ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 29.07.2020
    אחים לצרה
    הדיכאון, החרדות, מצוקת האמנים והצורך לבקש מההורים עזרה כלכלית אחרי שנים של קריירה מצליחה. האחים טל ועידו מוסרי משתפים פעולה על המסך, מדברים על היחסים ביניהם ומסבירים למה הם כבר לא מקנאים אחד בשני. וגם: מה חושב עידו על הסערה שמעוררת תוכנית הסאטירה "היהודים באים" בקרב הציבור הדתי ופוליטיקאים מהימין
    יואב בירנברג | צילום: טל שחר

    הגל הראשון של הקורונה תפס את טל מוסרי מבולבל ואובד עצות. לוח ההופעות וההצגות שלו התרוקן לגמרי, אבל הוא עדיין האמין שמדובר בעניין של חודש־חודשיים. כשהגל השני נחת, מוסרי הרגיש איך האדמה נשמטת תחת רגליו. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים ששכבתי במיטה בדיכאון", הוא אומר. "אני עובד מכיתה ג' על מפעל החיים הזה, ופתאום הוא קורס. מעבר לבעיות הכלכליות, אני מרגיש בלי חמצן, כמו מכונית בלי דלק. אני זקוק לקהל ולבמה כמו אוויר לנשימה".

     

    "דיברתי עם טל הרבה פעמים בתקופה הזאת ושמעתי אותו כבוי לגמרי", אומר אחיו עידו, שיצא בתחילת השבוע מבידוד. "אני לא רגיל שטל אומר לי 'אני בדיכאון', זה כל כך לא הוא".

     

    עם הגל הראשון הסתדרתם?

     

    "אתה יודע מה היה החלק הכי קשה בשבילי בגל הראשון?" אומר טל, "אני גר במרכז תל־אביב, ופתאום תל־אביב נהייתה לי מאוד עצובה. פתאום הבנתי שמה שעושה את העיר זה האנשים. התגעגעתי לפיח ולרעש של צופרי המכוניות, לפקקים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המונח 'דממת מוות'".

     

    טל מוסרי והקוף שאותו מדבב עידו בסדרה "אגדות מרשמלו" בניק ג'וניור | צילום: גיא צראף
    טל מוסרי והקוף שאותו מדבב עידו בסדרה "אגדות מרשמלו" בניק ג'וניור | צילום: גיא צראף

     

     

    עד כדי כך?

     

    טל: "לאורך כל היום הייתי עם המשפחה ואיכשהו העברנו את הזמן. גם היה מאוד כיף. אבל בלילה, כשהילדים הלכו לישון ונשארתי לבד במיטה עם נועם אשתי, הציפו אותי חרדות קיומיות אמיתיות. פחדתי שהעולם לא יחזור להיות מה שהוא היה. זאת גם פעם ראשונה שהרגשתי את השלטון, וזה הפחיד אותי. הייתי אדם חופשי, ופתאום סגרו לי את העבודה, פתאום אומרים לי אל תצא מהבית, ואם כן אז רק למאה מטר. פתאום גם עוקבים אחריך ואחרי הטלפון שלך. התחלתי גם להבין את חוסר ההיגיון בקבלת ההחלטות. אמרתי לאשתי, 'ואם יחליטו מחר שאנחנו בגיל שמסכן את הילדים שלנו ויבואו לקחת אותנו לבית מלון או למחנה בידוד, מה יקרה אז?".

     

    עידו, איך אתה מתמודד עם הקורונה?

     

    עידו: "הייתי באמצע גילום תפקיד חיי בהצגה 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר, והיה לי קשה שקטעו לי את החלום. בגלל שאני פחדן והיפוכונדר, החלטתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לחזק את מערכת החיסון שלי על ידי כך שאני אכריח את עצמי להישאר במצב רוח טוב. כששמעתי שאני צריך להיות בבידוד, נכנסתי ל'ניצת הדובדבן', מילאתי עגלה, ונהניתי מכל רגע. זה היה ממש בית הבראה. ישנתי הרבה, אכלתי בריא, ראיתי סדרות, דיברתי עם בחורות ברשת החברתית, בווטסאפ או באפליקציית היכרויות. הספקתי ליצור מערכות יחסים ולהיפרד בבידוד, אפילו בלי להיפגש", הוא צוחק.

     

    טל: "לפחות הרווחתי את המשפחה שלי בקורונה. פתאום הסתכלתי על נועם והילדים ליבי, דריה וים ואמרתי, וואו, מכל הדברים שעשיתי בסוף זה הדבר שהכי הצלחתי בו, זו המתנה הכי גדולה שלי".

