ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: מתוך האינסטגרם
    7 ימים • 07.08.2020
    בשבוע הראשון בתיכון שברו לי ביצים על הראש. הבנתי אותם. אני מקיסריה
    אחרי שנים של חיפוש עצמי ויחסי אהבה–שנאה עם אוכל, עדי שילון חונכת חיים חדשים כאמא לתינוקת בברלין לצד בעלה יוסף סוויד ועם תשוקה לבישול שדווקא הצילה אותה בתקופת ההקורונה. עכשיו היא מספרת איך היה לגדול בתור הבת של דן שילון, כיצד ההשתתפות ב'מחוברים' עזרה לה לבחור את הגברים שלה טוב יותר ולמה עד היום היא זוכרת את הילדה ששיכנעה אותה שהיא שמנה
    אנה בורד, רז שכניק

    עדי / אמא שלי חשבה שעדי זה שם נורא מיוחד, נדיר. היו לי בכיתה חמש. כשקוראים לי עדי אני חושבת שכועסים עליי. כשיוסף (סוויד, בעלה) אומר “עדי” אני אומרת “אוי ואבוי”. בבית קוראים לי דודי ועדישי. נולדתי בת 60, משם אני רק מתבגרת. בדצמבר אהיה בערך בת 93.

     

    לב שבור / כל הבעיות שיש לי היום נובעות מהיסודי. שברון הלב הראשון, הכי מעצב, היה בכיתה ב׳. היה מישהו שהייתי מאוהבת בו קשות ולא חיכיתי שהדברים יקרו מעצמם, לקחתי מעטפה ונייר משרדים וכתבתי, ״האם תרצה להיות חבר שלי״, וליד זה ״סמן בעיגול כן או לא״. הוא לקח את זה, הקיף את ה״לא״ ותלה בכיתה מול כולם. כאפה רצינית. לימים חיפשתי אותו בפייסבוק, רציתי לראות איך הוא גדל. גיליתי שהוא לא גבר שהיום הייתי מסתכלת עליו. מזל (צוחקת). כנראה שאם הכל הלך לך בקלות בכיתה ב', לא בהכרח שתגדל למשהו טוב.

     

    אבא דן שילון / פעם, היה לי נורא חשוב שלא יכתבו בסוגריים "הבת של״. הרי אני קורעת את התחת, והייתה לי תחושה שתמיד יגידו, ״היא לא שווה, אבא סידר לה את זה", היום זה כבר לא ככה. כשהייתי בכיתה א׳ ילדה מגניבה בכיתה ו׳ ניסתה להתחבר אליי. היא רצתה לישון אצלי ונורא התרגשתי, ספרתי את הימים עד שהיא תבוא אליי. בתמימותי חשבתי שאני מעניינת אותה. היא ישנה אצלנו ולמחרת בבית ספר כל הילדים התאספו סביבה, והיא סיפרה איך היא ישנה אצל דן שילון בבית. נעלבתי עד עמקי נשמתי. מאותו רגע הבנתי שעדיף לי להצניע כמה שיותר את העובדה שאלה ההורים שלי, הייתי אומרת לאבא להוריד אותי תמיד רחוב אחד לפני. עד היום יש לי עניין עם להזמין אנשים לבית. יוסף רק רוצה שנזמין כל הזמן, אבל זה לא בא לי בטבעי.

     

    הגוף שלי / הייתה ילדה בכיתה א‘ שבכל הפסקה הייתה באה ואומרת לי, ״את שמנה״. החברה הכי טובה שלי אז הייתה שחר פאר, ובכיתה א' היא כבר הייתה שחר פאר, היא נולדה שחר פאר, ספורטאית שמתאמנת בחמש בבוקר. יכול להיות שליד שחר פאר הייתי יותר מלאה. שנים אמרתי על עצמי שהייתי ילדה שמנה, ופתאום אני פותחת אלבום וקולטת שהייתי ילדה רגילה. הילדה ההיא סתם רצתה להוריד לי את הביטחון, ואני לקחתי את זה כעובדה מוגמרת. בכיתה ו׳ מישהי אמרה לי, ״את לא יכולה ללכת עם חולצת בטן״. זה נחרת עמוק.

