yed300250
הכי מטוקבקות
    סימה קדמון
    המוסף לשבת • 06.08.2020
    נתפסו בכלכלתם
    אולי מחאת בלפור דווקא מועילה לנתניהו, מעריכים בימין | אחרי כמה שבועות של קריסה בסקרים ראש הממשלה מתייצב. לכן אפשר להבין מדוע הוא שש להתעמת עם המפגינים, בעוד יריביו בנט ולפיד מנסים להחזיר את הוויכוח למחדלי הקורונה | מי שנעלם בעימות הזה הוא גנץ, שממשיך להינעל על משבר התקציב, למרות שברור למי יש יותר מה להפסיד מבחירות | וברור גם עם מי ילכו החרדים בסופו של יום
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    נמאס לו

     

    עוד שבוע עבר, ובפינה הקבועה שלנו – חד־שנתי או דו־שנתי, בחירות או לא בחירות – אין שום חדש. התקציב יקבע לאן אנחנו הולכים, ובינתיים נתניהו מתחפר בעמדתו לטובת החד־שנתי, ולא הועילו כלכלנים בקביעתם שאין שום היגיון להעביר תקציב לתקופה קצרה כזאת. מנגד, גנץ נחוש בדעתו שיש להקפיד על ההסכם הקואליציוני, ולא הועילו הצעותיהם של מקורביו בכחול לבן, שממליצים לו לסגת הפעם כדי לשמור על הקואליציה ולהימנע בכל מחיר מהליכה לבחירות.

     

    למרבה הצער, לא זה ולא זה רואים לנגד עיניהם את טובת הציבור. מה שעומד לנגד עיניהם של ראש הממשלה ושל החליפי, זה העניין הפוליטי. נתניהו – איך הוא שומר על נקודת יציאה כבר בחודש מארס הקרוב כדי שיוכל אז ללכת לבחירות בטרם יעביר את השלטון לגנץ, ואילו גנץ – איך הוא חוסם מנתניהו את נקודת היציאה הזאת ואת האפשרות לחמוק מהרוטציה.

     

    יש פחות זמן מכפי שנראה: על פי החוק, אם עד 25 באוגוסט התקציב לא עובר, אנחנו הולכים אוטומטית לבחירות. כדי שזה לא יקרה, צריך קודם לתקן את חוק התקציב. זה יכול לקחת כמה ימים. כך שאם אחד משני ראשי הממשלה שלנו, המכהן, החליפי או שניהם יחד, בונים על התקפלות של הרגע האחרון – כדאי שיביאו בחשבון גם את האילוץ הזה.

     

    לפיד | צילום: אבי מועלם
    לפיד | צילום: אבי מועלם

     

     

    האם נתניהו רוצה בחירות? את זה אפילו אנשים שעוסקים לצידו במלאכה לא יודעים. אבל על פי גורמים בליכוד, התנגדותו לתקציב דו־שנתי עד כדי פירוק הממשלה, היא בעלת משמעות בעוד מובן: אם גנץ יצליח לכופף את ראש הממשלה, זה אומר שהצליח לנטרל את כוח ההרתעה של נתניהו עליו, ובהמשך יוכל לגרום לפירוק הממשלה כשעל פי ההסכם הקואליציוני ביניהם – הוא יהיה ראש ממשלת המעבר. זה החשש האמיתי של נתניהו. לא רק שלא תהיה לו נקודת יציאה, אלא ויתור על המנוף שיש לו על גנץ בכל ההתנהלות היומיומית של הקואליציה.

     

    כפי שזה נראה, אם הולכים לבחירות לגנץ יש יותר מה להפסיד מאשר לנתניהו. אם הבחירות בנובמבר, הוא עשוי להימחק. כבר עכשיו מפלגתו עומדת בסקרים על תשעה מנדטים, בעוד מצבו של נתניהו, גם עם הירידה במספר המנדטים, עשוי להיות טוב לאין שיעור מכפי שהוא עשוי להיות אחרי החורף.

     

    דווקא נתניהו, אם הוא מתכנן על נקודת יציאה במארס, מסתכן במשבר בריאותי קטסטרופלי במדינה עד כדי קריסת מערכת הבריאות, משבר גדול עוד יותר בכלכלה ובנוסף לכל זה, הוא יידרש להתייצבות שבועית בבית המשפט.