     

    "רק לא ביבי זאת טעות"

     

    עם קשיי הפרנסה הם עדיין מצליחים להתמודד בכבוד. "בארבעת החודשים האלה צימצמנו בהוצאות. קיבלתי גם כסף מההורים שלי", אומר טל. "אם אני, אדם שעבד כל חייו, צריך לחשוש שלא יהיה אוכל לילדים שלי ולקבל עזרה מההורים, ושר בממשלה מתראיין ואומר שאין אנשים רעבים, אתה אומר לעצמך שגודל הניתוק של הממשלה מהעם מקומם".

     

    "אני לא צריך לדאוג לאף אחד חוץ מאשר לעצמי, ואני שומר את הראש מעל המים", אומר עידו. "דמי אבטלה אני מקבל בזכות איגוד השחקנים שח"ם, והם סוגרים לי את שכר הדירה. מעבר לזה היה לי גם מזל. אני עושה דיבובים, ועכשיו עשיתי קמפיין ממשלתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. למזלי צילמנו את 'היהודים באים' בדיוק לפני הקורונה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו באמצע הצילומים".

     

    מה הכי מרגיז אתכם במשבר הזה?

     

    עידו: "מרגיז אותי שאנחנו, האמנים, היינו הראשונים שצריכים להפסיק לעבוד והאחרונים שנחזור להופיע".

     

    טל: "אנחנו לא ננצח את המלחמה הזאת רק עם מטושים ועם סגר וחקירות אפידמיולוגיות. אנחנו ננצח אם יחזירו לאט־לאט את הרוח ואת הטעם לחיים כאן. ורוח זה שירה, אמנות, מוזיקה, מחול ותיאטרון. אם לא יהיה לנו ערך וסיבה לחיות, אז כולנו נמות. אם חמישים אנשים יכולים לשבת במסעדה בחוץ, או עשרת אלפים יכולים להפגין בבלפור או בצ'ארלס קלור, אין שום סיבה שאני לא אצליח להופיע לפני עשרים או חמישים איש. גם כשלא אהבתי את הממשלה המנופחת, אמרתי 'זה מצב חירום וזה עדיף על בחירות'. אבל כשאתה רואה איך החלטות מתקבלות, אתה אומר לעצמך שהעסק פשוט מנוהל כמו חלטורה".

     

    אבל אי אפשר להתעלם מכך שלהפגנות יש גם מימד פוליטי של מתנגדי ביבי.

     

    עידו: "אנשים יוצאים היום לרחובות בכל הארץ בלי קשר לדעות פוליטיות. שלוש מערכות בחירות שברקע ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, לא מוכנים לקורונה. מתעסקים פה בפוליטיקה במקום בקורונה, לכן אנשים יוצאים לרחובות ואומרים ביבי הביתה. ואם היו קוראים לו איציק, הם היו אומרים איציק הביתה. זה לא משהו אישי נגד ביבי, בטח לא עכשיו בתקופת הקורונה".

     

    טל: "אני דווקא חושב שההפגנות איבדו כיוון כשהעיקר בהן הוא 'רק לא ביבי'. כששאול מהבארבי דיבר — בכיתי, עם דמעות. כשקטורזה דיבר על הבמה מול משרד האוצר וסיפר על אמנים רעבים, גם הייתי עם דמעות. לא בחרתי בביבי, אבל צריך לזכור שכרגע יש בית משפט שמנהל את הדיון בענייניו. יש הרבה מאוד אנשים ללא עבודה וללא אוכל לילדים שלהם, והם מרגישים שהם לא יכולים להצטרף להפגנות כי ההפגנות הצטיירו כהפגנות שמאל. אני לא אומר שביבי לא צריך לעוף, הוא צריך לעוף בגלל הטיפול הכושל והחלטוריסטי בקורונה. את השאר אני משאיר לבית המשפט".

     

    ואם כבר פוליטיקה, השבוע תקפו ח"כים ואנשי ציבור מהימין את יוצרי התוכנית הסאטירית "היהודים באים" בכאן, שבה מככב עידו, ודרשו לפתוח נגדם בחקירה על פגיעה ברגשות הציבור הדתי. הסיבה, בין השאר: מערכון בו יושבים שלושה רבנים ומנסים לטכס עצה מה יהיה שם האלוהים. ח"כ בצלאל סמוטריץ' כתב בחשבון הטוויטר שלו: "אין מקום לסדרה כזו בשום מקום בעולם, בוודאי לא במדינה היהודית". סמוטריץ' קשר בין התוכנית להצעת החוק להפרטת התאגיד ואמר שזו סיבה מספיק טובה להעביר את החוק. "אם היה מדובר בסדרה שלועגת לאיסלאם, כל המדינה הייתה בוערת מזמן. הגיע הזמן שנתחיל לקנא ליהדות".

