המינוי והביטול: רומן בבלפור

היו בסיפור הזה את כל המרכיבים של רומן קלאסי מבית היוצר של המעון בבלפור: שלב א', החיזור: נתניהו משקיע בפרופסור גבי ברבש שעות על גבי שעות, לפעמים עד אחרי חצות. הוא מקשיב לו, מסכים איתו, מעתיר עליו את כל קסמו. שלב ב', ההתמודדות: אדלשטיין והמנכ"ל שלו, פרופסור חזי לוי, מתייצבים על רגליהם האחוריות. נתניהו משדל את ברבש ללכת לקראתם. ברבש מרכך את התנאים שהציב. נתניהו מתייחס אל המינוי כאל מעשה מוגמר. ברבש מקיים פגישות עבודה. שלב ג': אדלשטיין מטיל, הלכה למעשה, וטו על מינויו של ברבש. נתניהו נכנע, אבל מבטיח לברבש אהבת נצח. שלב ד': פרופסור גמזו מתמנה בהחלטת בזק, ללא סמכויות ברורות. מכנסים מסיבת עיתונאים חגיגית. אדלשטיין חוגג ניצחון. נתניהו מהלל במילים גדולות מהחיים את פרופסור גמזו. חזרנו לשלב א'.

כך נתניהו ממנה, כך הוא מדיח. הכיבוש מסעיר, החרטה פחדנית ומתחסדת. תשאלו את אביחי מנדלבליט, תשאלו את יואב גלנט, תשאלו אחרים שהיו שם והפכו לעדי מדינה.

ביום ראשון בערב נתניהו אמור היה להציג, במסיבת עיתונאים, את פרופסור ברבש, האיש שינהל את המאבק במגפת הקורונה. הכל היה סגור, לכאורה. ואז מסיבת העיתונאים בוטלה. ברבש יכול היה להניח שמדובר בעיכוב זמני, תקלה טכנית. הוא מקיים שורה של פגישות אינטנסיביות עם גורמים במערכת, עם אנשי מערכות מידע, עם מנהלי בתי חולים.

הוא הכין טיוטה לכתב־מינוי שכללה את כל סמכויותיו. עם זאת, אמר, הנייר לא יהיה שווה דבר אם לא ישתפו איתי פעולה. המנוף היחיד שיהיה לי הוא לאיים בהתפטרות.

בעיה ראשונה: לאדלשטיין יש עוזר, קובי צורף שמו. אדלשטיין הוא השוטר הטוב: לשונו רכה, גינוניו אדיבים. צורף הוא השוטר הרע. אדלשטיין היה מוכן אולי להתפשר, אבל קשה לו לשכנע את העוזר שלו. והעוזר בשלו: הקורונה היא לא התפקיד שלו. התפקיד שלו הוא לשמור על יולי. אם אדלשטיין חושש להרגיז את צורף, נתניהו חושש להרגיז את אדלשטיין. נוצרה היררכיה.

בעיה שנייה: אדלשטיין מניח, במידה רבה של צדק, שברבש ידחק אותו הצידה בכל מה שנוגע לתקשורת, ובראש ובראשונה למהדורות הטלוויזיה. הופעותיו בטלוויזיה של ברבש הוכיחו שהוא אפקטיבי בתחום הרגיש הזה. אדלשטיין לא שש להידחק הצידה. הוא נדחק הצידה פעם אחת, בהדחה־למעשה שלו מתפקיד יו"ר הכנסת, והוא לא מוכן לספוג מפלה שנייה.

למרבה האירוניה, נתניהו מגיע למסקנה הפוכה. ההצלחה של ברבש בתקשורת נוחה לו. הוא מבין שהוא איבד, זמנית לפחות, את אמון הציבור. בשלב הזה של המגפה, כשהבשורות בעיקר רעות, הוא מעדיף להניח למישהו אחר לכבוש את המסכים.

בעיה שלישית: טריטוריה. שר הבריאות והמנכ"ל שלו לא מוכנים למסור את קבלת ההחלטות בנושאי הקורונה לאדם שלישי. הם יקבעו את המדיניות; הם יקבלו את ההחלטות. בתפיסתם, הפרויקטור יהיה, הלכה למעשה, העוזר החרוץ של מנכ"ל משרד הבריאות.