     

    אם הייתי היועץ של גנץ, אמר לי השבוע גורם פוליטי, הייתי אומר לו: תן לביבי את התקציב שהוא רוצה ותוריד אותו מאפשרות של בחירות עכשיו, כשמצבו עוד סביר והוא יאכל אותך בקלפי. תכדרר אותו לנקודת היציאה בחודש מארס, שבו המצב שלו יהיה הרבה יותר גרוע והסיכוי שירצה לרוץ לבחירות הוא קלוש.

     

    דרעי | צילום: אבי מועלם
    דרעי | צילום: אבי מועלם

     

     

    אבל כדי לעשות את זה, גנץ צריך לחצות קודם אוקיינוס של חוסר אמון, איבה ותסכול, ולא מן הנמנע שמדובר כאן יותר בקטע פסיכולוגי מאשר מהותי. לגנץ נמאס. עד כדי כך נמאס, שלא רק שלא בא לו ללכת לבית הספר – הוא מוכן אפילו להמר על עתידו הפוליטי. כל דבר, רק לא לעמוד שוב בהשפלה שחווה כשהצטרף לממשלה ופירק את כחול לבן, וכל העולם הלך לו על הראש.

     

    הבעיה היא לא רק דרישתו של נתניהו שיש בה הפרה של ההסכם הקואליציוני, אלא במשברים יומיומיים. כמו בהצבעה על הצעת החוק של בוגי יעלון, להקמת ועדת חקירה בפרשת הצוללות, שהופלה השבוע כשגנץ, אשכנזי וכל סיעת כחול לבן, שהובילו במהלך הקמפיין שלהם קריאה לחקירה – נעדרו מהמליאה.

     

    גנץ הוא אדם הגון. מילתו, מן הסתם, חשובה לו. אפשר לנחש מה הצבעה כזאת, בנושא עקרוני ויקר לליבו, עושה לו.

     

    להוריד בגרון

     

    ואם זה לא מספיק כדי לערער את יסודות הקואליציה ואת ביטחונו העצמי של גנץ, הגיח אלינו השבוע אריה דרעי, השר הכי נחשב והכי משפיע בממשלה, האיש שהסתכל למדינה בעיניים והבטיח לה שהוא ערב לכך שההסכם הקואליציוני בין נתניהו לגנץ יכובד.

     

    ההופעה שלו הייתה מופע של התחמקויות ופלבולי עיניים. ברגע אחד הוא הפך לצנוע הידוע. כאילו אין ביכולתו להכריע בדילמה של איזה תקציב יעבור. הרי מספיק אם היה דורש מנתניהו שימלא את ההסכם הקואליציוני כלשונו, ומצהיר שהוא לא ייתן יד לתקציב חד־שנתי.

     

    אבל כל מה שדרעי אמר, וחזר ואמר, זה שעם ישראל לא יסלח לנו (מי זה לנו, לנתניהו? לגנץ? לש"ס? לדרעי?) אם נלך לבחירות. גם על השאלה שהפנה לו דני קושמרו, בעניין הערבות שנתן לקיום ההסכם הקואליציוני, התחמק דרעי מתשובה ואפילו לא באלגנטיות. אין סיבה שלא תהיה רוטציה, אמר.

     

    אז זהו, מר דרעי. יש סיבה. והסיבה היא שנתניהו לא רוצה רוטציה, ושאתה לא מקיים את ההבטחה שנתת לנו. אם אין לך יכולת להשפיע, למה הבטחת. איזה אדם סביר היה חותם על ערבות להסכם, אם הוא לא בטוח שהוא יוכל לשלם כשיופר. בשביל משפט כמו: אסור להפיל את הממשלה, אנחנו לא זקוקים לו. כל אחד יכול להגיד את זה. אבל אתה דרעי. האיש שמקים ומפיל ממשלות. השר המקורב לנתניהו. האיש שגנץ נתן בו את אמונו.

