כתובה, כדי שכולם יהיו חשופים לקושי. שיבינו איזה מחיר שילמו התושבים שגרו שם. זה יצר אמפתיה שהייתה חשובה אז וחשובה גם היום".

     

    שאלתי אותו, מה לדעתו היה קורה אם לא הייתה התנתקות. "קשה לענות על מה היה אם. זו שאלת הבדיעבד. זה כמו לשאול על כיבוש הארץ על ידי יהושע, או על מלחמת העולם השנייה. מה שברור הוא, שמספר הנפגעים האזרחיים מאז מימוש ההתנתקות ועד היום ירד בצורה דרמטית. אנשים שוכחים כמה נהרגו שם בתנועה על הצירים. בהיבט הזה זה סוג של הישג. אבל אני לא שם אותו בראש הרשימה".

     

    את מה כן?

     

    "ההתנתקות ביססה את ההבנה, לפחות אצל חלקנו, שאנחנו חייבים לחפש פתרונות אחרים מאלה של שליטה כוחנית על מיעוט לא קטן של פלסטינים. אני לא יודע מה היה קורה אם שרון לא היה מקבל שבץ מוחי והיה מנסה להגיע לסוג של הסדרות ביהודה ושומרון. אין לי ספק שהגושים הגדולים היו נשארים תחת שליטתנו. אבל נראה לי שגם הוא הבין שהפתרון שם הוא רק עם הסדר".

     

    בתרגיל פינוי ערב ההתנתקות. "היה ברור שהמתיישבים הגדירו קו שלא עוברים" | צילום: זיו קורן
    בתרגיל פינוי ערב ההתנתקות. "היה ברור שהמתיישבים הגדירו קו שלא עוברים" | צילום: זיו קורן

     

    אבל לחלוץ חשוב להבהיר: "לא באתי לאדמה חרוכה. הייתי קודם סגן של בוגי יעלון, וליוויתי אותו בכל התהליך של הדיונים המוקדמים שהתחילו יותר משנה לפני הפינוי. תהליך עבודת המטה בצה"ל ומשרד הביטחון היה סדור. ראש הממשלה קיים דיוני מצב רבים על ההתקדמות שלנו בהיערכות, והיו דיונים סדורים גם בלשכת הרמטכ"ל ואצלי. לא הייתי שותף ולא ידעתי מה מתרחש בדיונים בין יעלון לדרג המדיני, אבל ידעתי שהרמטכ"ל מתנגד ושהוא דרש תוכנית אחרת שתשאיר בידינו את ציר פילדלפי. היו על זה חילוקי דעות גם בצבא.

     

    "היינו צריכים להכין את האנשים, החיילים והקצינים, לדבר שאף פעם לא התמודדנו איתו. ואחת ההחלטות שהתקבלו הייתה להעמיד בפרונט את אנשי הקבע. אנשים עם ניסיון חיים, שיש להם ילדים ושיודעים להתמודד עם אמהות וילדים בוכים. נעשו פעולות הכנה גם עם הגורמים המשפיעים בקרב המתיישבים, כדי להבהיר להם שמרגע שהתקבלה ההחלטה – המשימה תתבצע. נערכנו גם למצב שבו מישהו שצערו ויצרו יגברו עליו, והוא ישלוף רובה. היה צריך לבנות מעטפת שלמה שתטפל בבני אדם, בתשתיות, ברכוש ובמציאת מקום מגורים חלופי. גם זה לא היה פשוט. אבל בראייה רטרוספקטיבית, התהליך הוכן, הופעל ובוצע נכון על כל גורמי משרד הביטחון".

     

    היית משנה משהו בהתנהגות הצבא?

     

    "אני לא מוצא דבר מהותי שהייתי משנה. ההתנהגות של המערכת הצבאית הייתה מכבדת ומכובדת. התנהלות של הרבה הכלה, שום דבר לעומתי. לא באנו כדי להראות שאנחנו גיבורים וחזקים. להפך. באנו מתוך הערכה לאנשים שאותם היה צריך לפנות. מעולם לא השתמשנו במילה ניצחנו. או הפסדתם. זה לא היה בלקסיקון שלנו. מבחינתנו, כל עם ישראל נמצא באותו צד. שום ראייה של המתיישבים כאויב. להפך. זו משפחה, בוודאי כשלהרבה חיילים היו שם מילולית בני משפחה".

