"למען הילדים והנכדים שלנו"

העלייה לרגל החלה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ממש בשעה שבה הקיצה ירושלים ממנוחת השבת והחלה להתכונן לתפילת מנחה. מחזה נדיר של "אנו רצים והם רצים" נגלה מיד מעבר לעיקול של גשר המיתרים: מצידה המערבי בכביש מספר 1 נוהרים החילונים משפלת החוף ברכביהם הפרטיים, ובמבואותיה – בשולי שכונת קריית משה בואכה גן סאקר, צועדים דתיים על טפם וילדיהם לבתי כנסיות. על הכבישים הריקים המתפתלים לכיוון רחוב בלפור הולכים בערבוביה לובשי חולצות לבנות, שטריימלים וכיפות לצד עוטי בנדנות ורודות.

טרם הופיעו שלושה כוכבים בשמי הבירה, אבל ברמזור של גינות סחרוב כבר עמוס כאילו זה בוקר יום ראשון. בחדשות של שש מבשר הרדיו על היערכות מוגברת של כוחות משטרה, וניידות חולפות במהירות על פני ילדים חרדים שעצרו את משחקיהם ונדרכו משיירת אופנועים מהבהבת. צעירים מקועקעים לוכדים את מבטם, והם נועצים אותו באנשים כמותם לא ראו קודם בשעה הזו ליד ביתם.

זו אינה שבת ירושלמית רגילה, וגם אם תושביה של העיר הדתית ביותר בארץ התעוררו לפני מספר דקות, גם אם לא עשו את כל הדרך מתל־אביב וראו את הגשרים העמוסים בבני אדם ודגלי המדינה לצד דגלים שחורים, עדיין יכולים היו בקלות לשמוע את הרעם המתגלגל של המחאה שהחל לעלות מכיוון רחוב בלפור.

ירושלים החילונית, החבויה בקפליהם של הרחובות המובילים למעון ראש הממשלה, פרשה את ידיה הדלות לקראת הבאים בשעריה: בתי קפה קטנים והמבורגריות זעירות פתוחים בנינוחות ונהנים מזרימה קבועה של קהל שעוצר לתדלק בדרך למחאה.

לקראת שבע בערב מתמלאות המדרכות הצרות בהמון אדם, ואפילו המכת"זית שמפלסת את דרכה ברוורס צווחני אל הנקודה הקרובה ביותר למחסומי המשטרה ותהפוך עוד רגע לאטרקציה שמצטלמים לידה, לא מצליחה לעצור את הזרם האדיר.

טל בן סימון, אב לשניים מתל־אביב, פעם שנייה בבלפור, אומר: "אני אזרח, לא אנרכיסט. הגעתי הנה למרות שיש לי הפגנה בצ'ארלס קלור ליד הבית כי הערב היה לי חשוב להיות פה אפילו יותר מהרגיל. זה היה שבוע שניסו להפחיד אותנו, היה ברור שמדובר בניסיון להרתיע אנשים ולגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים מהבית".

בן סימון, איש הייטק ורס"ן במילואים ביחידה קרבית, הצליח לגרור שלושה חברים להפגנה. הוא כאן בעיקר כדי לשמור על התקווה שעדיין אפשר לשנות משהו במדינה. "וגם כדי שלא אכעס על עצמי יום אחד, שראיתי את המצב ולא עשיתי שום דבר בשביל עתיד הילדים שלי", הוא אומר.

הכניסה למלון המלכים מעולם לא הייתה עמוסה כל כך, גם לא המרפסת מעליה שהפכה לנקודת תצפית מבוקשת. לא רחוק משם עומדות נשים בגלימות זוהרות, חברות ממושב אודים, בשנות ה־40 לחייהן, שהחליטו לפזר אור. נהג המכת"זית בוהה בהן דרך החלון המסורג. הוא ער לעובדה שמתחת לאף שלו מתפתח אתר תיירות קטן של סלפי עם מכונה לפיזור הפגנות, ומשתדל להתעמק בטלפון הנייד ולהתעלם מהמבטים.

נעמה מרמת השרון ונעמי מירושלים לובשות אפוד זוהר ועל גבן הכיתוב "אמא של". הן מספרות על שנים של אלמנות מלחמה. "אבל אלמנות צה"ל שלנו היא לא הנושא", אומרת נעמה, "הסיפור הוא הילדים והנכדים שלנו, באיזו מדינה הם יחיו".

נעמי עלתה לפני הרבה שנים מאנגליה, המבטא הקל שלה עדיין ניכר, אבל היא מגינה בלהט על ישראליותה ארוכת השנים: "זו המדינה היחידה שלי, אני אוהבת אותה. כמות האנשים מעוררת השראה. אני לא מפחדת מאלימות ולא מקורונה. אני מפחדת משחיתות וריקבון מוסרי".

התופים וקריאות הקהל מחשמלים את כיכר פריז. יותר מ־10,000 משתתפים, כולל קשישים רבים וילדים קטנים. כוחות גדולים מאוד של משטרה מאבטחים את האירוע. האותיות המוקרנות על בית אגרון מהדהדות את המסרים הנוקבים. אביב, מהנדס מכונות מתל־אביב, הגיע עם מגאפון. הוא בן 50, וזו הפעם הראשונה שבא לבלפור להפגין. הביא איתו שורות מוכנות מהבית, והוא צועק אותן יחד עם אשתו שנושאת את השלט "מאפיונר, מטורללת וילד, וזו לא התחלה של בדיחה". קשה לשמוע אותו בהרעשה המטורפת, אבל הוא מתעקש להסביר לי: "הקורונה לא פגעה בפרנסה שלי, להפך. אנחנו עובדים כמו מטורפים. פשוט הרגשתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית ולראות מה עושים מהמדינה שלנו. זה הכל".