     

    אפילו על השאלה, האם הוא יהיה מוכן להצטרף לממשלה של 61, אם נתניהו יצליח להקים כזאת, לא ענה דרעי.

     

    ממשלת ימין? הוא היתמם, לא מכיר דבר כזה. אבל האם תצטרף לממשלה כזאת? נעשה הכל שלא יהיו בחירות, אמר דרעי. על דבר אחד כנראה דרעי לא התפתל ולא גימגם. על 400 מיליון השקלים שהציע השבוע נתניהו לישיבות החרדיות. איך אמרו ביהדות התורה? נמשיך להתנגד לבחירות גם אם נקבל את הכסף הזה, אבל זה יסייע להוריד אותן בגרון.

     

    הערכת יתר

     

    המערכת בהמתנה. הבעיה היא, שזה כמו בנושא הביטחוני: ברגע שאתה דורך את המערכת, קשה מאוד להחזיר אותה לאחור. בכנסת מתכוננים לבחירות. אבל יש הבדל בין נתניהו לבין גנץ. נתניהו פוליטיקאי. אם הוא יגיע למסקנה שבחירות מסכנות אותו, הוא יעשה סיבוב פרסה ולא מעניין אותו מה יחשבו כולם. הוא כבר עשה את זה מיליון פעם, ולא יהסס לעשות את זה שוב. אבל גנץ עדיין בהלם קרב מהסיבוב הקודם.

     

    סקרים שנעשו השבוע העלו שנתניהו הצליח לבלום את הקריסה. הוא התייצב. אולי יש הערכת יתר לאלפים שגודשים את הרחובות סביב הבית בבלפור, בתל־אביב, על הגשרים. אולי הם משרתים את נתניהו יותר משהם מזיקים לו, אמר לי השבוע גורם בימין.

     

    המחאה היא לטובת נתניהו, הוא אמר. זר לא יבין זאת, אבל ההפגנות של כן ביבי לא ביבי, זו הזירה הכי נוחה לו, שדה הקרב שהכי מגבש סביבו את הימין.

     

    מאז בחירות 2015, הוא אמר, היה כאן רק נושא אחד, שנסב כולו על אישיותו של נתניהו. והנה נכנסה לחיים שלנו הקורונה, הבריאותית והכלכלית. ההתעסקות במשבר הזה, שנוגע לבריאותו ולכיסו של כל אחד, הוא קטסטרופלי מבחינתו של נתניהו. הוא מעדיף עוד 20 אלף מפגינים בבלפור, ה"קריים מיניסטר", השלטים, "הדגלים השחורים", הגשרים, הכותרות של "מדינה במחאה", מאשר את העיסוק בכישלון הקולוסאלי שלו בטיפול בקורונה. המחאות האלו זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לו.

     

    מי שחושב, אומר אותו גורם, שעשרת אלפים מפגיני שמאל מדאיגים אותו – לא יודע מה הוא מדבר. גם לא 30 אלף. הרי יש במדינה פי כמה אנשים ששונאים אותו. אז מה? ההפגנות נתפסות כימין מול שמאל, וזה הדבר האחרון שמאיים עליו. הבעיה שלו תהיה אם הימין יסובב לו גב. וזה בינתיים לא קורה. כל שלט של "קריים מיניסטר" רק מהדק את הימין סביבו ודוחף אותו לזירה שהוא משחק בה הכי טוב.

     

    השכילו להבין

     

    נדמה שגם במערכת הפוליטית כבר הבינו את זה, ואפשר היה לראות את זה השבוע בכנסת, בדיון ב־40 חתימות שיזמה האופוזיציה.

     

    שלושה נאומים מרכזיים היו שם. הראשון, נאומו הסנטימנטלי של נפתלי בנט, שככל הנראה מבין היטב מה מחזק ומה מחליש את נתניהו, ולפיכך התרכז רק בנושא הקורונה הכלכלית.

     

    אף מילה מצידו על ההצבעה על החוק שהובילה כמה שעות קודם שותפתו איילת שקד, חוק שהוא ספינת הדגל שלה ושל הימין – חוק פסקת ההתגברות. החוק נפל כפי שהיה צפוי, ונועד בעיקר להביך את אנשי הליכוד, שבגלל ההסכם הקואליציוני נעדרו מהמליאה.

