השביל הזה מתחיל כאן

ישראלים שחרשו טרקים בהודו, נפאל, דרום אמריקה ועוד, קורקעו פה בעקבות הקורונה, והמירו את הטרקים בשבילים היפהפיים של ישראל • בדרך הם גילו דברים מעניינים על עצמם ועל יחסם לארץ

שיר-לי גולןפורסם: 26.07.20 , 19:46

"הקורונה נתנה לי בעיטה בטוסיק וכאילו קראה לי ואמרה, 'לך תגלה את הארץ'. אחרי חודש פלוס של רביצה על הספה ומלא סדרות בנטפליקס הייתי חייב למלא מצברים, להפעיל את הגוף. אז חתכתי מכל הדברים שהתרגלתי לברוח אליהם, הגרלתי את שביל הגולן ויצאתי לדרך. היה לי חשוב לטייל לבד כדי להמשיך את המסע פנימה שהתחיל על הספה בזמן הסגר. עניין אותי להבין אם אשרוד שבוע לבד, ותפס אותי גשם שהרטיב לי את הציוד, ותפס אותי גל חום, והיה כיף להיזרק, להרגיש מה זה החיים באמת – ללכת בטבע, לדאוג לעצמי, לשאול שאלות ולחפש תשובות", מספר איתן ברנט (35), צלם, אחד מרבים מאוד שהמירו – בעיקר בלית ברירה – את הטרקים בחו"ל בטרקים בארץ, וגילו על הדרך דברים על עצמם ועל יחסם לארץ הזאת.

"זה מפחיד לטייל לבד במשך שבוע", הוא ממשיך, "אבל אחרי הפחד מגיעים הגילויים והתובנות. אנחנו מסתתרים מאחורי השגרה וההרגלים שלנו, וכשאת מחליטה במודע לשים אותם בצד ויוצאת מהבית ופשוט מתחילה ללכת – זה קורה, וזו חוויה רוחנית חזקה מאוד. בהליכה של 20 ק"מ ביום, המחשבות פשוט עולות ומתמודדים איתן, חווים את ההשתקפות של מי אני ומה אני. חזרתי מהטרק הזה עם כמה תובנות משמעותיות: שאני רוצה להכיר את הארץ הזאת לעומק, שכל המשחק הזה של העיר הגדולה הוא חרטא, ושאני רוצה קשר זוגי שיכה שורשים, ולתקוע יתד. אם בעבר כל החשיבה שלי הופנתה החוצה – עבודה בחו"ל, רווקות תל־אביבית – הטרק בגולן הציף לי אמת אחרת: שאני לא צריך כלום מעבר למה שיש פה, במרחק שעה או שלוש שעות נסיעה מהבית".

בשנים האחרונות הוא עשה כבר את טרק "ים אל ים", את הטרק של עמק המעיינות וכמחצית משביל ישראל, אך דווקא הטרק האחרון בינתיים – שביל הגולן, שעשה מיד עם ביטול הסגר – הוא שגרם לו להרגיש ולהבין ש"חו"ל לא חסר לי. אתה פוגש אנשים תוך כדי מקטע הדרך או בסופו, ונהיים חיבורים ונוצר איזה קסם – לפגוש פתאום את הישראלי בשטח ולא באמצע הפקק בתל־אביב כשהוא עצבני וכועס, אלא כשגם הוא מחפש את השקט, את הניתוק. ואז מבינים שהכל הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו, שלא צריך להחליף שש טיסות כדי לחוות מגה־אושר. שמה שיש לנו פה הוא קטן ומצומצם ופשוט, אבל הוא כל כך יפה".

עכשיו הוא מתכנן את הטרקים הבאים: שביל החרמון, מסע מים המלח לכנרת (בכפוף למגבלות הביטחוניות, כמובן) ומסע מדברי.

אבישג גוטליב. "הרגעים העוצמתיים האלה שלי לבד מול היופי המטורף של הטבע, הם הכי ממלאים"

השיחות שקיימנו עם חובבי הטרקים המקומיים (שקוראים לעצמם "מטרקים") חיזקו את התחושה המוקדמת שמדובר בתחביב ממכר, שהמטרקים חוזרים מטרק כלשהו ומיד מתכננים את הטרק הבא. הם אוהבים את זה, הם זקוקים לזה, והם פשוט עושים את זה. ואם לא בחו"ל כי השמיים סגורים – אז בארץ.

