עד שראש הממשלה הכריז: איני יכול עוד
הרבה לפני המחאה הנוכחית בבלפור, התמקמו שם אורי שורצמן ורועי ברנע עם קומץ תומכים ועם שלט אחד שהשפיע מאוד על מנחם בגין: מספר ההרוגים במלחמת לבנון, שהתעדכן מיום ליום | 37 שנה אחרי, הם מספרים איך הלחימה בדרך לביירות הובילה אותם למדרכה בירושלים, נזכרים בימים שראש הממשלה התעקש לאפשר הפגנות נגדו, אבל לא מגלים חמלה כלפיו | השבוע חזרו ביוזמת "ידיעות אחרונות" לזירת המחאה שמכוונת הפעם לנתניהו, הרגישו קצת זרים ובכל זאת נידבו טיפ למפגינים: "תתמידו"
"ההבדל בין בנימין נתניהו למנחם בגין", אומר אורי שורצמן. "הוא שבגין היה דמוקרט במהותו, ליברלי בתפיסה שלו, ולא אדם ציני. הוא גם לא תפס את החברה הישראלית כפלסטלינה שהוא לש לצרכיו. הוא היה אידיאולוג. לכן הצלחנו לעבוד מולו".
שורצמן מדבר מניסיון. ב־1983, על רקע מלחמת לבנון הראשונה, הוא השתתף מדי יום במשמרת המחאה שישבה מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. זו הייתה מחאה בעלת אופי צנוע, פרטיזני, ששמה לעצמה יעדים שאפתניים. היא דרשה מבגין לקבל אחריות על מחדלי המלחמה ולהסיג את צה"ל מלבנון, ועשתה זאת כמעט בדממה, בלי חולצות ממותגות וללא חסימות כבישים. כוחה היה באיפוקה.
היזמים של המחאה ההיא - אולי אחת היצירתיות והזכורות בתולדות ישראל - היו שורצמן וחברו מילדות, רועי ברנע, אז בני 21 בסך הכל, לוחמים שזה עתה שבו מצולקים מהקרבות בלבנון. היסטוריונים עוד מתווכחים על מידת ההשפעה שהייתה להם על ראש הממשלה, אך עם העובדות קשה להתווכח: לאחר כחצי שנה שבה שהו המוחים יום־יום, שעה־שעה, מול ביתו של בגין, הוא הודיע כי אינו יכול עוד והתפטר. ימים אחדים אחר כך נסוג צה"ל אל קו נהר האוואלי ופינה שטחים נרחבים שכבש בלבנון. המחאה אמנם לא זקפה לעצמה קרדיט להחלטות הללו, אך בכל מקרה קיפלה את דגליה והתפזרה. צנועה, כבר אמרנו.
מחאת בלפור 1983 שונה לחלוטין מזו של 2020. "בניגוד להיום, כשכל הפגנה צריכה משרד יחסי ציבור ומערך לוגיסטי, בנו היה משהו נאיבי", אומר ברנע. "אף פעם לא עשינו ישיבה אסטרטגית", מצטרף שורצמן. מה שהם כן עשו זה לשבת על המדרכה עם שלט שהציג את מניין ההרוגים של צה"ל בלבנון. זה הפך לאימאג' המכונן של המחאה. "הרעיון הגיע מלוח התוצאות הידני, שהיו משתמשים בו אז במשחקי כדורסל", אומר ברנע. הרעיון הפשוט הזה התגלה כאפקטיבי להפליא.
ההפגנות הנערכות היום בבלפור ססגוניות, שנונות וקולניות הרבה יותר. "הפנינג", מנסח זאת שורצמן לאחר ביקור בבלפור השבוע. למחאה של שורצמן, ברנע וחבריהם, לעומת זאת, הייתה מנגינה נוגה, עצובה ועדינה. "אנחנו נגענו בחומר נפץ, והיה צריך לעשות את זה בצורה רגישה", מסביר ברנע.
"היה מוזר לבקר שוב בבלפור השבוע, הרגשנו שם כמעט זרים", מספר שורצמן על תחושותיו מירושלים. "מובן שהחזרה לקרבת בית ראש הממשלה מעלה קצת זיכרונות, כך חשתי בכל פעם שעברתי שם במהלך השנים. אבל מדובר בהפגנה עם אופי אחר לגמרי, חוויה שונה לחלוטין. שלנו הייתה מעין טקס זיכרון, מחאה שקטה אך מתוחה. כשמישהו צעד לקראתו ברחוב לא ידענו אם הוא עומד להתנפל עלינו או להביא עוגת תפוחים. השבוע ראיתי בבלפור חגיגה, שזה משהו מאוד יפה לכשעצמו. מוזיקה, מחצלות, תחפושות. לא הייתי מסוגל להישאר שם כל הערב".
