מבחן הבד של עילי בוטנר
אין הופעות? קבלו את הסטארט־אפ של עילי בוטנר לתקופת הקורונה: טישרטים עם שורות מתוך הלהיטים הגדולים. ההכנסות מהמכירות יועברו לעשרים אנשי הצוות שלו — מילדי החוץ ועד לנגנים והסאונדמן. בראיון משותף הם מספרים למה בסוף הדרך כולנו עוד נהיה מאושרים
תחת ההחלטות הראשונות של אדר גולד בתקופת הקורונה הייתה לערוך את הקניות השבועיות שלה בשוק במקום בסופר. "זה חלק מהפשרות שחייבים לעשות", היא אומרת בכנות. "אפשר לוותר על המזגן בשביל להצטמצם". הקורונה תפסה את גולד, חברת ההרכב המוזיקלי של עילי בוטנר "ילדי החוץ", בתקופה הכי חמה — כשהופעה רדפה הופעה. הנפילה הייתה לא פשוטה. "ביום אחד שיגרה של עשר שנים נעלמה", היא אומרת. "בגל הראשון עוד היינו נורא תמימים ומפוחדים, הייתה איזו תקווה שנתאושש מזה מהר. אבל הזמן עובר, ולאט־לאט התחלנו לחיות בצל שגרת הקורונה. זה ממש לא פשוט".
מה הכי קשה?
"כמעט חצי שנה אני לא שרה. אני יודעת שזה לא ביטל את הכוחות שלי כזמרת, אבל זו התחושה. אתה יודע שאתה האחרון לחזור ולהופיע, כשכמעט כל הדברים שמסביבך נפתחים, ורק אנחנו מקופחים. ואז את אומרת: אם סגרתם אותנו אז איפה הכסף? ממה אני אמורה לחיות? התחושה היא שהמדינה הפקירה אותנו. במקום שהמדינה תחשוב עלינו — הבוס שלי, החבר והקולגה, חושב עלינו".
עילי בוטנר הוא "הבוס של גולד" במשך עשר השנים האחרונות. ועכשיו כשאין כסף מהופעות הוא חשב על דרך מקורית לסייע כלכלית לצוות שלו שמונה קרוב ל־20 איש. הפיתרון: מכירת טישרטים עם משפטים שכולנו מזמזמים מתוך הלהיטים שלו. כולל כמובן "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר". על העיצוב חתום אורן ג'מצ'י ואת החולצות אפשר למצוא בחנות אינטרנטית (botner.co.il) שפתח בסיוע ישראכרט. "קשה לעמוד מהצד ולראות חברים טובים — זמרים, נגנים, צוות טכני, סאונד, תאורה, ועוד — מתקשים לגמור את החודש", הוא אומר. "את הגל הראשון חשבתי שניצחנו. לרגע היה נדמה שחוזרים להופיע. אבל מה שקורה עכשיו מבהיר לי שהקורונה איתנו לזמן ארוך, וצריך להתעשת. רציתי לייצר רעיון שיעזור לאנשים שאיתי, וגם יפזר קצת שמחה ואופטימיות בתקופה הלא פשוטה הזאת".
"היוזמה של עילי מגבירה את הגעגוע שלנו לחזור ולהופיע כמה שיותר מהר", אומרת גולד. "החולצות זה משהו סימבולי וקטן, אבל כשעילי סיפר לי על זה ממש דמיינתי את הקהל שלנו לובש את החולצות בהופעות שלנו, כשנחזור כמובן".
יכולתם בכלל לדמיין תסריט הזוי כזה שבו עולם התרבות יושבת לגמרי?
"מי האמין? בסיוטים הכי גדולים לא האמנתי שלא אפגוש את הקהל שלנו חצי שנה. יש הרגשה שאנשים לא יודעים כמה קשה להיות אמן במדינה הזאת. אני מסתכלת על ארה"ב ועל אירופה, היחס לאמנים שם הוא אחר. גורמים להם להרגיש חיוניים גם אם הם לא יעבדו עד 2021".