עשהאל פיש: מעמק האלה לים המלח

את עשהאל פיש (23), מאבטח מבית"ר עילית, הקורונה תפסה בזמן טיול גדול במזרח והוא נאלץ להקדים את חזרתו לארץ בשנה. הוא מספר: "הקורונה התחילה להכות שם חזק, תיירים התחילו לעזוב, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשוח כל כך, וחיכיתי. כשהבנתי שלא אוכל לעבור לווייטנאם כמתוכנן, התחלתי לחפש טיסה לארץ. התבאסתי, אבל אני עוד אחזור להשלים את הטיול, שהתכוננתי לקראתו שבעה־שמונה חודשים. לפחות הספקתי לטפס על האוורסט – הדבר הכי שווה שעשיתי".

כנער הספיק פיש לעשות כמה טרקים, וכעת הוא עובד וחוסך כסף לקראת הבאים: "אני רוצה ללכת מעמק האלה, אולי האזור הכי יפה בארץ בעיניי, לים המלח", הוא אומר, "וגם לעשות שוב את שביל הגולן וללכת מים אל ים. החלום הגדול הוא לטייל באפריקה, אבל ברגע שחזרתי לארץ החלטתי שאם לא אעשה טרקים שם עכשיו, אעשה פה. אני לוקח לפעמים יום חופש ויוצא לטיולים בני יום – יוצא לשטח בלילה, ישן בסביבה ומתעורר ליופי של הטבע, לרוב ליד איזשהו מעיין, וזה פשוט מהמם. זו לא פשרה מבחינתי, רק שהייתי מעדיף קודם לטייל בחו"ל ואז בארץ, או לפחות לחזור הביתה בסוף הטיול ולא בתחילתו. אבל יש כאן גם יתרון: האווירה הישראלית, העובדה שלרוב אתה פוגש מטיילים אחרים שהם שמחים וידידותיים וזה הופך את הטיול המאתגר לקל ונוח יותר, בעיקר אם צריך עזרה. החיבור הוא אוטומטי, וכחרדי לשעבר אני יודע להתחבר גם עם אנשים שונים ממני, כי אני מכיר את שני העולמות. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות תרמילאי, והתקווה שלי היא לטייל כמה שיותר, במשך שנים. זה זול וזה כיף – אתה שם תרמיל על הגב, מצטייד בקופסאות שימורים, בגזייה ובגז, מתכנן נקודות הצטיידות ומים לעבור בהן בדרך, ופשוט מתחיל ללכת".

איתן ברנט. "אני לא צריך כלום מעבר למה שיש פה, במרחק שעה או שלוש שעות נסיעה מהבית"

אבישג גוטליב: לבד בשביל ישראל

את התוכנית של אבישג גוטליב (22) מכפר־סבא לעשות את שביל הגולן המגפה שיבשה, אבל היא הספיקה לעשות את שביל ישראל, רגע לפני הסגר. גוטליב יצאה לטרק הישראלי הגדול לבד, וכאישה, היא אומרת, זה נעשה מאתגר יותר: "לפני הצבא עשיתי שנת שירות בחברה להגנת הטבע בהר הנגב, ושם נולד החלום לעשות את שביל ישראל. עשינו הרבה הדרכות על השביל. שקד, אחותי, עשתה אותו באותה תקופה, ושמעתי ממנה איזו חוויה מטורפת זאת, והיה לי ברור שאני רוצה גם, ושאני רוצה לעשות את זה לבד. טיילתי הרבה בחיים, בטח בשנת השירות, וכשמטיילים יחד כל אחד מושך לכיוון שלו – מבחינת קצב ההליכה, עצירות, נוף שרוצים להישאר בו יותר זמן. הבנתי שבא לי לעשות את השביל בלי ההתנגשויות האלה בהעדפות, שבא לי להיות קשובה ללב שלי ולגוף שלי בלבד. העובדה שאני בחורה הולידה חששות – אצלי ובמשפחה, שממש התנגדה, אז הגענו לכמה הסכמים. למשל שאני יוצאת לדרך עם טלפון לווייני ושולחת הודעה בכל בוקר ובכל ערב. עמדתי בהבטחה, הרגשתי שזה המעט שאני יכולה לעשות כדי להדאיג פחות. חוץ מזה, הצטיידתי בסכין ובספריי פלפל. לשמחתי לא נדרשתי אף פעם להשתמש בהם, אבל הם בהחלט נתנו לי ביטחון והיו לילות שבהם ישנתי איתם ממש בהישג יד.