****

האמת היא שאין בחוק בישראל, גם לא בהוויה הממשלתית, מקום לפרויקטור. בארצות־הברית זה אפשרי: הנשיא יכול להאציל סמכויות לאדם בעת משבר, בתחום מסוים ולזמן מסוים. התקשורת האמריקאית מכנה את האיש הזה "צאר", לזכר הסמכויות שהיו לצאר הרוסי. ברבש רצה לנהל את המשבר כמתנדב, לתקופה של שישה חודשים או לכל היותר עד סוף החורף. הוא חשב שיוכל לעשות זאת בלי להפוך לעובד מדינה. הזהירו אותו שאין לכך בסיס משפטי: אין סמכויות בלי הצטרפות למערכת. הוא השתכנע, והסכים לעבוד בשקל לשנה.

אבל בסמכויות אין ואקום: כדי שמישהו יקבל סמכויות מישהו אחר צריך לוותר על סמכויות. צמרת משרד הבריאות סירבה לוותר, ולנתניהו לא היה הכוח או הרצון לאלץ אותה. גם אחרים סירבו.

נקודת המוצא של ברבש לגבי התפתחות המגפה הייתה פסימית: זה מה שעלה מהראיונות שקיים עם יונית לוי. במהלך הפגישות הסתבר לו שהוא היה אופטימי מדי. הוא האמין שהבעיה הגדולה היא תחקור שרשראות ההדבקה: כמה מאות מתחקרים חדשים, סלקטורים מנתב"ג או חוקרים ממצ"ח, יוכלו למלא את החסר. התברר שזה לא כך: אפשר להתגבר על שרשראות ההדבקה כשמספר הנדבקים ליום הוא מאה או מאתיים; אי־אפשר לעשות זאת כשמספר הנדבקים ליום מגיע ל־2,000.

על פי מה שאמר לבני שיחו, הוא גילה שמשרד הבריאות מרוסק לגמרי. כל מה שהיה תחת שליטתה של פרופסור סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור, לא מתפקד. אין מנהלים, אין ניהול, עבודה נעשית על ידי ארגונים וולונטריים שבחלק מהמקרים הפכו לגופים מסחריים. אין מידע. חייבים להעביר את העבודה לצה"ל: רק הצבא יוכל להתמודד עם המשימה.

מנהלי בתי החולים אמרו בתום הגל הראשון שהם מסוגלים לטפל בעד 4,000 חולים מונשמים. עכשיו הם אומרים שכאשר יגיעו ל־800 חולים קשים שרק חלק מהם מונשמים, המערכת תקרוס. זה שינוי מהפכני, שינוי מדאיג. הם הסבירו: הבעיה היא בצוותים הרפואיים שעובדים במחלקות לטיפול נמרץ. הם על סף התמוטטות.

ברבש אמר להם שלהערכתו באמצע אוגוסט נגיע ל־800 חולים קשים. אין מנוס מסגר. לא כל מנהלי בתי החולים הסכימו איתו – יש ביניהם שמאמצים הערכות יותר אופטימיות. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהפסימיות שלו החריפה את ההתנגדות למינויו. גמזו היה בהתבטאויות שלו הרבה יותר אופטימי.

***

אם ההערכות של ברבש נכונות, קשה עוד יותר להבין את התחדשות המרוץ של נתניהו לבחירות. הממשלה מתנהלת באווירה עכורה, עצבנית, עוינת. שרי הליכוד מגששים אצל יועז הנדל וצביקה האוזר, האגף הימני בתכלת־לבן, בתקווה לשכנע אותם לחצות את הקווים. איתם, בתוספת ימינה, לנתניהו יש רוב בלי גנץ. האוזר עוד עשוי להתלבט. הנדל נחרץ: הוא לא ייתן למהלך הזה יד.

ובינתיים מתעסקים בניסיונות להביך את הצד השני. ביום ראשון תובא לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק פרטית של שלמה קרעי מהליכוד, שמפריטה את תאגיד השידור. בהתחלה רצו להפריט את גלי צה"ל. כשגילו שהתחנה עברה לימין התמקדו בתאגיד.

אם לא יאושר תקציב עד אוגוסט נלך לבחירות בנובמבר. נתניהו מנופף באיום הזה: עם קצת מזל הוא יוכל להקים קואליציה שתפטור אותו ממשפטו. גנץ דורש שבמקביל יאושר התקציב הדו־שנתי, על פי ההסכם הקואליציוני. אישור ההסכם יבטיח לכאורה את מינויו לראש ממשלה בנובמבר 2021. הוא מתעקש.

במקומו, הייתי מסכים לתקציב עכשיו. הסכמה תרוקן את האיום של נתניהו מתוכן. אשר לתקציב הבא, הגיע הזמן שגנץ יבין, שרוטציה לא תהיה. את נתניהו הוא לא יחליף. שיכריח אותו להתייצב במשפט, לפחות.