לא חשבתם להישאר קצת, אולי לחפש את מנהיגי המחאה, לתת להם טיפים?
"לא דיברנו עם מנהיגי המחאה כי זה יהיה אקט של טרחנות. בכלל, עשינו את מה שהיינו מחויבים לו מצפונית, לא ביקשנו להיות נביאים", אומר שורצמן. "היום זו מחאה אחרת, פחות אמוציונלית לגביי. היא אמנם נוגעת בנושאים קריטיים של שחיתות, ציניות שלטונית, הגנה על מוסדות החוק ועוד, אבל המחאה אז נגעה במוות חסר תכלית של חיילים". וכן, גם ראש הממשלה היה אחר. בעוד שבגין עמד על זכותם של המוחים להפגין מול ביתו, נתניהו טוען שהמחאה הנוכחית "רומסת את הדמוקרטיה". ובעוד נתניהו משדר לפחות כלפי חוץ שההפגנות מול ביתו אינן מטרידות אותו, בגין לקח את העניינים, כך לפחות נראה, באופן אישי.
ולמרות זאת, עד ליום שבו התפטר במפתיע, הוא לא סיפק למוחים נגדו סימנים של חולשה. "במשך הימים שישבנו מול המעון, היינו רואים אותו נכנס ויוצא מהבית ברכב שלו, אבל הוא אף פעם לא ניגש אלינו", נזכר שורצמן. "פעם אחת הוא עצר את המכונית בכניסה, דיבר מעט עם השומרים דרך החלון, והמשיך בנסיעה. אחרי זה השומרים ניגשו לשני צעירים שלנו שישבו על המדרכה מול הבית, בן ובת. הם אמרו שראש הממשלה אומר שזה לא מכובד, שבחור ובחורה יושבים ככה צמודים מתחת לאותה שמיכה. זו הפעם היחידה שבה בגין התייחס אלינו".
כביסה תלויה בלב המלחמה
היום הם בני 59. שורצמן, עגיל תלוי באוזנו השמאלית, הוא פסיכיאטר בעל קליניקה פרטית בתל־אביב ומרצה באוניברסיטת בן־גוריון. בשנים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין ישראל לגאנה, שם הקים עם אשתו, כירורגית ילדים, קליניקות ניידות שמדלגות בין כפרים נידחים. במקביל כתב חמישה ספרים, אחד מהם עוסק במלחמת לבנון. ברנע, שיערו הארוך אסוף לקוקו, הוא איש חינוך.
בהפגנות המתקיימות היום הם תומכים, אבל כמעט ולא משתתפים. שורצמן צעד בכמה תהלוכות אבל לא נסחף עם הזרם. "ההפגנות עדיין לא הגיעו לשיא העוצמה", הוא מנתח. "לא רואים מספיק את המצוקה והייאוש יוצאים החוצה. כן, יש 15,000 איש מול הבית בבלפור, אבל זה רק 15,000. ההמונים נשארים במרפסת ובמסעדות". אם כי צריך לזכור שגם במחאה שלהם, בשום שלב לא התקבצו סביבם יותר מכמה עשרות אנשים בבת אחת.
החברות הקרובה ביניהם ניכרת בקלות גם היום, בפגישה של כמה שעות. אך אם יש משהו שלגביו הם חלוקים בדעתם, זו מידת ההצלחה שלהם. מבחינתו של שורצמן, המטרה הושגה. הנסיגה לקו האוואלי סימנה את הדרך לנסיגות הבאות, אל רצועת הביטחון ולבסוף אל מחוץ ללבנון. אלא שלדברי ברנע, מונה ההרוגים המאולתר שהוצב מול ביתו של בגין מאפריל ועד ספטמבר 1983, המשיך לפעול במשך 17 שנים נוספות, עד לנסיגה הסופית מאדמת לבנון.
