"פעם הגזמתי בספונטניות, תוך שנייה עברתי מאפס למאה. ההיריון והאימהות שינו אותי לטובה"
החיים של נופר מור מתוקים, ולא רק משום שלבעלה, רון, יש גלידריית גורמה. בחודש השביעי להריונה השני, עם פעוט בן שנתיים, אחת הבוגרות הבולטות של "האח הגדול" מתרחקת מאור הזרקורים, נהנית מהחיים הפשוטים בפאתי גבעתיים, לא חוששת מקשיי הלידה ומאושרת כשהלקוחות במכון הקוסמטיקה שבבעלותה מבקשות את מה שמזמן הפך לסמלה המסחרי - גבות בדיוק כמו שלה
רק בדקות הראשונות קשה להבין למי בדיוק נופר מור מתכוונת בדברה על "הבנים". כי יש לה שלושה. "ברוך השם", היא מקפידה להוסיף. הראשון הוא בעלה זה שנתיים, רון ברבי, בעל הגלידרייה "האני לולו" במרכז תל־אביב, ששולח לשולחן שלנו פינוקים. השני הוא בנם הבכור, ארי, שזכה לעמוד עם הוריו מתחת לחופה, כיוון שהם התחתנו כשהייתה בחודש השלישי. והבן השלישי עדיין ברחם, חודש שביעי, ועדיין מקפיץ אותה לשירותים, לסיבוב הקאה זריז.
"שיהיו בריאים", היא מלטפת את הבטן בתנועה מעגלית. "לארי יש שיער ארוך וחם לו נורא. רוב היום אני עושה לו קוקו עם גומייה, אני לא לוקחת אותו למספרה כי לא בא לי להפוך אותו לבחור, הוא עדיין התינוק שלי שמתנהג כמו המאהב שלי. כשאני מסרבת לקנות לו עוד ממתק הוא מסתכל עליי במבט של גבר שנעלב. מבחינה חיצונית הוא בול אבא שלו, אבל בעיניים ובריסים הוא מזכיר אותי. וזה שבפנים ‑ אם הוא ייצא דומה לארי, אני אהיה מאושרת. אני רק מאחלת לו שלא ייקח את הגבות שלי".
מה רע בגבות שלך?
"מה רע?" היא זוקרת אותן בפליאה. "הגבות היו האובססיה שלי בכל שנות הנעורים. לכל החברות שלי היו גבות דקות ורק אני נולדתי עם גבות עבות כמו שתי יציקות, ואמא שלי לא הרשתה לי לסדר. רק לכבוד הבת מצווה היא לקחה אותי למישהי בוכרית שעושה בחוט, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי יפה. היום תשאלי כל אחד ברחוב מי זאת נופר מור והוא יגיד 'שפתיים מלאות וגבות עבות'. הן הסמל המסחרי שלי. מה שחשבתי שהוא קללה הפך לברכה. כל בחורה שנייה שבאה אליי לטיפול מבקשת גבות כמו שלי. איזה מזל שאמא שלי התעקשה".
ואיך הגבות שלך קשורות לעובר?
"אם אני קוסמטיקאית שמתמחה בגבות, זה אומר שאני אהיה חייבת לרוץ אחריו עם פינצטה מגיל אפס? לא, עדיף שגם הוא ייצא עם פרצוף של גבר".
על סף הלידה השנייה, מור (31) תזזיתית כתמיד ומאשימה את טפשת ההיריון בעובדה שעם הגיעה לסוף המשפט היא כבר שוכחת מה רצתה להגיד. "בהיריון הראשון קיטרתי בלי סוף", היא מודה, "כי ראיתי את אמא שלי בתור דוגמה ‑ אישה שעברה שלושה הריונות קלילים וילדה בלי אפידורל. חשבתי שאהיה כמותה והתאכזבתי נורא כשזה לא קרה, אבל בהיריון הנוכחי, אחרי שאני כבר יודעת שהסבל מביא את האושר הכי גדול בעולם, אני מקבלת הכל באהבה. על דברים טובים אסור להתלונן".
נפלתי ברשת
ברבי נכנס לחייה לפני שלוש שנים, "הכי במקרה", היא מדגישה. "ישבתי עם חברה במסעדה על חוף הים, מישהו שאני מכירה ניגש לשולחן שלנו ואחרי כמה דקות הוא הביא את החבר שלו, רון. אז ישבנו ארבעתנו, דיברנו, צחקנו, ואחרי שהם הלכו אמרתי שהייתי שמחה להכיר את רון לאחת מחברותיי הרווקות".
למה?
"מה ז'תומרת? ממבט ראשון התרשמתי שהוא קסם של בחור, כזה שאסור לפספס".
אז למה לא רצית אותו לעצמך?
