הציצה - ולא נפגעה

הרמטכ"ל הציב שלושה יעדים אסטרטגיים לפעילות של צה"ל בצפון: לבלום את ההתבססות של איראן בסוריה; למנוע הצבה של טילים מדויקים בלבנון; להרתיע את חיזבאללה מלפעול בתוך שטח ישראל. סיפור החוליה של חיזבאללה, שטיפסה על הר דב שלשום, הציצה ולא נפגעה, משתלב בתוך שלושת הלאווים של אביב כוכבי. הסיפור צבאי בעיקרו. יש לו זנב פוליטי.

החוליה הגיעה לשולי הר דב והתחילה לטפס במעלה ההר. לאט־לאט, משיח לשיח, מבולדר לבולדר, במקצוענות של לוחמי קומנדו. מהלך נועז מצד אחד ומטופש מצד שני. תצפיתנית איתרה את החוליה עוד כשהייתה בתחילת הדרך. שטח קשה, תלול, סלעי. יש בצה"ל מי שמעריך שהיה לחוליה סיכוי להגיע בלי להתגלות, אבל העירנות והכוננות של הימים האחרונים, הביאה לזיהוי החוליה. כך או כך, הערכת המודיעין אפשרה לצה"ל שפע זמן להתארגן ולהגיע להחלטות.

היעד היה מוצב גלדיולה, במרומי ההר. הכוונה הייתה להרוג כמה חיילים ולברוח. על פי ההערכה בישראל, נסראללה האמין שישראל תכיל הריגה של חייל או שניים. היא תגיב אולי בפעולה משלה, אבל לא תפתח במלחמה עם לבנון. ב־2006 לא נסראללה רצה במלחמה ולא ישראל. חטיפת והריגת שני חיילים גררה את שני הצדדים למלחמה ארוכה שהייתה אסון לשניהם. שלשום הוא הימר שוב.

באזור הר דב אין גדר מערכת. הקו הכחול – קו הגבול ששירטט האו"ם – מסומן בשטח בחביות לבנות. מכיוון שהערכת המודיעין אפשרה לצה"ל זמן בשפע להתארגן ולקבל החלטות, סוף ההיתקלות היה ידוע מראש. האירוע דמה לציד, לא לקרב. "ברווזים במטווח", אמר מי שעקב אחריו מקרוב.

החוליה חצתה את הקו הכחול, ובנקודה הנוחה ביותר לכוחות, כמה מטרים בתוך השטח הישראלי, היא נתקלה באש מכמה מקורות ירי – מהמוצב ומהכוח שהמתין לה. האש כוונה לאדמה, קרוב אליהם. הם שמעו אותה, הריחו אותה, ראו את הדליקה הקטנה שפרצה, לא ירו וברחו במורד ההר.

מה שהפך את ההיתקלות לחריגה, אולי אפילו לחסרת תקדים, היה הפקודה החד־משמעית שניתנה לכוחות צה"ל: אף שהמחבלים חמושים, אף שעברו את הגבול, אף שהתכוונו להרוג חיילים – לא פוגעים בהם. פוגעים בהם רק אם הם מסכנים את הכוח. אין הוראה כזאת בפקודות הפתיחה באש, בוודאי לא בגבול לבנון. היא ניתנה כהוראת שעה, בחתימת הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים.

ההיגיון בהחלטה ברור: הריגת אנשי החוליה הייתה מביאה בהכרח ליום קרב בצפון, אולי ליותר מיום קרב אחד. לנגד עיני המחליטים עמדה ההסתבכות ב־2006: הם לא רצו להתגלגל למלחמת לבנון השלישית. ההנחה הייתה שנסראללה יהיה חייב להגיב בתקיפת מטרות צבאיות בישראל, אולי גם יישובים אזרחיים. נסראללה במצב רגיש עכשיו: הוא איבד את אחד המפקדים שלו בתקיפה אווירית שיוחסה לצה"ל בסוריה. הוא מחפש דרך לנקום. מוטב לא לגרום לו לאבידות נוספות. אדרבא: שיודיע שהחוליה נחלה ניצחון אדיר על צה"ל, ויירגע.

מיד לאחר ההיתקלות הוריד צה"ל מסך עשן על ההר. הטנקים ירו פגזים. פגז תועה נפל על גג רעפים בכפר בשם אל־הברייה, כחמישה קילומטרים מהר דב. אף אחד לא נפגע: בצד הישראלי שיחררו אנחת רווחה.

זה נשמע כמו משחק מלחמה, לא כמו מלחמה. אכן, במערכת היחסים המורכבת בין ישראל לחיזבאללה יש אלמנטים של משחק. כמו בשיר של חנוך לוין, שני הצדדים משחקים ביניהם שחמט, המלך משחק עם המלכה, ולאזרחים בשני הצדדים אין מושג. החשד הזה צץ כבר בתקריות הקודמות לאורך הגבול.

מה גם שלצד ההתכתשות הצבאית יש אינטרסים אזרחיים. נסראללה לא יכול להרשות לעצמו מלחמה, על רקע המצב הכלכלי הקשה, הקורונה, ההפגנות נגדו, הכסף שלא ממהר להגיע מאיראן. וגם ישראל לא יכולה להרשות לעצמה: לאחר חודשים של יובש בענף התיירות הגליל חזר סוף־סוף לשגשג. מתיחות צבאית תוריד את הנופשים דרומה. בזמנו קראנו לזה "מלחמת שלום הצימר".

לאחר פחות משעה צה"ל הכריז על רגיעה. בצד הלבנוני ערכו כמה פעילים תהלוכת ניצחון. לאחר כמה שעות הגיע המסר מביירות: לא ניצחון ולא נעליים. הנקמה על מותו של לוחם חיזבאללה בלבנון בוא תבוא.

שני מסרים סותרים יצאו מישראל. אחד אמר, נסראללה עלה על העץ: אנחנו מציבים לו סולם נוח לרדת ממנו; שני אמר, אוי ואבוי לך אם תישאר על העץ. נכה בך בלי רחמים.

מהר מאוד המסר המאיים גבר על המסר המרגיע. לישראל יש ראש ממשלה וראש ממשלה חליפי. יש לה גם שר ביטחון וראש ממשלה שרואה את עצמו כשר ביטחון חליפי. שניהם הופיעו שלשום בלילה בהצהרות לטלוויזיה, מה שמכונה משום מה "מסיבת עיתונאים", ואיימו, כל אחד בדרכו, על חיזבאללה. אתמול נסע נתניהו לצפון, להצטלם כשהוא מאיים על נסראללה; גנץ איים מהדרום, מבסיס נבטים. צה"ל תרם משלו, בהודעות על תגבור הכוחות.

היריבות בין שני חלקי הממשלה, הראש והחליפי, התמקדה עד השבוע בסוגיות פוליטיות, משפטיות, כלכליות ואישיות. הביטחון היה מחוץ לתחום. למה להכניס לסיפור הרע הזה גם את מלחמות הצפון. למה לשמח את נסראללה.