הם גדלו בתל־אביב הזעיר־בורגנית של שנות ה־60 וה־70, הכירו בשבט דיזנגוף של הצופים וחלמו יחד על טיולים לנואבה ושארם א־שייח'. "עולם מאוד מוגדר", מתאר זאת שורצמן. "תנועת הנוער, הצבא. חיינו בתוך מיתוס של ציונות והיה לנו ברור שאנחנו הולכים לשרת ביחידות קרביות". הם התגייסו ב־1979 כך שהמלחמה, מזל ביש, תפסה אותם רגע לפני חופשת השחרור. שורצמן שירת בשריון, שם היה במחזור הראשון של קורס מפקדי טנק המרכבה החדיש. ברנע שימש כמש"ק המודיעין של סיירת גולני, זו שהקיזה דם במלחמה ואיבדה בה גם את מפקדה, רס"ן גוני הרניק, שנהרג בקרב על הבופור.
את הלחימה ביצעו במעין תנועת מלקחיים: שורצמן בטור הטנקים הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המערבית, דרך צור וצידון והלאה במעלה קו החוף; ברנע בגזרה המזרחית, שם השתתף בכיבוש הבופור בלילה שבו נהרגו שישה מחבריו, ואחר כך בהרי השוף, שם חמק מטילי הנ"ט של הצבא הסורי. הם נפגשו לבסוף בשדה התעופה של ביירות, שעלתה השבוע שוב בלהבות.
סיפורי גבורה אין להם משם. השהות בלבנון רק סדקה להם את מיתוס הציונות וטוהר הנשק שעל ברכיו התחנכו. היא גם ריסקה את האמון העיוור שלהם בממשלתו של בגין ושר הביטחון שלו, אריאל שרון. "לא היינו צריכים בשביל זה ועדות חקירה", אומר שורצמן. "אחרי המלחמה שמענו שדובר בתחילה על מבצע של 40 קילומטר בלבד, אבל החטיבה שלנו קיבלה כבר בהתחלה מפות מפורטת של ביירות. זה גרם להבנה שרימו אותנו לאורך כל הדרך".
מה שהשפיע על שורצמן יותר מכל היה הלחימה בתוך השטחים המאוכלסים בצפיפות של מערב לבנון. "חיסול של האוכלוסייה האזרחית", כך הוא מגדיר את מה שקרה שם. "עברנו דרך כל הערים הגדולות של לבנון, אבל עד שהגענו אליהן הארטילריה, חיל האוויר וחיל הים כתשו אותן. נכנסו לערים בוערות, חרבות. הקרבות התנהלו בחצרות, איפה שהכביסה תלויה".
ובכל זאת, אתה ממשיך להילחם.
"כי אתה מתעסק באיך לשפר עמדה, איפה למקם את התאג"ד, היכן לעמוד כדי לתפוס את קו הרכס".
הצלקות שנושא עימו ברנע מהמלחמה עשויות מחומר אחר. "החברים שנהרגו", הוא אומר. "זו מלחמה עמוסת טראומה. בפעם הראשונה יצאנו הביתה אחרי חודש, לאזכרות השלושים להרוגים בבופור. נסענו בטרמפים לאזכרות, ואחד החבר'ה שלנו נהרג בתאונת דרכים. הגענו לבית הקברות וקיבלנו את הבשורה שהוא מת. אלה החוויות שעיצבו את התקופה". גם הוא המשיך להילחם. "מושגים של מחאה בכלל לא היו רלוונטיים אז", הוא מסביר. "מה שרציתי זה לחזור הביתה בשלום".
אחרי שחזרו בשלום, המשיכו מיד הלאה. ברנע כעובד בפנימייה לנוער בסיכון, ושורצמן כסטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. הלחימה בלבנון המשיכה בלעדיהם וגבתה עוד ועוד חיים של חיילי צה"ל. אלא שבתוך גבולות ישראל, המחיר הכבד התקבל בלא מעט אדישות. "נוצר נתק כלפי המצב בלבנון לא רק מכיוון ההנהגה, אלא מצד החברה הישראלית בכלל", אומר ברנע. "באפריל 1983, בערך עשרה חודשים אחרי פרוץ המלחמה וכחצי שנה לאחר שהשתחררתי, נערך יום הזיכרון הראשון לחללי צה"ל מאז שפרצו הקרבות. אני זוכר שעברתי מאזכרה לאזכרה ובאחת מהן פגשתי חבר, מנחם רייך, שכבר הפך לסגן מפקד סיירת גולני בגלל ההידלדלות בשורת הקצינים שם. שבוע אחרי זה הוא נהרג בהרי השוף".
"מבחינתי", אומר ברנע, "זו הייתה נקודת השבר. הרגע שאחריו אתה אומר 'אי־אפשר להמשיך ככה'". עוד באותו ערב הרים טלפון לחברו הטוב מהצופים, שורצמן. "שנינו הרגשנו שאם לא נעיר את המדינה, זה יימשך ככה שנים".