"קרה לא פעם שהייתי באיזשהו מקום לבד והגיע איזה גבר והלב דפק לי בטירוף, והיו מחשבות כמו 'מה אני עושה'. הלילה הראשון היה הכי קשה – הייתי לבד בחניון לילה, חיפשתי עצים למדורה ולא מצאתי ודי התייאשתי. הפקח עזב והבנתי שאין לי אש, אלא שאז הוא חזר עם עצים למדורה, וזו הייתה מחווה מקסימה. מוקדם יותר באותו לילה איזה גבר הביט בי במבט לא נעים שלא עזב אותי כל הלילה. למזלי, מאותו לילה לא ישנתי לבד בשטח – לפעמים פגשתי חברים, לפעמים ישנתי עם שני בחורים שהכרתי, וסיכמנו שאנחנו מטיילים בנפרד אבל נפגשים תמיד בסוף היום. היו רגעים קשים, היו רגעים שבהם כל הגוף כאב לי, אבל למדתי שתמיד אחר כך השמש עולה ואני שוכחת מהכל. הרגעים העוצמתיים האלה שלי לבד מול היופי המטורף של הטבע, הם הרגעים שהכי ממלאים. מה שכן, שבעתי מלטייל לבד, הבנתי שחלק מהחוויה זה לחוות אותה עם מישהו, אז בעתיד אמצא דרך לשלב בין ביחד ללבד.

"לצד הקשיים, יש גם יתרון בלטייל לבד כאישה. אנשים פתחו לפניי את הבית ואת הלב לאורך השביל. זה היה מרגש ממש – החל מלהזמין אותי למקלחת ועד להציע לי ארוחה. לא סתם קוראים להם מלאכי השביל".

אוהד נבו (מימין). "המדינה שלנו פיצית – אבל יש פה הכל מהכל וזה נהדר"

גוטליב כבר מתכננת את הטרקים הבאים בארץ – המדבר בחורף ("אבל במסלולים שלא מופיעים בסימון השבילים – בקטע של לקחת מפות ולחקור"), ושביל הגולן – שנדחה בגלל הסגר – באביב הבא. "יש המון מה לראות פה, ואני מקווה לממש את כל התכנונים", היא אומרת. "ואחר כך – בא לי להגיע לתרבויות נידחות בעולם, בהודו ובאפריקה, ואני מקווה שאצליח".

נאור שקד: "חוויה כמעט דתית"

נאור שקד (37) מאתר "טיולי" של חברת "למטייל", מורה דרך בהכשרתו, אומר שעד פרוץ הקורונה, הטרקים בהודו, בתאילנד, בסין, בברזיל ובאוסטרליה היו המבוקשים ביותר בקרב מיטיבי הלכת הישראלים, בעיקר הצעירים שבהם. לדבריו, הארץ מציעה להם מגוון גדול של טרקים – מכאלה שאורכים שלושה־ארבעה ימים ועד הטרק הישראלי הגדול – המבוקש גם בעולם, אגב – שביל ישראל, שההליכה הרצופה בו יכולה להימשך כחודשיים.

שקד: "טרקים בארץ זה לקחת את המסלולים הכי יפים ולחבר אותם לכמה ימים של הליכה. חלקם כבר ממותגים, ואחרים נוצרו מחיבורים ספונטניים יותר ופחות שיצרו מטיילים וברבות הימים נהיו דבר, למשל שביל מזרח הרמון – מסלול בן 33 ק"מ מהנגב לערבה שלוקח יומיים. המטרקים בארץ הם מיטיבי לכת צעירים או חבר'ה מבוגרים יותר שמחליטים לקחת פסק זמן מהחיים, לרוב בלי המשפחות. זה אומר לרוב לינה בשטח והליכה בת חמש עד שמונה שעות ביום, לפעמים בדרכים מאתגרות, אבל עם הבטחה לראות מקומות שאין שום דרך אחרת לראות. מאז שנפתח הסגר נוצר הרבה עניין באלטרנטיבות רב־יומיות מהסוג הזה. אנחנו ממליצים למטרקים ללכת בשעות הפחות חמות בקיץ, כלומר עם הזריחה ואחר הצהריים".

