"הקולות עדיין מהדהדים לי באוזניים. השמיים כהים, הרחובות ריקים. מה עושים מחר?"

אין לי מילים לתאר את גודל האסון שנפל עלינו. כמו שאומרים כולם מחוץ ללבנון, ביירות דומה היום להירושימה ולנגסאקי אחרי מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, הם צודקים. הבתים, החנויות ושכונות המגורים הושמדו.

הפיצוץ הראשון אירע בנמל, בכניסה מספר 12. הדי הפיצוצים הקטנים יותר הגיעו למרחק עצום, גם מחוץ לביירות. אני, ברגע הראשון, בכלל חשבתי שמדובר ברעידת אדמה "נורמלית".

הכל התכסה באבק צהוב, שהפך לכהה יותר. עכשיו אני מסתכל סביבי ומגלה עיר מפויחת, שנכנסה לאבל. עוד ועוד נדבקים בקורונה בכל יום. בתי החולים מלאים. עד כדי כך מלאים שאין מקום להביא אליהם את הנפגעים מהאסון. רק את המתים הביאו ‑ לקומות המרתף.

הרשויות מבקשות מאיתנו להישאר בבית ‑ מי שעוד נשאר לו כזה ‑ בגלל הרעלים שמרחפים באוויר. יש לי ילדים קטנים, ואני חושש. ביום שבו אירע הפיצוץ המדינה בדיוק חזרה לפעילות אחרי סגר של חמישה ימים בגלל הקורונה. עכשיו אני חושב על כך שאני משוחח עם עיתונאית ישראלית. כמובן, לא בשמי האמיתי. ובכל זאת, לא אכפת לי.

אני יודע שלהרבה לבנונים בגילי לא יפריע לקיים אתכם קשרים, אבל רחוק מהעיניים של חיזבאללה. אלא שנדמה לי שהפעם גם חיזבאללה החליט להניח לעם הלבנוני. אנחנו חבוטים עכשיו מכל הצדדים: מהמצב הכלכלי, מהקורונה, ומהאסון המחריד הזה.

בינתיים הספקנו לערוך קניות קטנות - להצטייד בלחם, גבינות, חלב וירקות. לאף אחד אין תיאבון גדול בימים האלה. קניתי גם ממתקים לילדים והחלטתי לחלק אותם בקמצנות. מי יודע מה יהיה. הכל מתייקר. למזלי, לא איבדתי את מקום העבודה שלי. בכל בוקר אני יוצא מהבית, נכנס למכונית ונוסע למשרד. בדרך אני נתקל במספר גדול של צעירים שמסתובבים ברחובות. אין בתי ספר, סגרו את האוניברסיטאות, אין עבודה. המזון הולך ומתמעט, ומחיריו עולים לשמיים.

בשלישי, לקראת 19.00, אנשים התחילו לצעוד הביתה. ואז נשמע פיצוץ בסדר גודל שלא הכרתי. בדיוק נכנסתי הביתה, הנחתי את התיק על הספה, ומסרתי לרעייתי את שקיות המצרכים שקניתי. זה נראה כמו סרט אימה.

בביתי, שנמצא קילומטרים בודדים מהנמל שבו אירע הפיצוץ, הבניין רעד לנו מתחת לרגליים. דלת המרפסת נפתחה בחבטה גדולה. אבק סמיך מילא את עינינו. זכוכיות התנפצו והתפזרו בתוך הדירה. שמענו צרחות נוראיות מדירות השכנים. פחדתי שילדיי יתחילו גם הם לצעוק ולבכות, אבל נדמה לי שהשתתקו מרוב פחד. אמרתי להם שתכף הכל יעבור.

לפני | צילומי לווין CNN

ואז ראינו מהמרפסת את ענני העשן הסמיכים, בצבע מוזר. מעולם לא ראיתי דבר כזה. פתאום הבנתי: זה פיצוץ.

בבת־אחת נזכרתי באש שפרצה בביירות כשרפיק אל־חרירי נרצח בפתאומיות. הפעם זאת הייתה אש חזקה הרבה יותר. מה קורה כאן? מי חלם על אסון בסדר גודל כזה, אחרי המשבר הכלכלי והקורונה? עוד צרה שנופלת עלינו? למה? כל הזמן שמענו את הפרשנים הזרים מזכירים את הירושימה ונגסאקי, עד שבא פרשן מקומי ונתן לאסון את השם המדויק: "ביירושימה".

שכונות נחרבו. כל הנמל נמחק. נפצעו אלפים. יותר מ־100 איבדו את חייהם. כמה מאות אלפים איבדו את בתיהם. וברחובות האנשים עדיין לא השתחררו מההלם הראשוני. הם מסתובבים סביב הבתים ההרוסים, ממאנים להיפרד. מנסים לאסוף חפצים בין עיי החורבות, ונתקלים בערימות של זכוכיות מנופצות. פתאום נתקלים בזוג נעליים מוכר, בשמלה קרועה. ראיתי ילדה קטנה משוטטת ברחוב כשהיא יחפה, מחזיקה צלחות. קראתי לה לבוא אלינו הביתה, להצטרף לילדיי.

השחקנית ומלכת היופי הלבנונית לשעבר, נאדין נג'ים, נעלמה. דירתה בבניין הסמוך למקום הפיצוץ נחרבה. אחר כך התברר כי ירדה 22 קומות ברגל עד שהגיעה לרחוב. כשראתה מכונית, אותתה לנהג לעצור ולקחת אותה לבית החולים ‑ שסירב לאשפז אותה, משום שהיה בתפוסה מלאה. היא הגיעה לבית חולים אחר, ואז לעוד בית חולים, עד שנלקחה לניתוח שנמשך שש שעות.

אחרי | צילומי לווין CNN

בינתיים מושל ביירות, שהתפרץ בבכי אל מול המראות הקשים, לא מוצא לעצמו מנוחה. הוא מנסה לנחם את התושבים המרוסקים, אבל אין לו מה להבטיח להם. אני חוזר הביתה כדי לאמוד את הנזקים, ומגלה דלתות שנעקרו וזכוכיות בכל מקום, כולל על המיטה בחדר השינה. אני יושב עליה, והיא מתבקעת. אני צוחק מרוב ייאוש. אין לי למי לבוא בטענות. אני חי, אשתי בסדר, הילדים בריאים. מה עוד צריך? עם כל השאר, אני מקווה, נסתדר.

חלפה יממה מאז הפיצוצים, והקולות עדיין מהדהדים לי באוזניים. הראש מתרוקן ממחשבות, ואני מעיף מבט החוצה. השמיים כהים. הרחובות ריקים. רק אנשי משטרה ומתנדבים נמצאים בהם. שיבואו אליי. אני מתחיל לרעוד, גם אשתי פוחדת. מה עושים מחר?

הנזק הכספי מוערך במיליארדים, במדינה שגם ככה נמצאת במצב של פשיטת רגל. הממשלה לא מתפקדת, השחיתות זועקת. בתוך הכאוס ביירות מתחילה לאסוף את השברים. לאט, בזהירות, בלי לדעת מה יילד יום.

הביאה לדפוס: סמדר פרי