     

    עכשיו, אני חיה עם עצמי בשלום. לא בכל הימים, אבל ברובם. זה דרש הרבה מאוד עבודה. הצעד הראשון בדרך היה ׳מחוברים׳. חשבתי שלא מגיע לי שמישהו יאהב אותי, ו׳מחוברים׳ הייתה הפעם הראשונה שבה הסתכלתי ואמרתי אוקיי, זה לא כזה נורא. ומאז זה רק הלך והשתפר. גם למערכת היחסים עם יוסף יש השפעה מדהימה. גם אם לא נהיה יחד יום אחד הוא עשה את השירות הכי טוב שיכול להיות. בצורה אובייקטיבית אני חושבת שהוא הגבר הכי שווה בעולם, והוא חושב אחרי חמש שנים שאני הכי שווה בעולם. והוא אומר לי, ״אם את אוהבת אותי, ואני בוחר כל יום להיות איתך מחדש ושמח להיות איתך, אז יש סיכוי שזה בצדק״. כשאומרים לך את זה יום־יום במשך תקופה ארוכה, גם אחרי לידה ועצבים והורמונים, זה מחלחל.

     

    שילון ובעלה יוסף סוויד. "גם אם לא נהיה יחד יום אחד הוא עשה את השירות הכי טוב שיכול להיות"
    שילון ובעלה יוסף סוויד. "גם אם לא נהיה יחד יום אחד הוא עשה את השירות הכי טוב שיכול להיות"

     

    אור־עקיבא / בסוף כיתה ח' קראה לי מנהלת בית הספר במעגן מיכאל. היא ישבה עם קלסר רציני, ואמרה שכל הדפים הם תלונות עליי. ״לא תוכלי להתקבל לצבא או לאוניברסיטה ותדעי שבעיקרון זהו, הכל אבוד״. בקלסר לא היה שום דבר שקשור אליי. זו הייתה דרך הפחדה כזו. כל כך נבהלתי, עד שלא סיפרתי כלום בבית. התביישתי ברמות והשלמתי עם עצמי שזהו זה, הלך עליי. באותה תקופה נפתח תיכון חדש באור־עקיבא וקיבלו אותי. בשבוע הראשון היו מחכים לי עם מגש של ביצים ושוברים לי על הראש רק כי אני מקיסריה. יכולתי להבין אותם. אבל בשנייה שהנחנו בצד את הסטיגמות, הכל הסתדר. יצאתי משם עם חברים עד היום.

     

    בני גנץ / בצבא הייתי צלמת בקשרי חוץ, נורא רציתי להיות בדובר צה"ל אבל זה לא יצא. היה לי שירות מדהים כי ליוויתי את כל המשפחות של הצבאות הזרים שהגיעו לארץ. בין היתר הייתי צלמת של הלשכה של בני גנץ, שהיה אז מפקד זרוע היבשה. תמיד הייתי חוזרת הביתה ואומרת לאמא שלי ״איזה איש מדהים בני, אין אנשים כאלה יותר״. הוא היה נראה לי מישהו יוצא דופן אז, וגם גבוה ממני, אני 1.82 מ', ואין אף בן אדם גבוה ממני (צוחקת).

     

    מסיבת רווקות / תמיד אמרו לי ״קשה להכיל אותך״, ״את בחיים לא תמצאי מישהו ככה״. ובאמת, היו גברים שהייתי איתם והתביישו בי. זו חוויה שקרתה לי המון, כל הזמן מצאתי גברים שחשבתי שהם הכי מדהימים בעולם, הנחתי בפניהם את הסל המפוצץ באהבה שלי, ואמרתי ״קחו״, וכשהם סירבו, או בחרו לקחת מה שהם רוצים וזרקו את השאר, הסביבה שלי אמרה, ״איך אפשר להיות עם מישהי שנותנת את הסל שלה ככה?״ אמרו לי, ״את צריכה להיות יותר קשה להשגה״, ״את צריכה לצמצם את עצמך״, ״את צריכה לתפוס פחות מקום בחלל״. והייתי ממש גרועה בזה, בלצמצם את עצמי.

