רק כשהתחיל הגל השני של הקורונה ירון ברובינסקי ומירב שירום הפנימו שיש פה בעיה. "כל החיים שלנו נעים סביב התיאטרון והטלוויזיה, ופתאום חלק גדול מהמשוואה הזאת איננו, אין אופק ואין שום דבר, שום כלום", אומר ברובינסקי ומניח את ידו על זרועה של אשתו. "אתה מרגיש כאילו תלשו לך איבר מהגוף".

"בסגר דווקא היה לנו טוב באופן מפתיע, היה בזה גם משהו מלכד", אומרת שירום. "היינו שנינו אחרי שנה מטורפת של עבודה, שבקושי התראינו בה אחד עם השני, ופתאום היה לנו זמן לעצמנו. זה היה מין משולש רומנטי — אנחנו והבן שלנו לאון. ואז ביצבץ איזה אור והיה נדמה שעוד מעט חוזרים לחזרות ולבמות ופתאום ברגע אחד הבנו שאין לאן לחזור. זה היה שוק גדול עבור שנינו. את חושבת שהדברים חוזרים לנורמליות, ואז בום. עוד פעם כלום".

ירון: "הסגר נגמר והיומן שלך נשאר ריק. הדבר הבסיסי הזה, הלחם והחמאה של הנפש, איננו. אתה מרגיש שמשהו בך מת. אנחנו יושבים פה באוגוסט ושום דבר לא ברור. אנחנו מטבענו אנשים סתגלניים, יש לנו אחד את השני, ואנחנו משתדלים לא להתייאש ולהיות אופטימיים, אבל לך תדע מתי זה ייגמר ומה יהיה סף השבירה".

מירב: "המשחק הוא חלק מהגדרה שלי, וברגע שלוקחים לי אותו, לוקחים חלק מהותי מהזהות שלי. אני משחקת מגיל שמונה ואוהבת לדבר דרך האמנות שלי. אני לא מכירה דרכים אחרות, למרות שאני מוכשרת בעוד דברים. פה האושר שלי ופה התשוקה שלי. אני חשה את החיסרון הזה בכל הגוף".

איך אתם מסתדרים כלכלית?

ירון: "אני לא יכול לעורר רחמים ולהגיד שאין לנו מה לאכול. יש לנו בינתיים. עבדנו קשה בשנים האחרונות — אבל אין ספק שהקערה הכלכלית שלנו התהפכה. אם מישהו היה אומר לנו שיש תוכנית פעולה, ושבדצמבר או בינואר התיאטרון יחזור לפעילות, הייתי מרגיש טוב. אבל אם זה יימשך ככה — לך תדע מתי המצב יחנוק אותי. ואני לא מדבר רק על הפן הכלכלי, אלא בעיקר על הפן הרגשי".

להפגנות הם ממעטים ללכת. "אני לא יודע איך זה עובד אצל אחרים, אבל אמא שלי בת 74 ושל מירב בת 70, ואנחנו בוחרים בפינצטה את האנשים שאיתם אנחנו נפגשים ואת המקומות שאליהם אנחנו הולכים", אומר ברובינסקי. "אנחנו פחות דואגים לבריאות שלנו, אבל אנחנו רוצים להמשיך להפגיש בין הסבתות ללאון. כשאנחנו בוחרים ללכת להפגנה, יש בזה גם סיכונים בריאותיים. אבל מירב כן הלכה. כל אחד בוחר את הדרך שלו למחות. כשאני מתראיין ומדבר על חלמאויות של רשות המסים, אני לא עושה את זה כדי לקבל את הכסף שהמדינה חייבת לי ולא תיתן, אלא כדי להיות פה עבור אנשים אחרים שיותר קשה להם".