     

    אבל את בנט כל זה לא מעניין. כבר חודשים הוא מתמקד ועוסק רק בנושא אחד: משבר הקורונה. לכן ניתן להבין את הכעס המתפרץ שלו על ניסנקורן, שביקר מעל הדוכן את ימינה על כך שהם מתעסקים בעת הזאת בנושא שולי כמו פסקת ההתגברות, ואת פנייתו החנוקה לשר המשפטים, על כך שהממשלה אינה עושה דבר במאבק במגפה. אנשים מתים, צעק, מה אתם עושים. השתגעתם? תתפסו את עצמכם בידיים.

     

    נתניהו, לעומתו, התרכז בהפגנות בבלפור, שזו כאמור הזירה הנוחה לו, וניסה להרחיק כמה שיותר את שוועתם הכלכלית של המוחים, כשתיאר את ההפגנה כפוליטית ומאורגנת "ממלונות פאר ומגדלי צמרת" (רמז לברק, נו מה).

     

    התיאור של ראשי המחאה, שמסיימים לארגן את ההפגנה והולכים לאכול ארוחת בוקר או צהריים במלון – יכול היה לבוא רק מפיו של מי שהאמת אצלו היא אפילו לא אופציה. כאילו לא מדובר כאן בכלל במחאה עממית, חוצה מחנות, שקודם כל נובעת מכישלונו של נתניהו לטפל במגפה, אלא שוב בהתגייסות של השמאל להפיל אותו.

     

    לפיד עלה להשיב לנתניהו כראש האופוזיציה. נראה שגם הוא, כמו בנט, מבין שההפגנות פחות מטרידות את נתניהו מביקורת עליו כמי שנכשל במיגור המגפה. מי יודע, יכול להיות שלפיד ובנט אפילו מחליפים ביניהם דעות על מה יצליח להוציא את נתניהו מדעתו.

     

    על פי נאומיהם, ניכר שהם מוכנים לקמפיין הבחירות הבאות, שבו הכישלון בטיפול בקורונה יהיה המוטיב המרכזי מבחינתם. הטמעה בציבור על כך שהוא נכשל, ובכישלונו הביא לאחד המשברים המפוארים שהיו כאן מאז קום המדינה.

     

    ואכן, נתניהו אולי צחק על לפיד בזמן תגובתו – אבל שפת הגוף שלו כשלפיד נאם הראתה משהו אחר לגמרי. כשלפיד תיאר באופן ציורי ביותר, יש לומר, את היציאה של משפחת נתניהו מהבית בבלפור, את שער הברזל מתרומם והשיירה שיוצאת ממנו בפעם האחרונה, עיניו של נתניהו התרוצצו לצדדים כאילו הוא מחפש משהו. אולי כדור הרגעה. מתחת למסכה היה נראה כאילו חסר לו אוויר. הוא לגם מהמים. אולי חשב באותם רגעים על שרה ויאיר, יושבים באחת המכוניות שיוצאות מבלפור. רק התמונה הזאת יכולה לגרום למחסור בחמצן.

     

    הנאום של לפיד ביטא את עקרונות הקמפיין שלו: נתניהו צריך ללכת הביתה בגלל הכישלון הכלכלי שהוא האשם היחיד בו. ואילו היתרון שלו, של לפיד, שהוא לא לבד. הוא יודע לעבוד בצוות ומוביל קבוצה שלמה.

     

    נראה ששני נאומי הבחירות האלה, של בנט ושל לפיד, נועדו לדבר אחד: לקרב את נתניהו לתהום הקורונה. מי יודע, אולי עוד צעד אחד והוא ייפול.

     

    התגובה הנרגזת של נתניהו לדברים, על כך שלפיד חסר השכלה והוא צייצן של המחנה, רק הגדירה את לפיד כיריב העיקרי שלו. לפיד מצידו דאג לא להזכיר את גנץ אפילו במילה אחת. אגב, גם נתניהו לא.

     

    או במילים אחרות: תם עידן גנץ.