נאור שקד (מימין). ההמלצה היא לצאת ל"לפחות שני טרקים בשנה"

שקד מקפיד על "לפחות שני טרקים בשנה" ועוד אחד, קצר יותר. הוא אוהב במיוחד את מסלול עריף־כרכום (66 ק"מ), שם חווה "חוויה עוצמתית, כמעט דתית, כשנחשפתי למראה של גבול מצרים כמו שמעולם לא ראיתי אותו".

טרקים פופולריים נוספים, הוא אומר, הם כמובן שביל ישראל – 1,100 ק"מ הכוללים טיפוס הרים, הליכה על מצוקים, שימוש בסולמות ובחבלים, ירידה אל בורות מים ועוד הפתעות שהופכות את ההליכה לאקסטרימית ויפהפייה; שביל הגולן – 120 ק"מ אל הרי הגעש של המדינה, טרק שנמשך כשבוע וכולל גם בוסתנים ועצי פרי לצד סיפורים היסטוריים; שביל עמק המעיינות – הטרק הכי נמוך בעולם – מסלול מעגלי בן 145 ק"מ העובר דרך מעיינות ונחלים, הרים ויערות ואתרים ארכיאולוגיים; שביל מים אל ים – כ־70 ק"מ במסלול משופע בבריכות, בשמורות טבע ובנופי הגליל מרחיבי הלב; שביל דרך אדום – 36 ק"מ העוברים בח'ירבת עוזה ובנחל חימר, בנופי המדבר משרי השלווה.

אוהד נבו: "אני מגלה אנשים מופלאים"

אוהד נבו (27), נווד כהגדרתו, מתכנן בימים אלה את המסלול המדברי שיעשה בקרוב. תפסנו אותו בזמן טיול בגליל המערבי, והוא מספר: "הייתי בעיצומה של סדנת הישרדות באמזונס כשהקורונה הגיעה לשם, וחולצנו במטוס תובלה צבאי. הייתי בשוק טוטלי אחרי טיול ארוך מאוד בצפון אמריקה ובדרומה, והתכנון היה להגיע לביקור בארץ בספטמבר. התבאסתי, אבל ברגע שהתאפשר שוב לטייל יצאתי למסלול מים אל ים, ועשיתי את שביל הגולן. בקרוב אצא למצפה רמון, ובספטמבר אני מקווה לעשות את שביל ישראל ולהכיר גם את המדבר שלנו. אני אוהב את הארץ, מעורב במה שמתרחש פה יותר מהרבה חבר'ה שחיים כאן, ולמרות שחוסר הוודאות בנוגע לפתיחת השמיים מכרסם, וגם הפרנסה שלי נפגעה בגלל המצב (נבו מתפרנס מצילום סרטוני טיולים – ש"ג), אני משתדל להפיק את המיטב מהמצב וכיף לי. ואני מגלה פה מקומות ואנשים מופלאים שלא חשבתי שאכיר. העולם ענק, מי אני שאשאר במקום אחד בו, ולטייל בארץ זה להישאר באזור הנוחות – לטוב ולרע. אבל מגוון הנופים פה מדהים, ועם כל זה שהמדינה שלנו פיצית – יש פה הכל מהכל וזה נהדר. החוכמה היא לא לפחד, לפתוח שיחות עם זרים, להכיר ולחקור. כשעושים את זה – אפשר לעוף על הארץ".

עשהאל פיש. "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות תרמילאי"

דברים שכדאי לדעת כשיוצאים לטרק בארץ

לבחור את אזור הטיול בהתאם לזמן העומד לרשותכם ולתנאי מזג האוויר. בימים אלה כדאי לשקול מסלולים הכוללים יותר צל ומים, וללכת רק בשעות שבהן עומס החום אינו רב.

לאתר מראש נקודות להצטיידות במים נוספים.

להצטייד באוהל, בשק שינה ובכלים לבישול בשטח כשהטרק כולל לינה. מומלץ גם להכין צ'ופרים שיהפכו את החוויה לזיכרון נעים במיוחד (יין, פק"ל קפה, עוגה טובה וכו').

להצטייד בביגוד לא כבד, רצוי מנדף זיעה, בנעלי הליכה איכותיות, בכובע רחב שוליים ובמקלות הליכה. וכמובן, כדאי תמיד שיהיה בתרמיל בגד ים.

(הטיפים באדיבות נאור שקד, אתר "טיולי")