     

    "זאת העונה הרביעית של התוכנית, ולא הבנו למה הם התעוררו דווקא עכשיו", אומר עידו. "היוצרים של התוכנית העלו בתגובה בעמוד הפייסבוק שלה מערכון על הרמב"ם, שבזמנו פירסם את הספר 'מורה נבוכים', שנחשב אז לכפירה ותועבה, וברבות השנים הפך ליצירה חשובה. זאת תוכנית הומור וסאטירה כמו שנכתב בשקופית שמלווה אותה. כל אדם או קהילה שאין להם הומור עצמי, זה הפסד שלהם. גם בתנ"ך קיים הומור. אם קיים אלוהים, אני מאמין שיש לו חוש הומור מאוד מפותח. מה שחורג מגבולות הטעם הטוב, זה דברים כמו הקריאה של רבנים ואנשי דת להטריד את השחקנים בהודעות בלתי פוסקות בטלפון. זה בפירוש מקומם".

    "לאלוהים יש חוש הומור".   עידו בתוכנית "היהודים באים"
    "לאלוהים יש חוש הומור". עידו בתוכנית "היהודים באים"

     

    "מצטער, טוב לי לבד"

     

    טל בן 45, עידו בן 42. טל כוכב ילדים נצחי ושחקן בתיאטרון הבימה. לפני הקורונה שיחק בלהיטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"מאמא מיה". עידו הוא שחקן מוערך בתיאטרון גשר וחבר אמת של אדם סנדלר אחרי שהשתתף בכמה מסרטיו. הם לא רק אחים, הם גם חברים קרובים. השנים האחרונות, הם אומרים, הפכו את הקשר ביניהם לקרוב מאי־פעם. האחד מדבר, והשני משלים אותו. שלוש שנים מפרידות ביניהם, טל נשוי פלוס שלושה, עידו רווק מושבע.

     

    "יש כאלו שלא מסתדרים עם זוגיות, יש גם חיה כזאת", הוא לא מתנצל. "יש גם זוגות נשואים אומללים. איש באמנותו יחיה. אני לא יכול לשקר לעצמי. אני עדיין מייחל למצוא זוגיות, ואני עדיין מתאהב כל יום מחדש, אבל קשה לי עם הפורמט. מצטער, טוב לי לבד. מה הסיבה? אני רגיש מאוד. קשה לי לשקר לעצמי ולחיות בזוגיות אם לא טוב לי. אני מאוד אוהב ילדים. אני משוגע על האחיינים שלי, וזה עושה לי חשק, אבל אני גם ריאלי".

     

    עכשיו הם גם משתפים פעולה בסדרה "אגדות מרשמלו", שתשודר בערוץ ניק ג'וניור לצופי HOT החל מהשבוע הבא — הפקה משותפת של ענני סטודיוז מישראל ודרייבר סטודיוז מארצות־הברית. עידו מדבב את הדמות הראשית בסדרה, שמציגה גרסאות חדשות לאגדות הילדים המוכרות, וטל משחק בה. בינתיים הם גם מתכננים את שיתוף הפעולה הראשון שלהם על הבמה.

     

    שני אחים באותו מקצוע זה גם פתח לתחרות ולקנאה.

     

    "אצלנו במשפחה הקנאה כמעט לא מורגשת", אומר עידו. "טל גם תמיד פירגן לי, תמיד הרים לי".

     

    טל: "אני עד היום לא מצליח לשכנע את הפסיכולוגית שלי שאני לא מקנא. היא אומרת לי שבפסיכולוגיה זה לא הגיוני. אני מתייעץ עם עידו בכל דבר בתחום המקצועי. לכל אחד יש את המקום שלו. למה שהוא יקנא בי? הוא עשה קריירה בהוליווד ואני לא".

     

    עידו: "כשטל הלך לערוץ הילדים, זה שימח אותי. הרגשתי שאני לא רוצה בזה, גם כי הוא בחר בזה. קינאתי בו כשהוא היה ב'צעירי תל־אביב', והיה נוסע עם דנה דבורין לפסטיבל ערד וחוזר עם איקי על הצוואר. קנאה של ילד באח הגדול שלו. בגלל זה הצטרפתי ללהקה. בסופו של דבר, עד היום זה הדבר שאני הכי פחות גאה בו מבחינת הקריירה שלי, כי זה היה ללכת מתוך קנאה ולא מתוך רצון אמנותי לעשות משהו. כשהתבגרנו, כל אחד מצא את המסלול שלו, והכי חשוב הוא שאנחנו בשלים עכשיו לעשות משהו ביחד. רק שהתיאטראות יחזרו לפעול. נמאס כבר לשבת בבית".

     


    פרסום ראשון: 29.07.20 , 19:54