     

    אסירי ציון

     

    השבוע נשלח מכתב דרישה בהול לשר הפנים, לשר הבריאות, לפרופ' רוני גמזו וליועץ המשפטי לממשלה. באמצעות עו"ד דניאל חקלאי, פונים בני הזוג הלית ואופיר קוביצקי, בדרישה לבלום את הכנסתם לארץ של 17 אלף תיירים ותלמידים לא ישראלים, "תוך הפרת עקרון השוויון ותוך חשש מפני סכנה רפואית לאזרחי המדינה ומפני העמסת תשלום בלתי סביר ובלתי מוצדק על קופת המדינה".

     

    אופיר קוביצקי, בן 65 וסבא לשני נכדים, היה נווט פנטום בחיל האוויר.

     

    הוא עבד בתעשייה האווירית עשר שנים בצוות שפיתח ושיגר את הלוויינים הראשונים של ישראל לחלל, אופק 1, 2 ו־3 וב־13 השנים האחרונות הוא מורה ומחנך בתיכון ראשונים בהרצליה ורכז לימודי הפיזיקה של בית הספר.

     

    כששמע על הבאתם של כ־17,000 אזרחים זרים, זה חרה לו מאוד. הרי יש עשרות אזרחים, לרבות ישראלים, שמתחננים להתאחד עם בני משפחותיהם אך אינם מורשים לעשות את זה. כאן מדובר בעיקר באברכים חרדים שמבקשים לפקוד את ישראל לקראת חגי תשרי, אבל גם בסטודנטים חילונים ושומרי מצוות, בתלמידות אולפנה, ובצעירים יהודים שמגיעים לארץ במסגרת "מסע" ו"נעל"ה".

     

    אין לי בעיה עם חרדים, אומר קוביצקי. יש לי משפחה חרדית בברוקלין. אבל יש לי בעיה עם האפליה. עם התנאים המקילים שהם מקבלים על חשבוננו. זו החלטה שמנוגדת לחוק השוויון שטומנת בחובה אפליה אסורה. העדפה פסולה. היא שברירית ובלתי מנומקת, ומעוררת חשש מפני שיקולים בלתי ענייניים. היא גם מנוגדת לעמדתו של פרופ' גמזו עד לפני מספר ימים, בטרם ביצע סבוב פרסה ודיבר על איזון דמיוני בין זכות הישראלים להימנע מהתפשטות הנגיף לבין חובת הקשר עם יהדות התפוצות.

     

    רובם מגיעים מהמדינה המוכה בעולם בקורונה, אומר עו"ד חקלאי. הם לא ייבדקו כנראה בטרם עלייתם למטוס. הם יזכו בתנאי בידוד מקילים. ואלו מהם שנושאים במחלה, עלולים להתאשפז על חשבון חולים ישראלים.

     

    זו החלטה מדהימה, אומר חקלאי, שבהיעדר ביטולה בימים אלה, תוגש עתירה לבג"ץ. אני רוצה רק להדגיש: ישנו אבא שחי בשדה בוקר עם ילדיו. אשתו ואם ילדיו מנועה מלהיכנס לארץ והיא מגרמניה, מדינה ירוקה לאין ערוך מארצות־הברית האדומה.

     

    שאלתי את יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית, מה עמדתו בעניין הבאתם ארצה של אותם אלפי יהודים. הרצוג מצדיק את המעשה. הוא רואה בזה מעשה ציוני חשוב. הבעיה היא רק בפיקוח, הוא אמר.

     

    הרצוג הבטיח, שלגבי מי שקשור לסוכנות היהודית – כמחצית מהאורחים – יש פיקוח צמוד. שם מתחייבים על מפקח לכל שישה צעירים, ומי שמשלם על הבידוד שלהם זו הסוכנות היהודית.

     

    השאלה היא, מה עם הישיבות, שהם החלק הארי של כל הקבוצה הזו, ששם הפיקוח מורכב וקשה. בתחילת המגפה אמר דרעי בעצמו שבישיבות יש יותר נדבקים. אז האם אותן ישיבות דואגות לפיקוח הזה ולבידודם של הנכנסים?

     

    וכמובן – מי ישלם על כל זה? אתם כבר יכולים לנחש מי.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 06.08.20 , 18:29
    yed660100