     

    לשאלתי, אם לדעתו ניתן היה לבצע את ההתנתקות גם היום, עונה חלוץ בבירור: "לא תהיה עוד התנתקות. זה בלתי אפשרי בנתונים של היום. המספרים של המתיישבים שם גדולים מאוד. במובן זה, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון הצליח. מה גם שהאסטרטגיה היום היא ליצור מציאות בלתי הפיכה, לזרוע כתמים של התיישבות, חלקם גדולים וחלקם קטנים שלא נדרשים משום סיבה, זולת העמדה שזו נחלת אבותינו. אבל מה לעשות, שההסכם ההיסטורי בין אלוהים לישראל לא היה עומד תמיד במבחן בג"ץ. ואני לא מבקר את תפיסת העולם הזאת. באתי משם. באתי מבית של תנועת חירות, אבל זה היה בית שראה את האחר, את מי שאינו יהודי, כפרטנר לכל דבר. כילד הייתי נוסע עם אבא לגליל כדי להתארח אצלם. אצל המוסלמי, הדרוזי, הצ'רקסי.

     

    "אבל העמדות היום הרבה יותר קיצוניות מכפי שהיו אז. אני רואה את רפי פרץ, שהיה אז ראש המכינה הקדם־צבאית 'עֹצם' ביישוב עצמונה, וזוכר את הדרך שבה הוביל את תלמידיו למהלך. היה ברור שלא ייתן יד לאלימות כלשהי שתפרוץ החוצה, בוודאי לא כלפי חיילי צה"ל. היום אני מסתכל על אותו אדם, ואין לי הרבה דברים לומר לזכותו. אבל מבחינת האמת לשעתה - הוא התנהג באחריות שאין למעלה ממנה.

     

    "לחלק מתושבי יהודה ושומרון", מוסיף חלוץ, "אני מרגיש כמו שהרגשתי אז כלפי מתיישבי הגוש. יש לי בני דודים שגרים במעלה־אדומים. בסוף, יש שם יותר מ־400 אלף איש שחיים שם. ורק גרעין קשה, מיליטנטי, רוצה בכל תרחיש, לא משנה מה, לכפות על רוב העם פתרון שפחות מקובל עליו. אבל אין במדינה מנהיגות שמאתגרת את קו החשיבה הזה. ברמה של הצמרת הנוכחית - אין בכלל אופציה להתנתקות נוספת. בכל מקרה צריך להיות הסדר על בסיס איזושהי תוכנית, ולא מהלך חד־צדדי".

     

     

    נידבו אותי

     

    הנימה של חלוץ מרוככת בכל מה שקשור למתיישבים. אולי זה הזמן שחלף, אולי הפרספקטיבה של מי שעבר מאז אי אלו דברים לא פשוטים, אולי הפרופורציות לנוכח תוגת הימים האלה. לאחר ההתנתקות הוא התבטא לא פעם בביקורת עליהם, כשאמר שיש לסגור את ישיבות ההסדר התומכות בסרבנות.

     

    "הייתה אז בעיה של סרבנות. לא בממדים שחשבנו שעשויה להיות, אבל הייתה. גם בחיל האוויר הייתה סרבנות - מהצד השני - שהתבטאה במכתב הטייסים שהוביל בזמנו יפתח ספקטור. אין מקום לזה, לא מימין ולא משמאל. אבל אסור לטפל בסרבנים כעבריינים. הם מונעים ממקומות טהורים, או מצד אמוני או מצד אידיאולוגי. אבל הייתי חוזר על הדברים שאמרתי אז על ישיבות ההסדר, כי הן הסיתו. לא אמרתי אז לטפל בתלמידים, אלא במורים. הסרבנים הם נפשות רכות שלא הגיעו לעיצוב שלם של נפשותיהם".

     

    היינו קרובים אז למרי אזרחי?

     

    "לא במובן של היום. המרי היה על בסיס אידיאולוגי. וזה שונה לגמרי ממרד שנובע מתחושה שהמדינה לא מטפלת באזרחיה, מחוסר אמון בהנהגה, שזה מרי אזרחי גורף, נרחב".

     

    אז, אומר חלוץ, "לא הייתה בכלל שאלה מי צריך להוביל את ההתנתקות. כשהפוליטיקה מניעה את קבלת ההחלטות – הן גרועות. בדיוק כמו שאנחנו רואים היום במאבק מול הקורונה. גם המאבק מי יגזור את הקרדיט לא היה קיים אז. בקורונה, מי שגזר את הקרדיט בסיבוב הראשון היה ראש הממשלה, שלקח על עצמו את כל ההצלחה. בסיבוב השני - כולם קיבלו ממנו את הקרדיט לכישלון. כולם אשמים חוץ ממנו".