     

    פעם ב’מחוברים’, צילמתי שיחה עם מישהו שהייתי תקועה עליו שנים. אמרתי לעמי טיר, העורך, “אתה תראה איזה מדהים הוא, אני אצלם אותו ואתה תראה”. זה היה מסוג הגברים שלא חשבו שאני מספיק טובה להיות איתם. ועמי קרא לי לחדר עריכה ואמר לי, ״בואי תצפי בשיחה ותנסי רגע לשכוח שזו את, כמו צופה מהצד״. הוא שאל מה אני רואה. ראיתי את עצמי פתאום, קרן אור, זורחת, נותנת, ויושב מולי בחור מעפן שלא מעוניין להיות איתי. הייתי בהלם. הייתי תקועה על הבחור הזה שש שנים. אני חושבת שכל אישה שתקועה על איזה מישהו צריכה לצלם שיחה איתו, וזה ייפתר.

     

    יוסף / בסוף הכל השתלם ממש, כי כשהגיע יוסף הייתי אני, לא צימצמתי את עצמי, והוא לקח את הסל המפוצץ אהבה הזה בשתי ידיים. הוא לא רצה שאני אשנה שום דבר בעצמי. הוא לא רצה שאהיה שקטה יותר או שאתפוס פחות מקום. ביום שהתחיל סיפור ההתאהבות בינינו ידעתי שנועדנו להיות יחד. הוא בדיוק התגרש והיה לו קשה לדמיין את עצמו במערכת יחסים. אני כבר אמרתי, “אוקיי, באיזה אולם מתחתנים”?

     

    הוא הבן אדם הכי טוב שפגשתי בחיים שלי, וזה היה שילוב של זה וגם של ההבנה שגם אני שווה משהו, שמגיע לי שמישהו יאהב אותי בצורה כזאת. זה מאוד משונה למי שהייתה כל כך חסרת ביטחון ותמיד אמרה "תודה" ו"סליחה", ו"תודה שאתה מסכים להיות איתי". באיזה קטע אמרתי את המשפטים האלה כל כך הרבה?

     

    אגב, אחד הדברים שגרמו לי ממש להתאהב בו היה האבא שהוא. כשראיתי אותו עם אלכסנדר, הבן שלו, אמרתי ״וואו״. זאת הייתה מקפצה מאוד גדולה במטרה המאוד־ברורה שלי להיות האישה של הבחור הזה.

     

    ברלין / בהתחלה לא הסכמתי לבוא לפה. כשיוסף אמר לי, “מתישהו תצטרכי לבוא לברלין”, אמרתי, “אני על האדמה הזאת לא דורכת!” ואז שבוע אחרי זה הייתי על מטוס לברלין. בוכה. כשהגעתי היה היום הראשון של האביב, כולם ישבו ושתו בירות על הנהר, הכל היה יפה ופורח. פתאום ראיתי את העיר הכי יפה שראיתי בחיים, הכל טבע, ושמש, ויש פה כל כך הרבה שמיים. וכולם חייכו, באביב כולם פה שמחים וזה נותן אשליה שהם מחייכים כל השנה, אבל זה לא נכון. הם מחייכים רק כשיוצאת השמש. התאהבתי, והרגשתי שיעשה לי טוב להיות פה תקופה.

     

    עד ההיריון הייתי על הקו בלי הפסקה, כי אם תשאלו איפה הבית שלי, הוא בארץ. אני בברלין עכשיו כי אני יכולה, וכל מי שיכול הייתי ממליצה לו לגור במקום אחר. זה פותח את הראש. עדיין חשוב לי לעבוד בארץ, המשפחה שלי בארץ, החברים שלי פה גם הם ישראלים. ניסיתי שיהיו לי חברים לא מהארץ, אבל זה לא התחבר. אנחנו רואים רק טלוויזיה ישראלית, ובקורונה בכלל לא יצאנו מהבית, אפילו כאן פעלנו לפי ההנחיות הישראליות.