"החיים הם לא פרסומת"

לפני הפגישה שלנו שניהם ליוו את לאון בנם לגן. כמדי יום בשבועות האחרונים. בימים שלפני הקורונה שירום וברובינסקי היו צריכים אינסוף קומבינות כדי שזה יקרה פעם בחודש. שניהם שחקנים עסוקים. שירום כיכבה במחזה "שיעור ריקוד" בתיאטרון בית ליסין, כיכבה בפאודה והתרוצצה בין צילומים לחזרות. ברובינסקי כיכב בשתי הצגות — "צ'פלין" בתיאטרון תל־אביב ו"ג'נטלי" בתיאטרון חיפה — ותחזק את הקריירה הטלוויזיונית כמנחה מבוקש. עכשיו הכל נעצר. ברובינסקי מנסה להמציא את עצמו מחדש בהנחיית ערבי חברות בזום. "הענף הזה מתפתח מאוד בגלל הקורונה", הוא מחייך. ויש לו גם כמה קמפיינים פרסומיים שממשיכים לרוץ.

"מצחיק אותי שאנשים אומרים לנו, 'עכשיו הזמן שלכם לעשות עוד ילד'", אומר ברובינסקי ומשחרר צחוק בריא לחלל בית הקפה. "יש לי כותרת בשבילך: אנחנו רוצים רק ילד אחד. כשאומרים לנו שזה הזמן לעשות שינוי, במיוחד שלאון כבר בן ארבע וצריך אח או אחות, אני לפעמים מגיב: 'לא כל כך בא לנו', ואז הם נורא מתפלאים. שלמה בראבא אמר לי לפני שנתיים, 'טוב מאוד, אתה צודק, שאנשים לא ייכנסו לכם לביציות'. ובאמת, שכל אחד יעשה מה שבא לו".

"הכי מצחיק יהיה שאם אני אכנס להיריון, פתאום יחזרו לתיאטרון", מחייכת שירום. "מה אני אעשה אז?"

הוא בן 44, היא בת 38. הם נפגשו לפני כשבע שנים כששיחקו יחד בהצגה "רק אתמול נולדה" בתיאטרון באר־שבע. היא הייתה אז שחקנית מבטיחה בשלהי פרק א' של נישואיה, והוא רווק מושבע שבנוי בעיקר לרומנים קצרי טווח. די מהר הבינו שזאת האהבה של חייהם. "זוגיות והורות זה מפעל חיים, אבל התמזל מזלנו וטוב לנו יחד", אומר ברובינסקי. "אנחנו אנשים מטופלים, אני בטיפול עשר שנים וחודש, וזה עוזר גם בזוגיות".

שירום: "אני מטופלת כבר ארבע שנים".

מתי הבנתם שאתם זקוקים לטיפול פסיכולוגי?

"הרבה שנים הייתי אדם חרדתי", אומר ברובינסקי. "היו לי התקפי חרדה קשים. הייתי על כדורי הרגעה, כדורי שינה וציפרלקסים, אבל החלטתי להתעמת עם החרדות ולא לברוח מהם. לברוח זה לא פתרון".

ממה נבעו התקפי החרדה?

ירון: "עד שפגשתי את מירב, הייתי אדם שחשב שזוגיות היא לא בשבילו. כלפי חוץ הייתי צ'ארמר שיודע להפעיל את הקסמים שלו, אבל בפנים הייתה נפש סוערת מאוד, אבודה לעיתים. יצאתי עם בחורות שלא התאימו לי, ולא רציתי ילדים. אמרתי, המפעל הזה של ההורות מסובך לי. הוא לא בשבילי. לא טוב לי. רציתי להיות לבד. נכון, החיים לא היו מאושרים לבד, אבל אמרתי, זוגיות היא כאב ראש אחד גדול, תעזבו אותי, באמא שלכם, בשקט. אני גם לא חושב שכל בנאדם חייב להתחתן ולעשות ילדים. אפשר למצוא את האושר גם במקומות אחרים, אבל הטיפול הפסיכולוגי שינה אותי. שלושה שבועות לפני שפגשתי את מירב רצה הגורל והחלטתי להפסיק עם הציפרלקס, ומאז זה משתפר כל הזמן".

מירב: "אצלי הכל כביכול היה מעולה בנישואים הראשונים, ולא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות. התעלמתי מהבעיות וחשבתי שהכל מעולה. רק כשפגשתי את ירון אחרי שנפרדתי, פתאום התעוררתי".

