הדבר שהכי קרוב להופעה

בדרך / איפה אני תופס אותך? שאל אותי אלעדיק בטלפון.

אני בפקק בהלכה. קרה משהו? עניתי.

“לא יודע”, מילמל. “עכשיו גם חיזבאללה התערבבו לנו”. ואכן, כן. הדברים נראו קצת חסרי היגיון נוכח העובדה שאלעדיק, לא רק שלא מונה לפרויקטור הקורונה, אפילו לא חשבו עליו.

אבל אני כאמור השתרכתי בפקקה גדול, וכשבהיתי בשקיעה האודמת בדרך ההלכה שכחתי לרגע איפה אני נמצא ובאיזו תקופה. ולרגע, בום טראח, דמיינתי שכל הפקק הזה הוא בגלל שרד הוט צ'ילי פפרס באו להופיע בפארק הירקון בערב. והמחשבה הזאת (יש שיאמרו טפלה, אבל באמת אופטימית ולבבית) הציפה אותי ברגש חם שלא הרגשתי מזמן, כי זה היה הדבר הכי קרוב להופעה שיכולתי לחשוב עליו.

רד הוט בפארק? תמה אלעדיק.

יודע מה? נתפשר על סלין דיון, עניתי.

יונים לבנות / כן, זה היה אמור להיות קיץ של שוברי קופות, אמרתי לאלעדיק המתעניין. זמרים ישראלים בפארקים, בזאפות, בברל'ך. הצגות בתיאטרון, מה לא? אז אלעדיק ענה לי שלפי דעתו האובייקטיביסטית, הדבר הכי קרוב להופעה היה ההפגנות מלאות המיצגים, כולל הוורידים שהתנפחו מעוצמת הקולות למול השוטרים. הוא לא הביע דעה לכאן ולכאן, כמו שאמר לי פעם: רק תזכור שאמא שלך נורא דואגת לך, אז לך לבקר אותה וזהו. שיא הדעה.

ואז בא המנשר המרגש של האמנים שביקשו מהאחראים "תפתחו אותנו כמו שפתחתם את האחרים, אנחנו לא נדביק אתכם. אלא ברגש". וכשקרא את זה אמר אלעדיק: "שמע, אני לא נרדם בלילות מדאגה", וסיפר שעל הבוקר הותקף ידי להקת יונים לבנות בצאתו מהבית.

זה לא קצת היצ'קוקי? שאלתי, והתכוונתי לסרט המפחיד 'הציפורים' שתוקפות את העיר.

זה יותר קורונאי, אמר אלעדיק. וזה שצחקנו לא אומר שהיינו במצב רוח הכי טוב. כי 2.4 מיליון מתושבי הארץ חשו לפי הסקרים בחרדה בימים אלה, ושנינו היינו ביניהם.

קצת על אהבה / כמו שבוב דילן אהב את המחאה, כמו שג'וני קאש הופיע בבית הכלא סן קוונטין ב־1969, או כמו לאונרד כהן שהלך לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים, גם אנחנו חשבנו פעם שבכל אלבום כדאי לשים לפחות שיר מחאה תרבותי אחד.

היינו מושפעים מלנון עם התחת החשוף ב'גיב פיס אה צ'אנס', מ'לא עוצר באדום' (שלום חנוך במלחמת לבנון הראשונה), מ'למה לי פוליטיקה עכשיו' של משינה. ‘ארץ חדשה’ וארץ ישנה, 'ארץ ארץ', 'ארץ אהבתי', 'מקום לדאגה'.

אולי בילבלתי את השירים והתקופות, אבל מה שבטוח שלפני האלבום 'ירח' בא מישהו תמים (זה היה בטוח הפסנתרן או המתופף), ואמר: יאללה, תעזבו אתכם מהשטויות ובואו נלך על שירי אהבה. מה זו אהבה? שאל הגיטריסט? וזה הידהד בי, ומיד התיישבתי לכתוב את 'פעם תורי לאהוב ופעם תורך', בעיקר כמחאה כואבת על זה שהיא פעם אהבה אותי ופעם לא.

פלא בלונדון / אביב בלונדון הקרה זה תמיד פלא. הקיץ הוא בכלל אלוהי. אז הנה עוד פלא. בוריס ג'ונסון ושריו החליטו לתת בוסט לתרבות הבריטית. כי הם הבינו שכשאין פעילות תרבותית, שריר התרבות נחלש, עד שנעלם.

וככה, למרות שג'ונסון מטיף עכשיו לדיאטות בציבור הבריטי (כי הוא עצמו ירד), הוא לא שכח את דיאטת התרבות שעוברת כמו סופה על כל מדינות העולם. הבלונדי מדאונינג סטריט 10 התעקש: התרבות היא הלב הפועם של אנגליה, ונתן לה 1.6 מיליון ליש"ט, שזה כשבעה מיליון שקלים לפי הצ'יינג'ר בבנק.