     

    אוכל / כנראה שאוכל הוא מערכת היחסים הכי יציבה ורצינית שיש לי בחיים (צוחקת), אף פעם לא תאכזב ותמיד תהיה שם. מערכת של אהבה־שנאה, כמובן. עכשיו, בקורונה, העיסוק באוכל הציל אותי ואת כולנו. יומיים אחרי שהתחיל מעין סגר בברלין, התחילה איזו עצבות. ישבתי עם עצמי בלופ כזה של מתי אני אפגוש את המשפחה שלי, את החברים, מתי תהיה לי עבודה. החלטתי שאפיק את הדבר הכי טוב שאפשר מהקורונה הזו, ואלמד איך לבשל, אחרי שנים שבהן אני אוכלת ואוכלת. בזכות סבינה ולדמן, מרצה בכירה במגמת בישול בבית הספר המקצועי ‘דנון’ ויועצת קולינרית, במשך חודשיים שלמים, יום־יום, עשינו שיעור בישול בלייב. הכנו יותר ממאה מתכונים בזמן הקורונה מכל המטבחים. סבינה הליטאית ואני הרומנייה הכנו מופלטות ביום של המימונה. עכשיו אני ממשיכה את זה איתה וגם עוד מורים מכובדים כמו אורן לוקסנבורג, אלון שבו, לייזה פאנלים. זה מאוד כיף שאני לא צריכה להתחנן בפני אף אחד שייתן לי הזדמנות. אני פשוט לוחצת על כפתור ומשדרת, אני ערוץ טלוויזיה, אמנם לא הרבה צופים כמו בערוצים מסחריים, אבל אם יש לי 2,000 צופים הם איתי לגמרי. להתפרנס מזה? אני עוד לא שם. אבל אני מאמינה שבסוף זה יקרה.

    שילון מבשלת. "זה מאוד כיף שאני לא צריכה להתחנן בפני אף אחד שייתן לי הזדמנות. אני ערוץ טלוויזיה"
    שילון מבשלת. "זה מאוד כיף שאני לא צריכה להתחנן בפני אף אחד שייתן לי הזדמנות. אני ערוץ טלוויזיה"

    אחרי השיעור יש לנו פינה באינסטגרם שנקראת “שלב הטעימות” ושם יוסף טועם את כל הדברים שאני מכינה. הוא קצת בדמות, משחק אותה נגיד רושפלד מבין השופטים. יש שתי הודעות שאני מקבלת באינסטגרם: אחת, איך יוסף כל כך רזה. שתיים, איך הוא הסתדר בחיים. הרי הוא לא ידע שיום אחד הוא יגור במסעדה.

     

    מישמיש / כשהבנתי שאני בהיריון השבעתי את עצמי, ״את לא עולה על משקל״. גם אחרי הלידה הייתי בגישה של אני לא אחזור לאיך שנראיתי בגיל 25, אם מישהי רוצה לצאת בג'ינס אחרי לידה, מפרגנת לה מכל הלב. לי עד היום אין צורך להיכנס לג‘ינס.

     

    הייתה לי בטן ענקית ומישמיש (מישל, היום בת עשרה חודשים) כבר הייתה 58 סנטימטר לפי ההערכות, והייתי בטוחה שאני אלד בקלות ובלידה טבעית, וזה לא קרה. ילדתי בלידה קיסרית. כן, לידה, למרות שקוראים לזה בשמות אחרים. וזה היה מאוד הזוי, כי כשהסתיימה הלידה הייתי בהיי, נולדה לי תינוקת בריאה, טפו־טפו־טפו, ואנשים באו לנחם אותי. מתברר שנשים לא רוצות ללדת בקיסרי ומרגישות שהן נכשלו. איך אפשר לבוא ולהגיד כזה דבר?