"אנשים הגיעו לפת לחם"
גם אוהד שרגאי, עוד אחד מחברי ההרכב, מתקשה להתמודד עם התקופה הקשה. "ההופעות הן כבר 15 שנה הפרנסה שלי, ולא קרה לי בחיים שבמשך יותר מארבעה חודשים לא הייתי על במה", הוא אומר. "זה גם פוגע בזהות שלי. מי אני אם אין לי במה? נוסף לבור הכלכלי שנפער יש תחושה מבלבלת של משבר זהות. היו לי כמה ימים ששאלתי את עצמי מה החיים האלה ללא מוזיקה. גם ניטשה אמר שהחיים הם טעות ללא מוזיקה. הרגשתי שאני לא יכול להיאחז בדבר הזה שאני כל כך רגיל להיאחז בו, שהוא מהות החיים שלי. וזה לא רק אני. יש לי המון חברים מהמקצוע שבאמת אין להם כסף לשכר דירה. יש לי חבר, נגן בהפקות במשך שנים, שעבר עם אשתו והילדים לגור אצל ההורים שלו ועובד עכשיו כשליח. למזלי יש לי חסכונות, וכרגע אני מחסל אותם. אנחנו חייבים להשאיר את הראש מעל המים בתקופה הזאת — על אחת כמה וכמה כי אנחנו לא יודעים מתי הכל יסתיים".
איך אתה מנצל בכל זאת את החודשים האלה?
"אני כותב ומלחין הרבה. מעולם לא היה לי כל כך הרבה זמן פנוי. אני גם עושה תואר באוניברסיטה הפתוחה, עושה מדיטציה, אוכל לא מעט, ומנסה למצוא את היופי בפנסיה המאוד מוקדמת הזאת שיצאתי אליה".
יוחאי בלום הוא הפסנתרן של בוטנר יותר מעשר שנים. "יש בקורונה משהו פטאלי ואוניברסלי", הוא אומר. "זה כמו שמגיע גל נורא גדול והדרך היחידה לצלוח אותו היא להוריד את הראש ולתת לו לשטוף אותך. יש בו משהו כל כך טוטלי, שאני מוריד את הראש ומנסה להדחיק את הפן הכלכלי, ויש מה להדחיק. אני, כמו רבים אחרים, חטפתי מכה בלתי נתפסת. מה שאני עושה כל התקופה הזאת זה להיסגר באולפן ולעשות מוזיקה ככל שאני יכול. במובן הזה עילי הוא פרטנר מדהים. התמזל מזלנו שאנחנו עושים מוזיקה — וזה הדבר הכי יפה בעולם".
וכשהמצב הכלכלי מאותת לך שזה בלתי אפשרי?
"אז אני מבין שהוא זוועה, וממשיך לנסות להדחיק אותו. כשעילי התקשר לספר לי על המיזם הוא הצליח להפתיע אותי. מצד שני, לא מפתיע אותי שזה בא ממנו. גם בימי שגרה עילי הוא הגב שלנו, בטח עכשיו כשהנחשול הגדול הזה הגיע. יש לי משפחה, שני ילדים, והדאגה של עילי מרגיעה אותי".
צוקי דבוסק, הבסיסט של בוטנר, שניגן גם לצד דניאל סלומון, דקלה, אפרת גוש וגבע אלון, מתייחס לתקופה הזו כאל כאוס. "אני משתדל להתרכז במציאות הפרטית ולעשות אותה כמה שיותר יפה", הוא אומר, "לעשות כל מיני דברים שבימים רגילים אין לי זמן אליהם. אני יכול להתמסר עכשיו לאמנויות לחימה וגם למוזיקה שלי. כאוס זה דבר שיכול להיות דבר מבהיל. המצב הלחיץ אותי, אבל השתדלתי להיות קול ולתת לדברים להתגלגל. זה לא שעכשיו אני יודע לאן זה יילך, אבל אני מאמין בטוב".