"אה, כי הייתי אחרי פרידה לא פשוטה. במשך שנה הייתי במערכת יחסים על קו מיאמי־תל־אביב, עם ישראלי לשעבר שחי שם כבר המון שנים. בהתחלה התלהבתי מהנוף, אבל כשהקשר שלנו הפך לרציני התחלתי לשאול את עצמי איזה חיים יהיו לי במיאמי. הרי זה לא כמו לעבור מתל־אביב לבאר־שבע, זה פאקינג בקצה השני של העולם. הצעתי שנעבור יחד לבוורלי־הילס, יש לי שם משפחה, וטסנו לבקר. מקום יפה, אני לא אומרת שלא, אבל רוב הנשים לא עובדות ומה אני אעשה כל היום? אטייל בקהילה הפרסית ואאסוף מתכונים? ככה, לאט־לאט, הראש שלי התמלא במחשבות ריאליות והבנתי שאני לא מוכנה לוותר על העסק שבניתי בעשר אצבעות. העסק שלי הוא לא תלוי גבר".
יש הרבה בחורות שמוצאות אושר בעושר.
"נכון, הכרתי אותן מעבר לים, אבל לי זה לא מתאים. רציתי שהילדים שלי יגדלו באווירה משפחתית. כשאת גרה בגולה החברים שלך הופכים למשפחה שלך, וזה תחליף חלקי. אמא שלי גרה חמש דקות ממני, למעשה אנחנו גרות באותו הרחוב, אבל הכתובת שלי נחשבת לגבעתיים והוריי גרים בשכונת ביצרון, מעבר לכביש, שנחשבת לתל־אביב. אין כמו לקפוץ לאמא, או לצלצל אליה שתוציא את ארי מהגן כי נתקעתי בעבודה. הגעתי למסקנה שאם האהבה לא בוערת בעוצמה שיכולה לחצות אוקיינוסים עדיף לוותר, גם כשזה כואב".
וזה כאב?
"איך לא? אבל תמיד הייתי קצת אחרת. יש לי חברות ששירתו ליד הבית והתחתנו דקה אחרי השחרור וישר הביאו ילדים. אני, לעומתן, עשיתי שנתיים במצפה רמון, ואחרי הצבא טסתי וטיילתי ונכנסתי לבית 'האח הגדול' והבנתי שהמסלול שלי יהיה שונה משלהן. בכל הגברים שהכרתי חיפשתי את החבר הראשון שהיה לי. היינו יחד שנתיים, מגיל 17 עד 19, הוא לחץ על חתונה ואמרתי לו 'מצטערת, זה לא יקרה, נפגשנו מוקדם מדי, יש לי עוד הרבה חלומות להגשים'. הפרידה ממנו, בסוף הצבא, ממש שברה לי את הלב, ומאז לא מצאתי באף גבר את תכונות האופי שלו. רון היה הראשון שהתקרב אליו".
ולמרות זאת רצית לשדך אותו לאחת מחברותייך.
"נכון. רון ישר הזמין אותי לדייט ואמרתי לו 'אני לא רוצה, אבל בוא תראה איזה חברות שוות יש לי'. פתחתי לעיניו את הרשת והוא הסתכל ומילמל 'לא רוצה'. אותי זה הצחיק. הוא אמר, 'אני רוצה אחת כמוך' והתעקשתי 'כמוני אין, תשחרר'. כשראה תמונה של ליהיא גרינר רון העיר כבדרך אגב שהוא מכיר את בעלה. ישר צילצלתי לליהיא, שהיא חברה שלי מימי 'האח', סיפרתי לה על רון, ושתינו הסכמנו שהוא בחור יותר מדי טוב, ושלא מגיע לו ליפול על מישהי שתקרקס אותו. שאלתי אותה 'למה לא עלה בדעתך להכיר בינינו?' וליהיא ירתה, 'כי הבנאדם כל הזמן בזוגיות. זה למה'. סיפרתי שאני רוצה להכיר אותו לאחת מהרווקות וליהיא אמרה 'נופר, אני לא תופסת ממך טיפשה, אבל אם את מוותרת עליו את האמא של הטיפשות'. אחרי השיחה שלחתי לרון ווטסאפ 'מתי אתה מזמין אותי לדייט?' והוא ענה 'הופה!' והוסיף עוד משהו בצרפתית. בשנות העשרה שלו הוא עלה עם משפחתו מפריז".
לאן יצאתם?
"סתם, לאכול גלידה. הוא ג'לטו מן, שלמד באיטליה. גם צרפתי וגם איטלקי, נשמע טוב, נכון? אמרתי לו בכנות 'אף פעם לא היה לי רומן קיץ, אבל אני אחרי פרידה וזה מה שאני מסוגלת לתת'. הוא הסכים. המשכנו לצאת, הקיץ נגמר ונכנסתי להיריון".
הופה!