אז הנישואים שלכם נהדרים?

מירב: "אתה מכיר מישהו שאצלו זה רק מושלם, יפה וטוב? החיים זה לא פרסומת. יש את החיים האמיתיים. יש ויכוחים, ואנחנו גם לא מסכימים על הרבה דברים, אבל תמיד יש בינינו דיאלוג בריא שפותר את הבעיות. וירון הוא גם אבא נהדר".

ירון: "זה לא נהיה קצת קלישאה כשאומרים ששני אנשים מאותו מקצוע לא מסתדרים? הנה, קרן מור ומנשה נוי מסתדרים, ומוני מושונוב וסנדרה שדה, ויובל שרף ושלומי שבן ונטע גרטי ופיטר רוט. מעבר לאהבה הגדולה שלנו, אנחנו אנשים שמטפלים בזוגיות שלהם. יש בינינו שיח, דיאלוג אמיתי, אין שדים בתוך בקבוק שיום אחד יתפרצו ויהרסו הכל. בתקופת הקורונה ראינו שאנחנו אכן נמצאים במקום מאוד טוב. היינו אחד בתחת של השני חודשיים, בלי גן, בלי סבתות – רק אנחנו ולאון – והיה לנו כיף. האהבה שלנו לא קטנה אז. להפך, היא התעצמה".

מתנות קטנות

את הזמן הפנוי של תקופת הקורונה הם מנצלים לעבודה על פרויקטים חדשים שלא ברור, בגלל הנסיבות, מתי ייצאו לפועל: ברובינסקי כותב יחד עם עידו (זיגו) אופק מחזמר, ושירום עסוקה יחד עם קרן פלס וכרמית גור־דבורי בכתיבת תסריט לסרט שהולך ותופס צורה. עכשיו הם גם משתפים פעולה בסדרת הנוער המצליחה "ספיידרז", שכתבה מיכל קופר, ומשודרת בימים אלה בישראל (בערוץ טין ניק לצופיHOT ), ותעלה בספטמבר בערוצי ניקלודיאון השונים בעולם, בין השאר באוסטרליה, אמריקה הלטינית ואוסטריה. "זה הפך ללהיט מטורף. שיחקנו את הרעים של הסדרה", מתגאה ברובינסקי. "מירב עזרה לי כי היא גם במאית מצוינת, לא רק שחקנית נהדרת. אנחנו מאוד נעזרים אחד בשני – בהכנה לאודישנים, בעבודה על תפקידים, ובסדרה הזאת זה הוכיח את עצמו. היה לי קצת מוזר לשחק יחד, אבל מצד שני היא נתנה לי הרבה ביטחון".

עוד הודעת ווטסאפ נוחתת בסלולרי של שירום — הודעה מתיאטרון בית ליסין על אריזת חבילות מזון ומצרכים לאנשים שזקוקים להם בתקופת הקורונה. "עכשיו, במקום הודעות על חזרות שהייתי מקבלת, אני מקבלת הודעות על התנדבויות", היא אומרת. "הלוואי שההודעה הבאה תהיה על תחילת חזרות. זה מקסים שזה מה שהתיאטרון עושה, אבל אני כל כך רוצה לחזור לשחק".

ומתי זה יקרה סוף־סוף?

"לא יודע", אומר ברובינסקי, "הלוואי והיינו יודעים. צריך לחשוב קדימה, אבל אתה לא יודע מה יהיה בעוד חודשיים. אולי זה יימשך חצי שנה? בינתיים המצב נורא, וגם כשיקרה כבר משהו, יעבור זמן עד שהדברים יתנרמלו והעולם יחזור להיות מה שהוא היה, בכל המובנים".

מירב: "בתקופה האחרונה אני מרגישה את הצורך להודות כל הזמן על מה שכן יש. זה לא מובן מאליו".

ירון: "חייבים להסתכל על ההווה ולנסות למצות אותו כמה שיותר. הנה, עכשיו אנחנו הולכים יחד לקחת את הילד מהגן. וזו המתנה הכי נפלאה שיש". •