     

    לא להפעיל את הצבא במלחמה בקורונה, הוא אומר, כשיש לשם כך פיקוד עורף שלם ומפואר - זו טעות ממדרגה ראשונה. "ראינו איך זה עבד טוב כשהשתמשו בצבא בבני־ברק. אין ארגון במדינת ישראל עם יכולות ביצוע כמו שיש בצה"ל ובמשרד הביטחון. ואני אומר את זה בצער, אבל גם בגאווה גדולה. אבל אז הקרדיט עשוי ללכת לשר הביטחון, וזו הרי הפכה לשאלה הכי חשובה כאן - למי ילך הקרדיט. בהתנתקות אף אחד לא לקח קרדיט", הוא אומר, ואז צוחק: "נידבו אותי".

     

    אבל הוא גם מדגיש: "שרון נתן גב לכל אורך הדרך. זו הייתה אחת מגדולותיו. הוא ידע לגבות אנשים, לתת להם קרדיט, וגם לתת על הראש למי שטעה".

     

     

    צוללות בצלופן ורוד

     

    קשה שלא להבחין בהערכה שהוא רוחש לשרון, שהעדיף אותו על פני כל מועמד אחר לרמטכ"לות. היו אז טענות ששרון לא היה מוטרד מחוסר ניסיונו של חלוץ בהפעלת כוחות קרקע, כי היה בטוח שהוא תמיד יישאר בסביבה. מי האמין אז שבמבחן הגדול של חלוץ, מלחמת לבנון השנייה, שרון כבר יהיה בתרדמת וחלוץ יצטרך להתמודד עם ארץ לא נודעת.

     

    "שרון היה מנהיג שהאמנתי בכנותו, באמירותיו ובכוונותיו", הוא אומר. "זה לא שלא היו לו שיקולים פוליטיים. אין מעשה מדיני שלא מונע מפוליטיקה פנימית ובינלאומית. אבל שרון יצר אמון גם כשהוא הלך על הסף".

     

    הוא מודע לטענות על כך ששרון הלך להתנתקות ממניעים זרים, כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מענייניו המשפטיים. "אני לא הייתי במקום שיכולתי לראות את זה. ממה שאני ראיתי, הוא הבין את הקושי להחזיק תחת שלטון ישראלי שלושה וחצי מיליון פלסטינים". לדעתו, שרון לא התכוון לעשות ביהודה ושומרון את מה שעשה בעזה. "הוא התכוון להגדיר את גבולות ישראל לקראת משא ומתן. הוא היה עסוק בגדר ההפרדה. קילומטר אחרי קילומטר הוא התווה את קו הגבול. כל התוכניות שנדונו אחר כך בתקופת אולמרט, ובתקופת נתניהו – היו מבוססות על תיקוני הגבול שעוצבו על ידי שרון".

     

    ומה אתה חושב על משאל מתפקדי הליכוד שהצביעו נגד ההתנתקות? שרון, בניגוד להצבעתם, החליט לבצע אותה. זה לא אקט לא דמוקרטי?

     

    "מתפקדי הליכוד או מרכז הליכוד זה לא מרכז הדמוקרטיה. הם אלה שיכתיבו את סדר היום? אם זה לא היה עובר בכנסת זה סיפור אחר. אבל הכנסת הצביעה בעד ההתנתקות, כולל נתניהו. ואני בטוח שזה מה שהביא את שרון בסופו של דבר להרגיש במלכוד ולהקים את קדימה.

     

    "אני זוכר", הוא אומר, "את הפתקים שהוא היה כותב לי, כשהמתיישבים ביהודה ושומרון החרימו אותו. תמשיך אתה להיפגש איתם, הוא כתב, אם יסכימו – גם אני אהיה מוכן. וחלק מהם אכן נפגשו איתו בסתר.

