עד הרצח הבא

בשבועות האחרונים אני מרבה לחשוב על יונה אברושמי. אברושמי זרק רימון רסס לעבר מפגינים נגד מלחמת לבנון, בפברואר 1983. הרימון הרג את אמיל גרינצוויג, אחד המפגינים, ופצע אחדים, ביניהם יובל שטייניץ. הרוצח נידון למאסר עולם. במהלך מאסרו הוא טען שהושפע מההסתה של הימין.

מה שקורה בשוליים של ההפגנות היום מחזיר אותי ל־1983. לפעמים ההיסטוריה חוזרת. אני לא חושש מעוד יגאל עמיר: זה לא המקרה. אני חושש מעוד אברושמי. אנחנו כמעט שם.

זה יכול להיות ספונטני, צעיר קורא ציוץ של פוליטיקאי ברשת, נזכר שיש לו נשק בבית, סכין, גז, ויוצא להפגנה; זה יכול להיות קבוצתי, קריאה למעשה של מישהו בקבוצת ווטסאפ של אוהדי מועדון כדורגל, למשל. יש אוהדים שאוהבים להרביץ. זה יכול להיות ימין ויכול להיות שמאל: לכל מעשה בריונות פוליטי יש קבוצת אולטראס שמוכנה להתייצב מאחוריו.

הייתי בהפגנה ההיא, ב־1983. היא התכנסה במדרחוב בן־יהודה, במרכז ירושלים, וצעדה לעבר קריית הממשלה. את השנאה אפשר היה לחתוך בסכין: אנשים ירקו על הצועדים, יידו בהם מכל הבא ליד, צרחו עליהם בוגדים. אברושמי נעצר בינואר 1984. הסתבר לי שאנחנו שכנים: אני גרתי בשיכון, בקצה הרחוב הקטן שבו גדל. אותה חנות מכולת, אותו ספר, אותו בית קפה אפרורי מרשת סמי בורקס.

מפגינים מול שוטרים בתל־אביב | צילום: אי־אף־פי

בסמי בורקס פגשתי את חבריו. כולם באו מבתים עניים, משפחות גדולות. רובם הסתבכו בעבירות: פריצות, סמים, אלימות. שונאים את המשטרה: המשטרה מושחתת. כל יום שישי היו נפגשים במגרש הכדורסל השכונתי לשחק כדורגל. בערבים היו מבלים בקפה. בשבתות היו הולכים למשחקים של בית"ר. מוניות הביאו אותם לקפה, מוניות החזירו. חלקם הקימו משפחות: נסעתי לקצה השני של העיר, לשכונה חרדית, עם אחד מהם. חדר וחצי, תינוק, אישה בלתי מאושרת, כרסה בין שיניה.

הם שמחו לדבר: חברים מספרים על יונה. הם סיפרו על בן למשפחה בת 12 ילדים, אמא עובדת ניקיון, אבא לא עובד. הסתבך בפריצות, ישב קצת, השתקם. החבר הקרוב של אברושמי, שכנו לבית, הפך לסוכן משטרתי והסגיר אותו. דיברתי עם אביו של המסגיר. "נכון שזה היה בהפגנה?" שאל אותי. "נכון", אמרתי. "נכון שהם רצו להחזיר שטחים?" שאל. "לא נכון", אמרתי, "הם רצו לצאת מלבנון". "לא חשוב", אמר, "גם לבנון של המדינה. תגיד לי, מה לא בסדר בזה שהרגו אותו?".

שאלתי את אחד החברים מה יונה היה קורא בעיתון. "היה פותח במדור ברחבי המדינה", אמר. "אחר כך מסביב לעולם, ואז לספורט". מה היו השקפותיו הפוליטיות, שאלתי. "לנו אין פוליטיקה בראש", השיב, "אנחנו בימין".

ההפגנות שמתקיימות בשבועות האחרונים מול המתחם המבוצר בבלפור, בכיכרות בתל־אביב, על גשרים בכבישים הראשיים, מזמנות יחד ישראלים עם אג'נדות שונות. הזעם מאחד אותם. אולי נכון יותר, המיאוס. הם רואים בנתניהו אחראי מרכזי למשבר הכלכלי שנפל עליהם, למשבר הפוליטי, לשחיתות השלטונית. זוהי מחאה לגיטימית, מחאה לעניין. זה לא אומר שנתניהו עבריין מורשע. חלק מהדברים שנאמרים נגד נתניהו בהפגנות לא מבוסס, מוגזם וגובל בהסתה. תרבות השיח ברשתות החברתיות הפכה את האלימות המילולית ללגיטימית, גם בימין, גם בשמאל.

התקיפה בגז פלפל בהפגנה באלוף שדה

תשעה באב היום, ומתבקש להטיף ביום הזה לפיוס. אני לא שם: מעניין אותי בניין הבית השלישי, לא חורבן הבית הראשון והשני. להתפייס מתפייסים באופרות סבון; בחברה דמוקרטית נאבק כל אדם על דעותיו בתוך המרחב שנותן לו חופש הביטוי. לא פחות, לא יותר.

מכונת התעמולה האדירה שבנה נתניהו, מהשרים המקורבים אליו ועד לבוטים ברשתות החברתיות, מבקשת להשיג שני דברים: להחניק את המחאה נגדו ולהפוך את הציבור שמוחה ללא לגיטימי. איך מחניקים? בתעמולת זוועה ("אנרכיסטים", "בוגדים", "פדופילים") ובכוח הזרוע. את התעמולה מספקים מלמעלה; את האלימות מספקים מלמטה.

שלשום התקיימה הפגנה סמוך לביתו של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. המפגינים מחו, לדעתי בצדק, על הלחצים שמפעיל אוחנה על צמרת המשטרה להרחיק את המפגינים מבלפור ולנהוג בהם ביד קשה. בתום ההפגנה צצה במקום קבוצה מאורגנת של בריונים והתחילה להכות את המפגינים. השרים אמסלם, רגב ואחרים מיהרו לפרסם ציוצים (אוחנה היה זהיר הפעם: אולי נבהל ממעשה ידיו). הם גינו את המפגינים, לא את החוליגנים שבאו להכות אותם. המסר עבר: דמו של הנדקר הבא יהיה על מצפונם — אם נותר בהם מצפון.

לפני שנים אחדות סיקרתי באיסטנבול, טורקיה, את הפעילות הפוליטית של מועדוני האוהדים. המנהיג של אוהדי גלאטסראי עמד בראש ההפגנות נגד ארדואן: ראיינתי אותו במחתרת. מועדוני אוהדים של קבוצות יריבות תמכו דווקא בארדואן. כולם איימו באלימות על כולם. בכמה מובנים אנחנו הולכים והופכים לטורקיה: אולי גם במובן הזה.

הדקירה בצווארו של המפגין ניר סער

המתקפה נגד המפגינים בתל־אביב, שלשום | יוצר: אסף שפיר