"התאהבתי בו מהר נורא. יש רגע מסוים שבו את מסתכלת על הצד השני ומבינה שזהו, נפלת ברשת. כשראיתי את המבט הזה בעיניים של רון שאלתי אותו 'למה אתה לא אומר שאתה אוהב אותי?' ואחרי שהוא אמר וגם הוסיף 'עכשיו תורך להגיד', עניתי, 'אני אגיד את זה בזמן שלי'. כשהתאהבתי בו הרגשתי שזו כבר לא אהבה של ילדה, אלא אהבה בוגרת, אהבה רגועה וטובה שנותנת שקט ושלווה. אהבה שמאפשרת לך לעצום בלילה את העיניים בידיעה שהוא אוהב אותך ושומר עלייך. תחושת הביטחון שהוא השרה עליי כבשה אותי מההתחלה. למרות כל זאת, כשגיליתי שאני בהיריון נלחצתי נורא. כבר היינו מאורסים, אבל רציתי שנתחתן בקיץ, כבר ראיתי בדמיון שלי את האיפור והשמלה. הלחץ שלי הצחיק את רון מפני שכמה שבועות לפני זה הייתה לנו שיחה על היריון. אמרתי שלדעתי כדאי לעשות את הילד הראשון בשיא התשוקה, ואילו הוא טען שהעיתוי לא משנה מפני שהילדים מעצימים את האהבה. אז רון אמר לי 'ביקשת ‑ קיבלת' ונכנסתי לפרופורציות הנכונות. מימיני ומשמאלי יש נשים שעוברות גיהינום כדי להרות ואם אלוהים החליט שאני אקלט כל כך מהר, זה מבורך. אז מה אם שמלת כלה חורפית פחות יפה משמלה קיצית? כל מה שעניין אותי היה לשמח את הוריי ואת הוריו. איך אומרים? מתחתנים רק פעם אחת".
הסתבכתי בשטויות
מתחת לחופה היא לא הרגישה את בעיטות העובר ("אפילו דופק עוד לא היה לו") ונדמה היה לה שהכל מתגמד מול האוצר שברחמה. "ההיריון והאימהות שינו אותי לטובה. פעם הגזמתי בספונטניות שלי, תוך שנייה עברתי מאפס למאה וגם קיבלתי החלטות פזיזות. מה חשבתי כשמלהק פנה אליי בהופעה של שלומי שבת, בדיוק כשחזרתי מתאילנד, והזמין אותי לאודישן ל'אח הגדול'? לא חשבתי. זו האמת לאמיתה. לא הייתי בררנית, זה נראה לי כמו חוויה".
ואיך היה?
"די משעמם. אסור לישון, אסור לקרוא, בכל הבית יש רק תנ"ך אחד שכולם רבים עליו, ההיילייט של היום היה לכתוב את רשימת הקניות על לוח מחיק ולחכות למצרכים. המשימות החזיקו אותי בחיים, אבל היו שם המון מריבות שנבעו מחוסר מעש, אנשים משועממים מתחילים לחפש אחד את השני ואני, עם הפה הגדול שלי, הסתבכתי בשטויות. היום? אין לי כוח למריבות. כשמישהו חותך אותי בכביש אני אומרת לעצמי 'הוא בטח מיהר לפגישה חשובה' ושומרת את האנרגיות שלי לדברים חשובים".
אחרי "האח" היא לא ניסתה למנף את עצמה לעבר התעשייה. "אני נמוכה, ואף פעם לא היו סביבי דיבורים של 'כמה את יפה'. אני בת יחידה, בין שני בנים, שיחקתי כדורעף, הייתי רשג"דית בצופים, ולא היה בוקר שבו לא רבתי עם אמא שלי על זה שאני לא מתעוררת בזמן. היא איימה להזעיק הביתה קצינת ביקור סדיר ועניתי לה שקוסמטיקאית לא חייבת לפתוח את דלת המכון בשמונה אפס־אפס. זה היה החלום שלי מאז ומתמיד. נשארתי בכותרות בגלל דברים אישיים, פרידות וכאלה, אבל לא הראיתי לאף אחד כמה שאני סובלת. האמנתי שיהיה בסדר. הייתי בטוחה שאלוהים רואה שאני בן אדם טוב ולא ישאיר אותי בלי אהבה".
בהיריון הראשון היא הוסיפה למשקלה 26 ק"ג, הקיאה ללא הפסקה, אבל עבדה במכון עד יומיים לפני הלידה. "הקליינטיות לא האמינו כשהגיעו ומצאו אותי, פילה גדולה על כיסא קטן. ידעתי שהן לא יאמינו אם אגיד להם שהעבודה מצילה אותי משיגעון. זו אחת הסיבות שהתאהבתי ברון. הוא וורקהוליק. יש לו עובדים, אבל בשש בבוקר הוא כבר בחוץ. אילו הייתי נשואה לגבר שישן עד הצהריים, כשאני מתרוצצת על הרגליים, זה היה מעצבן אותי ברמות. חלק מהגבריות זה לקום בבוקר לעבודה".
ההיריון הנוכחי היה מתוכנן?
"לגמרי. אני רוצה שהם יגדלו יחד. ואני רוצה יותר משניים. ואני כבר לא ילדה". *
הפקה: מיטל ברונר; איפור: נגה תמיר; שיער: אלמוג כהן לארטבוק
בשער: שמלה, הלגה עיצובים, ה' באייר 12, ת"א; שמלה, ויוי בלאיש, תרצה 17 יפו
לפנייה לכתב/ת 