     

    "ישבתי בדיונים אצל שלושה ראשי ממשלות. שרון, אולמרט וגם בשלהי כהונתו של ברק, כמפקד חיל האוויר. מה שאפיין את תהליך קבלת ההחלטות של שרון ואולמרט, היה היכולת להקשיב. להשתמש פחות במילה אני, אני ואני, ויותר אנחנו. שרון תמיד איפשר לכולם להביע את דעתם: רמטכ"ל, שר ביטחון, מנכ"ל משרד הביטחון, מפקד חיל הים. ושום דבר לא נסגר בדיון ראשון. אני זוכר את הדיון בנושא רכישת צוללות ארבע וחמש. אני התנגדתי לרכישת צוללת חמישית וחשבתי שמספיק ארבע. וזה נעשה על בסיס עבודת מטה יסודית. היו על זה דיונים, ושרון החליט לדחות את ההחלטה לינואר, שבו כבר חטף את האירוע המוחי. אולמרט קיים במקומו את הדיון, שמע את הבעד ואת הנגד, והחליט להישאר צמוד להחלטה האחרונה שהייתה בתוקף.

     

    "ועכשיו בתקופת נתניהו", אומר חלוץ, "מסתירים משר ביטחון, מהרמטכ"ל וממפקד חיל הים את ההחלטות ומביאים להם שלוש צוללות כמו הפתעה ארוזה בצלופן עם סרט ורוד. זה לא ייאמן. מתברר שמתחת לפני המים יש ביוב. שהמים מצחינים. הפרשה עוד לא התחילה - וכבר תפסו את הפיונים, וגם זה פחות מכפי שנדרש. לא מתקבל על הדעת שהתהליך הזה נקי. אז אולי בית המשפט לא ימצא ראיות פורנזיות, אבל איך אמר ראש ממשלה אחד? מה שנראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה ברווז. גם מה שנראה כמו שחיתות ומתנהג כמו שחיתות, זו שחיתות".

     

     

    מכה קשה בכנף

     

    קשה לנתק את חלוץ מאירועי היום. שוב ושוב הוא חוזר על ההשוואה בין ההנהגה אז ועכשיו, תהליך קבלת ההחלטות אז ועכשיו, הקיטוב בעם, תהליך ההקצנה שמתחולל פה לדבריו בעשור האחרון. מי שמכיר אותו יודע, שמעולם לא התאושש מאירועי מלחמת לבנון השנייה, שבעטייה ספג ביקורת קשה ושהביאה להתפטרותו והחלפתו ב־14 בפברואר 2007, כשנה ושמונה חודשים אחרי מינויו.

     

    חלוץ הוא אחד האנשים שהפער בין מה שחושבים עליו מי שמכירים אותו לבין מעמדו הציבורי הוא בלתי נתפס. חבריו ופקודיו מדברים על אדם ערכי, הגון, מהיר תפיסה וחד לשון. הציבור רואה בו מתנשא, קר, יהיר ושחצן, שסיבך בכישרון רב את ישראל במלחמה כושלת שעלתה בחיי אדם רבים. הראשונים זוכרים את תפקודו כטייס וכמפקד מהולל. ואילו הציבור זוכר התבטאויות לא מוצלחות שלו שמעידות על חוסר רגישות ("מכה קלה בכנף", "איי דונט גיב א דאם"), וכמובן את פרשת המניות.

     

    מאז שהשתחרר מצה"ל הוא הלך לעולם העסקי, ללא הצלחה יתרה, ואפילו נגע, במגושמות יש לומר, בפוליטיקה. היום, בן 71, הוא חבר במספר דירקטוריונים, מעורב בסטארטאפים, מגדל נכדים ומפגין. אפשר לראות אותו פעם, פעמיים בשבוע בירושלים, יחד עם הדגלים השחורים מול הבית בבלפור, על הגשרים, ולפני שבוע בהפגנה בגן צ'רלס קלור בתל־אביב. לפעמים הוא גם מוזמן לנאום. נדמה שמעולם הוא לא היה יותר נוקב, חריף, ביקורתי. המחלפות של הממלכתיות והזהירות שתמיד ליוו אותו בראיונות, הוסרו לגמרי.

     

    למה אתה מפגין, בעצם?

     

    "למה? כי אני חושב שאנחנו חייבים להיאבק על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. נתניהו יביא עלינו את חורבן הבית השלישי, ובדרך גם ימחק את בית המשפט. ראש הממשלה שלנו הוא בניגוד עניינים עם מדינת ישראל. כל החלטה שלו נגועה במשהו לא תקין. החל ממי שהוא לא ממנה לתפקידים - ואלה הם המוכשרים והטובים ביותר - ועד איך שהוא מקעקע את היסודות הדמוקרטיים של המדינה. יש לנו פה ילדים. נכדים. מותר לנו על פי חוק לצאת ולהפגין נגד תהליכים בלתי מתקבלים על הדעת שקורים כאן. אני לא זוכר שמנענו בכוח את ההפגנה בכפר מימון בזמן ההתנתקות, כשרבבות צעדו שם במחאה. שמרנו עליהם שלא יחצו את הגדר, אבל לא עצרנו אותם. הזכות להפגין שמורה לכל: למתיישבים, לחרדים בביתר־עילית, לעובדות הסוציאליות וגם למיליון המובטלים ולאלה שמוטרדים מהרס הדמוקרטיה.

