יצחק יודלביץ', בן 21, נולד במקסיקו למשפח יהודית עשירה. הוא גדל בבית מפואר עם שתי עוזרות, אך למרות כל המותרות חלם על דבר אחד — להתגייס לצבא ההגנה לישראל. בכל שנה הוא דחה את החלום, חשב שתמיד יהיה זמן אחר, מתאים יותר. יצחק החל ללמוד משפטים באוניברסיטה וכבר השלים מחצית מהתואר, אך כשהחלה הקורונה הוא הבין שהחיים יכולים להפתיע ואין זמן מתאים יותר להתגייס. לפני כחודש יצחק נחת בארץ כדי להגשים את החלום ולהתגייס לגולני.

"הבנתי שאני באמת רוצה את זה, דווקא בגלל הקורונה", אומר יצחק שנמצא עכשיו במכינה של משרד הביטחון. "הבנתי שכל החיים אני רק חולם על זה ועוד מעט כבר אהיה גדול עם אישה וילדים. אין זמן אחר להגשים חלומות, זה או עכשיו או לעולם לא".

אפילו עם כל טירוף הקורונה מסביב?

"בטח. יותר רע ממה שהולך במקסיקו אין", הוא צוחק. "עדיף להיות פה בבידוד. ישראל זה המקום היחיד שיש ליהודים וכולנו צריכים לקחת אחריות על המדינה ולדאוג לה. כל החברים שלי חשבו שאני משוגע — לעצור ככה את התואר שנה וחצי לפני שנגמר, לעזוב הכל בדיוק כשכל העולם נמצא במשבר והשמיים נסגרים. אבל לי זה נראה הדבר הנכון".

יצחק יודלביץ' והמשפחה במקסיקו

אתה לא מתגעגע למקסיקו? חופים, שקט, שלווה.

"יש לי את מקסיקו לכל החיים. ההורים שלי שמחו על ההחלטה שלי. אבא היה מאוד עצוב כי אני בן בכור אבל אמרתי לו שיש לי מטרה שאני רוצה להגשים — לשרת את המדינה".

רוצים להיות חלק מהעם

יצחק הוא אחד מ־80 מח"לניקים (מתנדבים מחו"ל) שנחתו בישראל בעיצומו של משבר הקורונה. כל אחד מהם יתגייס לצה"ל במהלך החודש הבא, אחרי שיעבור תוכנית הכנה בת ארבעה שבועות של האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון. צעירים כמותם מגיעים בשגרה, אך משבר הקורונה הפך את התהליך הלא־פשוט הזה למורכב הרבה יותר. אישורים מיוחדים, בידוד של שבועיים — אלה חלק מהדברים שהמתגייסים היו צריכים לעבור.

צילום : ידיעות אחרונות

"מסלול מח"ל מיועד לצעירים וצעירות יהודים מהתפוצות שאינם בעלי אזרחות ישראלית, המתנדבים לגיוס לצה"ל במעמד תייר, ולבני מהגרים (ילדים להורים ישראלים) שמרכז חייהם אינו בישראל", מסביר אודי דרור, ראש החטיבה לגיוס ומסלולים יחודיים ותורניים באגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון.

איך אתם מאתרים אותם?

"תהליך ההתקשרות מתחיל כחצי שנה לפני מועד הגיוס. הם שולחים בקשה מקוונת להצטרפות למסלול, לאחר מכן בודקים אם הם עומדים בקריטריונים קבועים מראש. במידה שנמצאו זכאים למסלול, הם מגיעים לישראל כחודשיים לפני הגיוס המיועד, עוברים ראיון פרונטלי ובהמשך תוכנית הכנה לצה"ל".

קרן פרג'ון, בת 18 מארה"ב, נאבקה במשך שנה שלמה להתקבל ל"פארסונס" — בית הספר לעיצוב המפורסם ביותר בעולם, שבו למדה דונה קארן. אך למרות שהגשימה את החלום הרגישה שמשהו חסר לה. פרג'ון קיבלה אישור מיוחד ונדיר לדחות את הלימודים בשנתיים, והגיעה לארץ להתגייס לפלח"ץ.

עדן ריינשטיין ואביו בצרפת

"אמא שלי גדלה בארה"ב ועם השנים עשתה עלייה", מספרת פרג'ון בעברית רהוטה. "היא הכירה בארץ את אבא שלי שהיה מקריית־מוצקין והתחתנה איתו. אחרי החתונה, שניהם החליטו לרדת מהארץ לארה"ב. אני נולדתי בניו־יורק וגדלתי בניו־ג'רזי. השארתי את החברים והמשפחה שלי בבית ובאתי לפה, הכל כדי להתגייס".

למה להתגייס לצבא דווקא עכשיו בזמן הקורונה?

"כי כבר לא היה זמן אחר ולא רציתי לדחות את הדברים. חשוב לי להתגייס, המשפחה שלי ישראלית והלכתי לבית ספר ציוני כל חיי. בעומק הלב שלי אני רוצה לעזור לאנשים בארץ וזו הדרך הכי טובה לעזור לעם שלנו. אני זוכרת שכשהיינו קטנים היה לי עצוב לשמוע שיש פה ילדים שנכנסים למקלט, ואני בצד השני נמצאת במחנה קיץ בארה"ב, בלי דאגות. עכשיו אעשה משהו שיגרום לי להיות חלק מהעם באמת".