ברנע התפרץ לדלת פתוחה. שורצמן היה כבר אז פעיל בהפגנות לאחר הטבח בסברה ושתילה וגם השתתף בהפגנה המפורסמת שבה נרצח אמיל גרינצווייג ("חטפנו שם מכות רציניות. בסיום הספקתי לשיר את 'התקווה', הלכתי איזה מאה מטר ואז שמעתי פיצוץ. אמרתי לעצמי שזה בטח שום דבר והמשכתי ללכת"). עוד באותו לילה, 8.4.1983, נפגשו השניים בביתו של שורצמן בירושלים.
ההמשך הוא היסטוריה. "זה היה משהו ספונטני, לא חשבנו הרבה", משחזר שורצמן. הרעיון הבסיסי היה להקים מעין פינת הנצחה לחללי לבנון מול ביתו של בגין, ולהישאר שם עד שראש הממשלה יסיג את צה"ל מארץ הארזים. הם לא סחבו איתם הרבה לבלפור באותו לילה. "הכנו בריסטול שעליו ציירנו את אות המלחמה מוקף במסגרת שחורה", נזכר ברנע. "ולקחנו נר נשמה". אבל הדבר המשמעותי ביותר שהביאו איתם היה אותו שלט עם ספרות מתחלפות. "אילתרנו אותו בעזרת מוט עץ וכמה קרטוני ביצוע בגודל A4, שעליהם רשמנו ספרות. רצינו פשוט שתהיה מודעות למספר ההרוגים".
רק לא הספרה 5
בלילה הראשון שלהם מול המעון, הופיע על מונה החללים המספר 476. "הייתה לנו התלבטות אם להכין מראש ספרה חדשה לעמודת המאות", אומר ברנע. "לא תיארנו לעצמנו שנצטרך להחליף אותה".
"אני לא אשכח את ה־12.6, חודשיים אחרי שהתיישבנו מול הבית", אומר שורצמן. "באותו יום העברנו את ספרת המאות ל־5. זה הכה אותנו בתדהמה. באותו לילה הצטרפו אלינו הרבה אנשים. חלקם יצאו אלינו מתוך הבניינים".
באותה תקופה החומות שהקיפו את הבית בבלפור היו נמוכות יותר, וגלי הקול נשבו פנימה בקלות יחסית. "אני זוכר שהגענו והתלבטנו איפה בדיוק לשבת", מספר ברנע. "חשבנו שלהתיישב ממש מול שער הכניסה זה פולשני מדי, למרות שאיש כנראה לא היה מזיז אותנו משם. אז התיישבנו ממול, מעבר לכביש". היום, אגב, הנקודה שבה ישבו שורצמן וברנע, על רחוב בלפור ממש, חסומה לכניסת אזרחים ורק תושבי הרחוב מורשים להגיע אליה. מאהל המחאה הנוכחי מוצב למעשה באחד הרחובות הסמוכים.
מלבד העזרים שברנע ושורצמן הביאו עימם, והרבה נחישות, לא היה להם דבר. פשוט התיישבו על שפת המדרכה, בלי מאהל ובלי סככה. ברנע: "בהתחלה התלבטנו אם להביא שקי שינה אבל החלטנו שזה לא מתאים, כי זה לא מכבד את המעמד של טקס זיכרון. השכנים הביאו לנו מים, וזהו".
שורצמן: "בשלב מסוים דאגנו שבמשמרות הלילה יהיה טרנזיסטור, שמיכה וקנקן קפה".
המחאה הזוגית התרחבה במהירות. "אנשים עברו ושאלו איפה חותמים", מספר שורצמן. "אמרנו להם שאנחנו לא מחתימים, אבל אם מישהו רוצה לעזור, שייקח משמרת". התמיכה המשמעותית ביותר הגיעה מכיוונם של הורים שכולים, בהם רעיה הרניק, אמו של גוני, מפקד סיירת גולני שנהרג בבופור. מעת לעת היו נערכים במקום טקסים ולפעמים יחידות מילואים, שנשלחו ללבנון, עברו בבלפור בדרכן צפונה. גם מוטי אשכנזי, מוביל תנועת המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגיע יום אחד לשבת על המדרכה.
"לא הפכנו את המחאה לקולנית", אומר שורצמן. "לא צעקנו. העוצמה הגיעה מתוך האבל ומתוך החוויה האיומה הזו, שהיינו קמים בבוקר ומחליפים את המספר בשלט שמנה את החללים".