     

    "אז חלק קטן בימין לא רוצה דמוקרטיה, אולי רק דמוקרטיה תנ"כית. אבל רוב אזרחי ישראל רוצים שלטון דמוקרטי. והמדינה מעלה בתפקידה מול אזרחיה. הרי זה לא האזרחים שהחליטו לצאת מהבידוד וליהנות. מישהו אמר להם: לכו לעשות חיים. הוא זה שעשה את מסיבת סיום הקורונה. ועכשיו הוא מאשים אותם על התנהגותם המופקרת.

     

    "מתחולל פה תהליך של התנתקות", אומר חלוץ. "הממשלה והממשל מתנתקים מאזרחי מדינת ישראל. וזאת התנתקות הרבה יותר מטרידה מאשר לפנות יישוב כזה או אחר. יש כאן ממשלה שמתנהגת מתוך אי־הכרת המציאות. אם שר מעז לקרוא לעוני ורעב 'חרטא', ובכיר אחר אומר שמה שמניע אותו זה כוח, כבוד וכסף – אנחנו בבעיה קשה מאוד. אלה אנשים שאיבדו את המצפן הערכי והמוסרי. ואני לא זוכר תחושה כזאת בשום תקופה אחרת".

     

    הזכרתי לו, שאחת מחברות הממשלה הבולטות היא מי שהייתה דוברת צה"ל, ומי שדיבררה בהתלהבות ובנחישות את ההתנתקות. "כדוברת צה"ל היא לא באה לידי ביטוי קולני ונמוך כל כך. היא פשוט התאימה את עצמה לציבור בוחריה. היא פוליטיקאית ממולחת. אם זה קהל המצביעים שלה – אז היא זורמת איתם. ברומא תתנהג כרומאי. אבל לא, לא העליתי על דעתי שזה מה שייצא ממנה. גם לא כל האחרים שהכירו אותה אז כדוברת צה"ל. אני זוכר שמתחו עליה ביקורת, אבל לא בעניין הוולגריות והבוטות".

     

    על ראש הממשלה החליפי, פקודו לשעבר, הוא אומר שהוא מעל באמונו כמעט על בסיס פרסונלי. "מה שהוא עשה, עם כל התירוצים וההצדקות, זו ירייה בראש. הוא נתן יד להנצחת שלטונו של נתניהו. אני לא רואה שום היתכנות לכך שגנץ יהיה ראש ממשלה. והדימוי שנוצר למפלגת כחול לבן, בעקבות המעונות החלופיים, מכוניות האאודי 8 ומספר השרים בממשלה, הוא שמדובר בעוד חבורה של נצלנים חסרי רגישות, שמה שמעניין אותם זה הכיסאות".

     

    שאלתי אותו על גבי אשכנזי, שהפסיד מולו בהתמודדות לרמטכ"לות, אחרי ששר הביטחון מופז וראש הממשלה שרון העדיפו את חלוץ. למרות ששניהם מאותו הכפר, חגור, מקורבים מתארים את יחסיהם כקורקטיים בלבד, וזה בלשון המעטה. כשחלוץ התפטר, מינה שר הביטחון עמיר פרץ את אשכנזי לרמטכ"ל ש"ישקם את הצבא".

     

    "יש אמנם כתובת אחת והיא גנץ", אומר חלוץ, "אבל זה לא סולו. יש פה דואט. ולדעתי, למרות שהקול של גבי לא נשמע – הוא יותר חזק. כן, אני מאוכזב. אבל מילא אני. הם (גנץ ואשכנזי) לקחו את התקווה של דור צעיר גדול. אלה שתמכו בגנץ וחיכו לשינוי. והם פגעו במותג של הרמטכ"לות כמוסד ערכי ומוסרי. מה שבטוח, שאת קולי הם לא יקבלו יותר".

     

    מי כן?