"בא לי להגיד משהו על אמנים ישראלים מניסיוני ההתנדבותי", קפץ אלעדיק (שמתנדב קבוע למען משפחות שכולות) ופצח במתווה האמנות שלו ואמר: "שכחו אתכם שם למעלה, למרות שהאמנים היו ועדיין אלופים בלהתנדב לעמותות, ליחידים, לחולים, להופיע, לחזק ולברך אנשים בחולשתם, במצוקת הנפש והגוף. אז מגיעה לכם תמיכה. או שיפתחו את ההופעות כמו שפתחו את המסעדות והבריכות והים".

"אני בחיים לא הייתי אומר את זה טוב כמוך וכמו ישראל (קטורזה)", אמרתי. והשאלה שבערה הייתה איך הגענו כחברה לכך שהשבוע עשו קמפיין הישרדותי של תרומות למען שחקני ישראל.

זיכרון ערד 1995 / "מצידי תאמין שהכל פוליטיקה, אבל אני מאמינה שכל יום הוא סיפור", כתבה אווה קילפי הפינית, שמבינה את החיים באמת.

אבל הנה סיפור אמיתי ועצוב. זה קרה לפני 25 שנה ביולי 1995, באצטדיון העירוני בערד. כשדחיסות הקהל גרמה לשלושה בני נוער להימחץ למוות לפני הופעה של להקת משינה.

זה היה קשה. משינה כמובן לא היו אשמים, ופסטיבל ערד נעלם ולא שב לעצמו. ומה שנשאר לי מאז זה רק זיכרון הבוקר שלמחרת, כשסירבתי להופיע בערב באצטדיון (עם הנטשות) כדי לא לפגוע בכבוד המתים, ועורך דין בחליפה שבא לאיים עלינו כדי שנופיע. ולא הצליח לו.

יש לי בחדר תמונה שבה נראה הזמר (אני) אוחז צינור מים ומשפריץ על הנוער המיוזע והמשולהב שרוקד מבסוט ושר. ומוזר, כי כל השנים חשבתי שהתמונה צולמה בערד, אבל השבוע גיליתי שהיא צולמה בכלל בפסטיבל בצמח על ידי קוקו, מוותיקי צלמי ההופעות.

קוקו תפס רגע שנראה היום נדיר בתמימותו. כי בתוך הקהל הצפוף והמושפרץ במים יושבת בחורה בחזייה (ולא חשופת חזה כמו היום) על כתפי החבר שלה, וידיה מונפות למעלה כאילו רוצה לגעת בשמיים. וזה אומר בעיקר שזה היה אז עולם אחר. קיץ צפוף וחשוף של בני נוער שלא יכלו להירדם בלילות, אבל רק מרוב אהבה.

נורמליות / רוצים שאתאר לכם נורמליות מדומיינת? אני עומד בקיוסק שברחוב רש"י ברמת־גן, ובמרחק מילימטר ממני עומדים שניים. "תגידי", הוא שואל אותה, למרות שזו הפעם הראשונה שראה אותה בחיים, "אפשר לקחת שלוק מהמיץ מנגו שלך?"

"תתכבד", היא עונה.

ואחרי זה הוא נותן לה ביס מהמגנום פיסטוק שלו.

נחרצות על פי אבא / אבא שלי היה יהודי רומני לא קיצוני, לא מתלהם, לא נחרץ ומקבל את הדין. הוא היה צלול בסוף ימיו, ואמר לי משהו שלא אשכח לגבי הנחרצות שפשתה בעולם.

"שמע בן", אמר. "גם אם תראה אותי שוכב שם עצום עיניים, אל תהיה נחרץ ובטוח שזה הסוף המר". כי פעם כשקברו באיטליה מישהו, תוך כדי טקס הקבורה שמעו אותו בועט בארון וצועק: "איי אם אלייב, איי אם אלייב" (יונית לוי, תרגמי לי לאיטלקית), שזה פעמיים מה שנקרא חי ובועט.

דברים טובים / כל התשובות לשאלות הפשוטות נהיו מסובכות בימים אלה. למשל, מתי זה ייגמר? מה הלאה בינתיים? מי אחראי למה? מי בורג במכונה? האם אנחנו בריקנות או בהתמלאות? האם יהיו בחירות בנובמבר או מלחמה בסוף יולי?

אבל יש גם כמה דברים טובים. למשל, המנגו חזר לשוק. הירקן שלנו יצא בריא מהבידוד. בקוריאה־הצפונית התגלה סוף־סוף חולה קורונה אחד (רק שלא ידביק את המנהיג הדגול). וראיתי גרפיטי משתולל על קיר פח בשכונה: אין קורונה, וגם אין חניה. הכל שקר.

וחוץ מזה, גם השבוע התקדמתי בלימודי הפסנתר כי הגעתי למסקנה שהוא לא ינגן לבד, התחלתי מדיטציה, חטפתי פנצ'ר, עפתי מהאופניים ואמרתי לאלעדיק שהדבר הכי קרוב להופעה זו... באמת הופעה.

(ב־4.8, ט"ו באב, ליל האהבה. נא לא לשכוח לבוא בלבן ‑ עוד רגע דמיוני).