     

    בכל האחרי־לידה הזה, את נשאבת לעולם שכולו פיג׳מות ופליטות. המזל שלי היה שהכרתי באותה תקופה את מאיה מחברת מורז צמחי מרפא, חברה משותפת חיברה בינינו. חשבתי שאגיד לה כמה אני אוהבת את המוצרים והיא תשלח לי כמה. והיא נתנה לי מתנה ענקית והפכתי לפרזנטורית שלהם. אף אחד לא ציפה שם שאכנס לאיזה ג׳ינס, הם רק רצו שאהיה אני.

    "לא ציפו שאני אכנס לג'ינס". שילון בקמפיין ל"מורז" | צילום: רותם לבל
    "לא ציפו שאני אכנס לג'ינס". שילון בקמפיין ל"מורז" | צילום: רותם לבל

     

    גזענות 2.0 / שאלת גידול הילדים היא שאלה מתישה, כי אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה. מישמיש נולדה פה כי אנחנו פה. לא כי החלטתי להביא ילדים רק פה. זה נכון שמפחידה אותי הגזענות כלפיה, אבל זה לא מה שמניע אותי. אם נחליט לחזור לארץ אני אמצא את הדרך הכי טובה לגדל אותה בישראל. בכל מקום קשה לגדול, וגם פה יש את החוויה של הזרות. ההורים שלא מדברים גרמנית, נגיד. עכשיו אני והחברים שלי הם ההורים שהילדים מתביישים בהם שהם מדברים גרמנית לא טוב.

     

    בעיקרון הצלחתי ליצור לעצמי איזשהו עולם וירטואלי נקי, חסמתי איזה 10,000 איש באינסטגרם. כל מי שכתב לי תגובה גזענית נחסם באותו רגע. בהתחלה, מההלם שחטפתי על התגובות הגזעניות כל הזמן דיברתי רק על זה, כי זה הטריף אותי. לא ידעתי שאנשים גזענים עד כדי כך. ועם הזמן אמרתי אוקיי, האנשים שכותבים לי דברים איומים הם רק קומץ, שמתי עליהם זרקור תקופה ארוכה מדי ואני מזיזה את הזרקור. אני חושבת שזה שאני פחות מדברת על הנושא הזה, מביא אנשים לדבר איתי על נושאים אחרים. אני כבר לא מקבלת הודעות נאצה, אלא מקבלת כל יום הודעות של “איזה כיף לראות את הזוגיות שלכם”, אז אני מסתכלת על זה. כולם כל הזמן מנסים לריב. אני מאסתי בזה.

     

    כסף / זו תקופה לא פשוטה כלכלית לכולם. פה, לא נעים להגיד, יש מענקים, אבל כואב לי לראות חברים שלי שלא מקבלים את זה בישראל וקרעו את התחת כל החיים, ואנשים מגיעים למצב שאין להם כסף לקנות בסופר. בזכות המדינה פה, אני יכולה לחיות. זה עובד לפי שכר דירה והוצאות חודשיות לפי כמות האנשים בבית. מבחינת פרוצדורה, המון ניירת. אבל אם אתה עושה הכל לפי מה שצריך, נכנס לך הכסף לחשבון. ובזמן. קשה לי מאוד לדבר בשבחה של גרמניה, לא משנה כמה זמן אגור פה, אבל יש משהו בשיטה של לעזור לאזרח, שמוכיח את עצמו. אנשים לא מפסיקים ליצור עסקים חדשים וכבר עכשיו אפשר לראות שאנשים מתרוממים על הרגליים. המסעדות פתוחות ויש אווירה טובה, אתה לא מרגיש שאנשים רוצים למות. המדינה לא זורקת אותך, אלא נותנת אוויר לנשימה וגם לאמנים יש מקום ליצור את הדבר הבא. יוסף עוד לא חזר לעבוד, אבל אנחנו אמורים לחזור לארץ באוקטובר לצלם.

     

    anna-b@yedioth.co.il

    razs@yedioth.co.il