גם רותם בנג'מין, בת 18 מפילדלפיה, התקבלה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה רגע לפני שהגיעה להתגייס. את נשף הסיום של כיתה י"ב היא העבירה בבידוד, בשיחות וידיאו בזום, עם חברות שלה מפילדלפיה שצילמו לה בלייב את המסיבה.

קרן פרג'ון נפרדת מבני משפחתה בשדה התעופה בארה"ב, רגע לפני הטיסה לישראל

"הייתי אמורה להתחיל ללמוד השנה אבל דחיתי את הלימודים שלי בלי היסוס", היא אומרת. "סבא שלי רב, ואני גדלתי כל החיים עם עברית בבית. גדלתי במשפחה ציונית, ישראל הייתה חלק גדול מהזהות שלי ומהילדות שלי. הייתי פה לשלושה חודשים עם בית הספר בטיול, וכמובן שביקרנו בפולין. שם זיהיתי את החשיבות של הארץ — לא רק לתרום כסף או לשתול עצים, באמת לעשות משהו קונקרטי, לתרום ולתת את מה שאני יכולה לארץ".

לאן את רוצה להתגייס?

"למג"ב. זה נראה לי שירות מרתק".

לא הפחיד אותך להגיע לארץ דווקא בתקופת הקורונה?

רותם בנג'מין ואמא שלה

"זה יותר בטוח להיכנס לבידוד פה מאשר בארה"ב. יש קורונה בכל העולם, מה אפשר לעשות? למרות שבפילדלפיה החיים טובים, פה זה הגשמת חלום. עשיתי את הבידוד בדירה של סבתא שלי בנתניה והיא בכלל תקועה בפילדלפיה".

"לא מפחד משירות מסוכן"

מדי שנה מגיעים לישראל 350 מח"לניקים בממוצע, בעיקר מארה"ב, צרפת, בריטניה, אוסטרליה ודרום־אפריקה. 85 אחוז מהם בנים. כ־90 אחוז מהבנים וכ־47 אחוז מהבנות משרתים בתפקידי לוחמה. השנה, בצל משבר הקורונה, מספר המתגייסים פחת באופן טבעי.

עדן ריינשטיין, בן 19 מצרפת, חווה אנטישמיות בילדותו. אז הוא החליט להתגייס לצה"ל "כדי לדאוג שהישראלים לא יחוו לעולם את מה שהוא חווה על בשרו בפריז. כשהייתי בן 14 אמא שלי שלחה אותי לבית ספר יהודי ושם התחילו לי החיים הכי טובים שיש", עדן מתרגש ומלטף את הכיפה שעל ראשו. "אחרי שסיימתי את הבגרויות הלכתי לישיבה בירושלים למשך שבעה חודשים. הייתי אמור להיות שם שנה אבל בגלל הקורונה זה התקצר והחזירו אותנו לצרפת. עשיתי בידוד עם ההורים שלי שם ואחרי חודש חזרתי לארץ לעשות צבא".

ההורים שלך נולדו פה?

"אמא שלי נולדה בארץ ואבא שלי נולד ברומניה, ואחרי שהוא עלה לארץ שניהם עברו ביחד לצרפת".

לא מפחיד אותך להתגייס?

"לא. אני רוצה ומוכן לעשות את זה. אני רוצה לעשות דברים קשים ומסוכנים".

גם ארון צ'פר, בן 19 מאנגליה, הגיע בימים האחרונים והוא מוכן ומתרגש לקראת הגיוס. צ'פר הוא צאצא של אלכסנדר זייד שהיה ממקימי כוח המגן העברי בארץ ישראל. מאז ימי אלכסנדר, משפחת צ'פר עברה לאנגליה והשתקעה שם. אבא של ארון הוא רב חשוב בקהילה של יותר מאלפיים משפחות. אבל לפני חצי שנה ארון החליט שהגיע הזמן להמשיך את המורשת של סבא רבא שלו בישראל.

"לפני שנה הייתי בארץ למשך חודשיים בלימודי ישיבה, ואז חזרתי לאנגליה והבנתי שאני חייב להמשיך את המורשת המשפחתית ולהתגייס לצבא", ארון מספר בחצי אנגלית־חצי עברית. "ההורים שלי לא מדברים עברית בבית, אני למדתי פה בארץ. אני רוצה ללמוד עברית שוטפת".

למה החלטת דווקא עכשיו?

"אני אוהב את מדינת ישראל. את הטבע, את האנשים, כולם שמחים כל הזמן. וכמובן את הבנות פה".

למה אתם חושבים שהכי תתגעגעו?

"לצ'ילי", אומר יצחק המקסיקני וצוחק. "אתם חושבים שחריף פה אבל זה לא מתקרב. אין לכם מושג אפילו".

עדן: "לחברים שלי. אני כל הזמן איתם בטלפון. הם בחופש עכשיו ואז מתחילים ללמוד באוניברסיטה. חלק מהם רוצים לבוא בעקבותיי להתגייס".

ואת, קרן?

"לאוכל של אמא. למיטה בבית של ההורים ולמזגן. התקלקל לי המזגן בחדר וזה נורא. אבל זה לפחות מכין אותי לצבא". •