     

    "לא אלמן ישראל, נמצא. כל אדם ישר וחכם יכול להתאים. כל אחד שאין לו שלושה כתבי אישום. אין מנהיג אידיאלי. לכל אחד יש חולשות. אבל קודם כל הוא צריך להיות סמל מוסרי וערכי. כמו בגין, שמיר, רבין. לשרון, עם כל הכתמים שהיו לו, היו ערכים. הייתה אז סוג של ענווה וצניעות שנעלמו".

     

     

    לא מגיע לנו

     

    הוא מסכים שבהתנתקות נזרעו זרעי המחלוקת בין הימין לבין כל היתר. "אבל שלא נתבלבל", הוא אומר. "זה לא כל הימין. הימין הקולני, הבועט, הלעומתי, הוא לא הימין כולו. יש לי שכן שהוא איש ליכוד, והוא מאמין במה שנותר מהאידיאולוגיה הבית"רית ולא בימין המשתולל והבוטה. הכל הפך ליותר יצרי: או שאתה איתי, או שאתה בוגד. ומי שיצר את הדיכוטומיה ואת המיתוגים לפיהם אתה או פטריוט או בוגד – זה נתניהו. אבל 5,500 הקצינים שחתמו על העצומה להקמת ועדת חקירה בנושא הצוללות הם בוודאי לא בוגדים, ולוחמי טייסת 201 שאינם מזדהים איתו הם לא בוגדים, כמו שהשריונרים שלחמו במלחמת יום הכיפורים, והקיבוצניקים והמושבניקים שהובילו את מערכת הביטחון במשך עשרות שנים הם לא בוגדים. הבעת דעה שאינה תואמת את דעת המנהיג נחשבת לבגידה רק בצפון־קוריאה".

     

    אז מה קרה לנו? איך הפכנו לחברה שאנחנו היום?

     

    "הפסקנו לדרוש מהמנהיגים לתת דין וחשבון על מעשיהם, אמירותיהם והפרת התחייבויותיהם כלפינו. אבל עכשיו נפל דבר, וכמה וקטורים קריטיים חברו להם יחד: הבריאותי, הכלכלי והשלטוני. כולם חברו לנקודה אחת בזמן. והניסיון המתמשך לשחוק את מוסדות אכיפת החוק בהתמדה ובעקביות שמתחיל בחלק השני של העשור האחרון, נמצא בקורלציה להתגלות המעשים הפליליים והלא־מוסריים של ראש הממשלה ומשפחתו. זה מתחיל מהקריאה לעלות עם די־9 על בית המשפט העליון, ועד לדרישה להקים ועדת חקירה נגד השופטים בעניין ניגוד עניינים. יש יותר ויותר דמיון למדינות ומשטרים שעוברים תהליכים דומים. הונגריה, טורקיה, פולין. זה לא מגיע לנו.

     

    "מתרחשים פה שינויים טקטוניים, כולל בתקשורת. אני רואה לנגד עיניי תקשורת מתקרנפת שמהלכים עליה אימה, כי הטייקונים שמנהלים אותה הם חבריו של המנהיג. אני רואה לנגד עיניי ממשלה עם 36 שרים, ומפלגה אחת גדולה שאתה לא שומע מתוכה שום קול אחר. האם יעלה על הדעת שכולם שם חושבים אותו דבר? אני לא דן בעמדות פוליטיות, אלא ערכיות ומוסריות. אין לי בעיה שינהיג אותנו ראש ממשלה מהליכוד. אבל מישהו שאין לו שלושה כתבי אישום. פעם אנשים התאבדו אם הם נתפסו בפלילים. היום זה לגיטימי מצידם של מנהיגים לתת הוראות לאספסוף – שזה אנחנו – אבל לא לקיים אותן בעצמם".

     

    שאלתי, האם הוא מתכוון לעשות משהו כדי לשנות את המצב. להיכנס לפעילות פוליטית. "זמני כבר קצוב", הוא אומר. "אבל אני לא מתכוון לשבת בנחת ולראות את החיים חולפים. אני מוכן לעזור לכל מי שרוצה לעשות מעשה ומוכן להיות מוביל. צריכה לקום תנועה חדשה, כי כחול לבן לא תמשיך להתקיים והיא יצרה ואקום. חלק ממנה ילך למפלגות אחרות וחלק למפלגה שעוד לא קמה".

     

    ובסיום הוא מוסיף: מי שישכיל לשלב את המפלגות הערביות, לדעתו, יקצור את הפירות. "הם הכוח המשתנה, הם יהיו הכוח המאזן מבחינת המנדטים".

     


    פרסום ראשון: 23.07.20 , 17:10