איך אתה מסתדר כלכלית?
"שוק המוזיקה עובד בשיטת שוטף פלוס שלושים או שישים, אז במקרה שלי זה עבד לטובתי. חודשיים לתוך הקורונה קיבלתי כספים שהרווחתי הרבה קודם. דבר שני, קיבלתי את המענקים ודמי אבטלה, אבל לך תדע מה יהיה הלאה. יש סביבי אנשים שהגיעו לפת לחם, ומה שעילי עשה בשבילנו זה מאוד לא מובן מאליו. נכון, אנחנו עובדים הרבה שנים יחד, אבל הוא מרגיש שיש לו אחריות לגבי האנשים שלו. הלוואי שגם אמנים אחרים ילכו בדרכו. עכשיו נותר רק לקוות שהקורונה תיגמר כמה שיותר מהר".
חור בכיס ובנשמה
בוטנר, מצידו, מנסה להתבונן בתקופה הקשה הזאת בעיניים אופטימיות. אבל יש בו גם כעס על המצב. "כולי תקווה שנחזור להופיע, כי אני רואה שסביבי הכל נפתח — חופי הים, המסעדות, בתי הקפה והקניונים. חייבים לתת לנו לחזור לבמה. הגיע הזמן להפסיק להסתתר ולדרוש את מה שמגיע לנו, האמנים צריכים להשמיע את קולם בכל צורה שתהיה. אני רואה מסביבי את חיים כהן ורותי ברודו מתראיינים בכל מקום, ואצלנו תעשייה של 250 אלף איש יושבת בבית ללא פרנסה, ללא אופק. החור הוא לא רק בכיס, הוא גם עמוק בנשמה. יש פה גם מצוקות נפשיות, חרדות וחוסר ביטחון, וזה מסוכן. צריך למצוא את המתווה שיחזיר אותנו לפעילות".
יכולת לבחור במחאה מסוג אחר ולהוביל הפגנות כמו אסף אמדורסקי.
"אני מבין את המפגינים ומזדהה איתם. אנשים מדברים מדם ליבם, ממצוקה אמיתית, מבינים שאין להם מה להפסיד, אבל יש המון דרכים להביע מחאה. אתה יכול להביע אותה דרך שירים, ודרך הפגנות. יש לנו, האמנים, אחריות, במיוחד בעידן שהוא כל כך נפיץ ורגיש, וכשילדים מקשיבים לנו. אני חושב שהגיע הזמן שכל אמני ישראל יתגייסו למען הצוותים שלהם, למען האנשים שבלעדיהם אנחנו לא שווים כלום, ויעשו כל מה שהם יכולים כדי להפעיל את הכוח והלחץ על מקבלי ההחלטות. אנחנו יושבים חמישה חודשים בבית, ואף אחד לא יודע מה יהיה בהמשך. שפר מזלי להופיע בשנים האחרונות וליצור, אבל מסביבי יש משפחות רבות. בחרתי ציטוטים אופטימיים כמו 'אולי יבוא יום ונהיה שווים', 'בסוף הדרך עוד תהיה מאושר', או 'יפה לך שמח', כדי שייגעו בנשמה של כל אחד שאוהב את השירים".
איך אתה שורד את תקופת הקורונה?
"אני טיפוס הישרדותי. אני מגלה שבתקופות הקשות היצירה מחזיקה אותי, מנצל את הזמן לכתיבה, נפגש עם אנשים, מקליט איתם. יש הרבה הפתעות שאנחנו מכינים. אנחנו בעיצומה של תקופה שצריך לעשות בה חישוב מסלול מחדש. דברים שבעבר לא היינו עושים, כמו הופעות בזום, פתאום מהוות אלטרנטיבה. עולם התרבות מאוד יצירתי. אני בטוח שאם ייתנו לנו לחזור לבמות ולהופיע נמצא את הדרכים לעבוד לצד ההנחיות ולשמור על הכללים". •
לפנייה לכתב/ת 