ההחלטה לשבת דווקא מול המעון, כאצבע בעינו של בגין, ולא מול משרד ראש הממשלה או הכנסת, אמנם הגיעה מהבטן, אבל הייתה מבריקה. "זה היה ניסיון לדבר עם מי שמקבל את ההחלטות בגובה העיניים", אומר ברנע. "בגין היה בעינינו בן אדם, הרגשנו שאנחנו יכולים לתקשר איתו".
פניתם ללב שלו.
"אנשים נהרגים, אז אתה פונה ללב".
ליבו של בגין לא היטיב עימו באותם ימים. בחודשים שהובילו לפרוץ המחאה, על רקע המחיר הגבוה שגבתה המלחמה, הוא שקע בדיכאון והלך והסתגר במעון בבלפור. "אני לא חושב שהמחאה שברה אותו, אבל היא בהחלט הייתה עוד קש שהונח על גב הגמל"", אומר ד"ר אבי שילון, שכתב את הביוגרפיה "בגין: 1913־1992". העיתונאי ד"ר אבישי בן חיים טען השבוע שהמחאה מול מעונו של בגין הייתה "שפל מוסרי בהיסטוריה: הפקרת מנחם בגין, כשחלקים מהאליטה הצליחו לענות את נפשו, לרסק את רוחו ולשבור את ליבו".
"צריך לזכור", אומר שורצמן בתגובה לטענה השגורה הזו, "שבגין הוא לא הקורבן של המלחמה. הקורבנות הם החיילים, המשפחות השכולות, הפצועים והנכים. מנהיג הוא לא דמות אומללה שאני צריך לרחם עליה. לא חשתי חמלה כלפי בגין, אלא כלפי אלו שעמדו למות למחרת. אותם ניסינו להציל".
ברנע: "נכון שמבחינה חיצונית בגין לא נראה אדם חזק. אבל הוא עבר דבר או שניים בחייו, הוא לא חלש. הוא היה במחתרות, הוא ידע לעלות לשלטון תוך שהוא פועל לפילוג העם. אם לי הייתה ציפייה מסוימת מבגין, היא שייקח אחריות. זה מה שתבענו ממנו כשעמדנו מול ביתו".
גישתו של בגין כלפי הפגנות בכלל, וכלפי המחאה מול ביתו בפרט, הייתה כי יש לאפשר ולכבד אותן. יחיאל קדישאי סיפר לביוגרף אבי שילון כיצד פנה לבגין והציע "להקל" עליו בשל מצבו הנפשי, על ידי הרחקת המוחים לקרן רחוב. בגין התעקש שהם יושארו במקומם. ולמרות זאת, נעשו מאמצים להזיז את משמרת המחאה. שורצמן עוד שומר מכתב שקיבל ממנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, מתי שמואלביץ'. "אני מוצא לנכון להעיר שישיבתכם ליד מעונו של ראש הממשלה, גם אם המעשה אינו נוגד את החוק, יש בו מידה רבה של טעם לפגם (בלשון המעטה)", נכתב שם.
גם המשטרה לא הקלה על המוחים. "בהתחלה השוטרים היו חביבים, אבל באיזשהו שלב התחיל הלחץ", מספר שורצמן. "אז ידענו שהצלחנו. השוטרים היו מגיעים כל שעתיים לבקש מאיתנו תעודות זהות. הם גם דרשו שלא נהיה יותר משלושה, כי יש חוק שאומר שמעבר זו התקהלות שמפירה את שלום הציבור". באמצעות האגודה לזכויות האזרח פנו המוחים לבג"ץ, ולבסוף הושגה פשרה. "הוחלט שמותר לנו להיות עד 50 איש, ושאני אאסוף את מספרי תעודות הזהות של מי שבמשמרת".
במחאה שלכם היו רגעי "הפנינג", כמו היום? או שהכל היה טרגי ומקאברי?
"היו בהחלט. בסוף רובנו היו אנשים צעירים, זה לא שעמדנו דום כמו החיילים ביום הזיכרון ליד האנדרטאות. היו אפילו רומנים שהתחילו מתוך המחאה. אבל לא הייתה שירה ולא היו ריקודים, והטרנזיסטור פעל בקול חלש".
