סיפור חדש

העובדה שכיפת ברזל הפכה לסמל הכי מייצג של מדינת ישראל יכולה לפרנס דורות של חוקרים. השילוב של כוח־על, טכנולוגיה מהמעלה הראשונה, זוהר צבאי והצלת חיי אדם שם אותה בראש הפירמידה, הרבה לפני ההתהדרות בגל גדות ובעגבניות השרי. שלושה פרקים בני שעה של "שמיים בצבע אדום" מתארים את סיפורה של ההמצאה ששינתה את המדינה. בשונה מכל מה שאנחנו מכירים על תיעוד דוקומנטרי, בייחוד בנושאים צבאיים, היוצרים נתי דינר ואורי בר־און מציעים לצופים נרטיב חדש. לא עוד (רק) ראשים של גנרלים שמדברים בסלנג פנימי על כוחם ועוצם ידם, אלא סיפור ששם במרכז את האזרח: את התושבים של שדרות, את הקורבנות ובני משפחותיהם, את תיעוד האימה והשכול כחלק מהמכלול שהוביל בסופו של יום להצלחה.

הבחירה להתמקד בסיפור של תושבי עוטף עזה לצד סיפורם של המפתחים היא אמירה. אימו של אפיק זהבי בן הארבע, ההרוג הראשון מרקטה בשדרות ב־2004, פותחת את הפרק הראשון וסוגרת את הפרק השלישי, ובין לבין נשמעות עוד ועוד עדויות. אבות ואמהות, אחיות ואחים, שמתארים את האובדן האישי כל כך, שהיה חייב להיות מתורגם למהלך פוליטי ומדיני.

"שמיים בצבע אדום" היא למעשה היסטוריוגרפיה של עוטף עזה החל מ־2001, דרך שלושה מבצעים צבאיים ועד לימינו. היה ניתן להדק את הסדרה ולהגיש לצופים מוצר ארוז וערוך יותר, אך יש משהו בבחירה לייצר תיעוד בן שלוש שעות, שממחיש היטב את הקושי הבלתי נסבל של התושבים במשך ימים ושנים. אין קיצורי דרך או קפיצות בזמן. כל רגע מתועד, כל קטע ארכיוני רלוונטי נשלף. כך נשזרת שוב ושוב ההיסטוריה הפוליטית, המדינית, הכלל־ישראלית, אל ההיסטוריה המדממת של חבל הארץ הקשוח בדרום.

קובי אוז, יליד שדרות ופרפורמר מהמעלה הראשונה, מקריין את כל הפרקים והופך את ההגשה לאינטימית, צמודה. לא מדובר בקריאת ערך בוויקיפדיה או באיזו אשליה של ריחוק ואובייקטיביות. להפך, הטקסט הוא הכי אישי, הכי נוקב, בלי שום הנחות לאף אחד. הקו האישי הזה מלווה גם את התיעוד של פיתוח הכיפה עצמה. ממכונית הצעצוע ששימשה כהשראה, דרך המתחרים המרים מתוך הבית, ועד היירוט הראשון בדיוק בליל כלולותיה של מנהלת הניסויים. העקשות של היוצרים לקשור בין הדופק הפרטי ללאומי היא שהפכה את "שמיים בצבע אדום" להברקה.

בזמן שגבול הצפון מתחמם, ואנו בגל השני של מגפת הקורונה, ברור שהסבב הבא בעזה הוא שאלה של זמן. כיפת ברזל, שהצילה ומצילה חיי רבים בכל יום, לא זכתה לרומנטיזציה מתבקשת בתיעוד הדוקומנטרי. "אנחנו לא רוצים את הפתרון הזה", אומר בעצב יונתן אבקסיס, אביה של אלה שנהרגה מרקטה. והסיבה פשוטה - כל עוד ירעימו האזעקות בשדרות, הטראומה תהיה שם, חיה, פועמת. והתושבים? הם רוצים פתרון אמיתי. כזה שיעשו עליו סרטים.

בקטנה
אחרי האבות הרופסים והאמהות הבלתי נסבלות של "רמזור", ב"מחנה אבא" של יס קידז החליטו לשמור על הנוסחה. בסדרת הילדים החדשה של יס אנחנו בעיקר מקבלים

עוד מאותם סטריאוטיפים גרועים. אמא שתלטנית שמורידה פקודות בדמותה של וטרינרית שנאלצה לנסוע לאוסטרליה, ואבא טמבלול ומביך בדמותו של מפקד בסיס שאמור לפתע לגלות איך לגדל את בנו. מתברר שבכל מה שקשור לייצוג של משפחות והורים הטלוויזיה הישראלית נשארה עמוק בשנות ה־ 90 .