בדומה להיום, הייתה גם אלימות. "ככל שישבנו שם יותר, היא גברה", אומר שורצמן. "הגיעו בריונים שישבו מולנו, ובשלב מסוים הם חצו את הכביש וקרעו שלטים, מבלי שהמשטרה עצרה אותם. פעם אחת הם גם התחילו להרביץ, ורק אז המשטרה התערבה. חטפנו מכות אבל בעיקר דברים שלפני מכות - יריקות, השפלות".
איך קראו לכם אלו שהפגינו מולכם?
שורצמן: "היינו בוגדים, גרמנו לנפילת המתים, ובגללנו נפסיד במלחמה".
ברנע: "אנחנו הבלגנו מול הקללות והאלימות כי הייתה בנו אמונה פנימית. הכוח המוסרי הפנימי שלנו היה כל כך חזק, שלא היינו צריכים להילחם מולם כי היה ברור לנו שאנחנו צודקים".
שורצמן: "אם יש לי טיפ אחד לאנשי המחאה היום, זה התמדה. אל תוותרו".
לא היינו שמולי ושפיר
ההתמדה עשתה את שלה. ב־28 באוגוסט, 1983, הודיע בגין במפתיע על התפטרותו. במשמרת המחאה מול ביתו לא קפצו באוויר. "ההתפטרות שלו נעשתה בשתיקה, לא היה בה אומץ", אומר ברנע. "שאלו אותנו, האם אתם שמחים שבגין התפטר?" מצטרף שורצמן. "התשובה הייתה שלא בשביל זה ישבנו שם. בניגוד להיום, לא דרשנו שראש הממשלה יתפטר. ישבנו שם כדי שהחיילים יחזרו הביתה".
זה כמובן לא שיכנע את הצד השני. "אחרי ההתפטרות עברנו תקופה קשה", אומר שורצמן. "היינו האחראים לכאורה להתפטרות, ושם היו לילות לא פשוטים. זה קשה כשאתה עומד במשמרת עם עוד בן אדם או שניים, ולפתע מגיעים אוטובוסים עם מאה תומכי ליכוד והם עומדים ממש עליך. השוטרים נותנים להם להתקרב ואף אחד לא יודע מתי זה יתפרק". ברנע מוסיף: "הרגש בער באותם ימים, כי בגין היה מושא להערצה. זה שלב שבו אין תקשורת מול הצד השני, רק להט. וזה מלחיץ".
זמן קצר לאחר ההתפטרות, בתחילת בספטמבר, נסוג צה"ל אל קו האוואלי. מבחינת המוחים זה היה מספיק. "רועי חזר לכפר הנוער, אני המשכתי את לימודי הרפואה", אומר שורצמן. "לא הקמנו תנועה שיצאה מתוך המחאה ולא המשכנו איתה הלאה. המחאה גרמה לנו להאמין שאתה יכול לעשות שינוי, זה הוסיף לכל אחד מאיתנו, אבל אף אחד מאיתנו לא הלך לפוליטיקה. לא היו אצלנו איציק שמולי וסתיו שפיר".
"במהותה מחאה זה כוח נגדי, תמיד נגד משהו", הוא ממשיך. "לכן היא הרבה פעמים מעורפלת, נוגעת בדחפים עמוקים, אמורפית. כדי להפוך מחאה לתפיסה אידיאולוגית, פוליטית, אתה צריך אג'נדה שהיא יותר מורכבת, וזה משהו שמחאה לא יכולה לספק. גם המחאה היום היא נגד ביבי, והיא תדעך ברגע שהוא ייעלם".
יש סיכוי למחאה הנוכחית להשיג את מה שהיא רוצה?
"אני לא רואה מצב שבו נתניהו עושה כמעשה בגין ומתפטר", קובע שורצמן. "היא רק מבצרת אותו בתוך הפרנויה והנרקיסיזם. אני אומר את זה כאזרח פרטי, לא כפסיכיאטר. מחאה לא יכולה לערער את האמונה שלו בכך שהוא האדם היחיד שיכול להציל את ישראל מאסון קולוסאלי".
אז מה המוחים צריכים לעשות, חוץ מלהתעקש?
"שאלה טובה. אני עצמי עוד מחפש לה תשובה".
נראה שחרצת את גורל המחאה הנוכחית. זה אולי מסביר למה נמנעת מלהשתתף בה.
"ממש לא נכון. לא נמנעתי מהמחאה, אלא הייתי קלבני"ק, הפגנתי עד עכשיו בתל־אביב", הוא מחייך. "ממוצאי שבת אהיה בבלפור".
לפנייה לכתב/ת 
